חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

12/10/08, 13:15
אבי סגל

בין שני עופרים לזאב

השחקנית עפרה ויינגרטן התראיינה למוסף '7 ימים' של ידיעות אחרונות, והביאה עימה את כל חבילת הרחמים העצמיים האמורה לעורר בנו אמפתיה: נפילה מקצועית, גירושים, פשיטת רגל, עוני. ולמרות שהמרואיינת ניסתה לנקות עצמה מאחריות למשבר והאשימה בו את בעלה-לשעבר עופר אבני – טיפוס מלבב כשלעצמו – נדמה כי ויינגרטן לא הצליחה לחבב את אישיותה על הקורא. כי גם אם נאמין לכל מילה שלה, חייה של כוכבת 'פרפר נחמד' עדיין כוללים פירוק משפחה, מעשי רמייה על חשבונם של חברים קרובים, התעלמות מחובות כספיים, וגם התבטאויות מרושעות נגד בעלה הראשון – איש התיאטרון איציק ויינגרטן – רק מפני שהוא מעז לא להעסיק אותה בהפקותיו.

לא הייתי נכנס כאן לניתוח חייהם והתנהלותם של זוג היונים-לשעבר ויינגרטן ואבני, אלמלא הכירו השניים בשובך יונים אמיתי: עצרת של 'שלום עכשיו' בכיכר שנקראה אז על שם מלכי ישראל. אבני היה ממארגני העצרת, ויינגרטן הופיעה בו, ושני העופרים ראו זה לזה את היונה הלבנה שבעיניים והפכו לזוג. העובדה שהוא היה נשוי וגם היא עדיין לא התגרשה רשמית - לא הפריעה לשניים להגיע ביניהם לשלום עכשיו ומיד. וכל מעשי הזוג וגבורתו הלוא הם כתובים בפירוט בספר שבעת הימים של ידיעות אחרונות.

כאן המקום לציין, למרות הפיתוי הגדול בעקבות פסטיבל זאב שטרנהל, שאין לקחת את המקרה הפרטי של הצמד ויינגרטן-אבני ולהכליל על כל אנשי 'שלום עכשיו' או השמאל הישראלי. לא כל השמאלנים הם נוכלים והוללים. או בהתייחס למקרים ספציפיים אחרים מהעבר הלא רחוק – לא כולם מכים או מנצלים נשים או זורקים אותן לטובת מהדורות צעירות יותר, ולא כולם מתעלמים מילדיהם, גונבים מקופת הציבור, יורקים על מושגי הציונות והסולידריות, או סתם חיים בראוותנות ריקנית, חלולה, מושחתת ומנוונת.

אבל הכללה אחת חייבת להיאמר: רוב אנשי השמאל, אם לא כולם, נגועים בצורך להטיף מוסר. מעצם שמאלניותם הם חשים עליונות מוסרית על סביבתם, וכל ישותם נועדה להוכיח עד כמה הם מוסריים ותרבותיים ויצרניים ומועילים לחברה – ועד כמה הימין לא. בעבר נזקק השמאל לפעולות של יחידים, כמו רצח רבין, כדי להדגיש את עליונותו המוסרית על יריביו הפוליטיים. כיום די לו בחשד בלתי מבוסס, כמו בפיגוע התמוה ונטול העצורים (בעת כתיבת המדור) בפרופ' זאב שטרנהל, כדי לפגוע ולהכליל נגד כל מתנחל וימני באשר הוא.

אבל נישאר עוד רגע עם עפרה ויינגרטן. בפינת אחד התאים שעדיין נותרו מזיכרוני – אולי בגלל האופי הטראומטי של האירוע – מבצעת השחקנית מונולוג תיאטרלי של מתנחלת בתוכנית המעגל המיתולוגית של דן שילון. כפי שאנו רגילים לראות בתיאטרון הישראלי עד היום הזה, סצנת המתנחלת של ויינגרטן כללה בעיקר סיסמאות פוליטיות לעוסות ומבט מטורף. כך ראתה אשת המוסר הדגולה את יריבותיה הפוליטיות בשנות ה-90. מעט מאוד השתנה מאז בממלכת השמאל: אותה שביעות רצון עצמית, מהולה בבורות ומשטמה כלפי בעלי הדעה הפוליטית האחרת. כל איש ימין שלא חש מותקף ומואשם אחרי פציעת פרופ' שטרנהל – יש לו בעיות בתפיסת המציאות.

אנשי ימין רבים טרחו לגנות את הנחת המטען. לא יעזור להם. השמאל דורש מהם גינוי רק כדי שיוכל להמשיך לא להאמין להם, לא להאמין במצפן המוסרי שבהם. ולמרות זאת, גם אני מגנה את הפגיעה בשטרנהל. אני מגנה את האנשים, יהיו אשר יהיו, שהחזירו לחיים את האיש המעודן-למראה בעל לשון הביבים האקדמית, המאמין כי פושעים עלומי זהות הם סיבה מוצדקת להשתלח שוב בכלל מתיישבי יש"ע. בכלל, אילו היתה למפגעים מעט תבונה - הם היו מרכזים את אבק השריפה מול לשונו של שטרנהל ונמנעים מלפגוע ברגליו. נא לא להתרגז, זוהי בסך הכול פרפראזה על דבריו הנשגבים של האיש עצמו שקרא לפגוע במתנחלים – רק שבשמאלנית זה נשמע הרבה יותר תרבותי, אקדמי ומוצדק.

ואולי אני טועה, והשמאל כלל אינו כזה. אולי לא כולם צדקנים ומתנשאים ונפוחים ומכירים בעליונותם המוסרית על הימין כולו. אבל אם כך הדבר, אני מצפה מראשי השמאל שיקומו ויגנו חד-משמעית את ההכללות, את שנאת המתנחלים, את הטפת המוסר החוזרת ונשנית. עד עתה לא שמעתי גינויים כאלה מפי רבני השמאל, וחבל.

חמסה עלינו

א. השאלה המסקרנת ביותר לשנה הקרובה: כמה עמודים יקוצצו מהעיתון 'ישראל היום', לאחר שאולמרט יסיים את חייו הפוליטיים ולדן מרגלית לא יהיה על מה לכתוב.

ב. והשאלות הכי פחות מסקרנות: אם הבחירות לכנסת יתקיימו בתשס"ט, באיזו מפלגה ירוץ שאול מופז ביום הבחירות? ובאיזו מפלגה ירוץ לפנות ערב? ולאיזו מפלגה יחזור מפסק הזמן עם ספירת קולות הימאים?

ג. היסטוריה מגזרית קטנה נרשמה במצעדי הפזמונים העבריים השנתיים, כש'אייכה' של שולי רנד התברג למקום ה-26 במצעד של רשת ג' ולמקום ה-36 בגלגל"צ. 35 מקומות נמוך מדי, אם תשאלו אותי. ובכל זאת – היסטוריה.  

ד. ברגע זה, אני עדיין לא יודע מה יהיה מזג האוויר ביום כיפור. אבל כשחמישה ימים לפני, מעז חזאי ידוע להצהיר בביטחון על מזג אוויר נעים הצפוי בחג – זוהי עזות מצח ויהירות בלתי נסבלת.

ה. כן, כן, זכרנו להזיז את השעון אחורה! תעזבו אותי במנוחה, עיתונים נאג'סים.

יודע את מקומי

העובדה הבאה תגרום בוודאי הלם וזעזוע לצעירים שבכם: מכשיר הווידאו נחשב פעם להמצאת המאה. בדיוק כך. ובאותם ימים פרה-היסטוריים, כשאנשים נורמליים אספו בולים או מכוניות ספורט, אני הקלטתי סרטים להנאתי. לאט ובהדרגה בניתי לעצמי את אחת מספריות הווידאו הביתיות הגדולות במזרח התיכון. התחביב דרש השקעה כספית לא מבוטלת, שהחזיק במשך שנים את חברות BASF ו-MEMOREX בחיים, אבל מה לא עושים כדי להחזיק בבית יצירות מופת אלמותיות כמו 'להיות או לא להיות', 'חמים וטעים' או 'נשק קטלני 3'.

ואז הגיע ה-DVD, ופתאום קלטות וידאו נראים מודרניים כמו שאיבת מים מבאר. כמו במקרים אחרים, גם הפעם נקטתי סרבנות אידיאולוגית והמשכתי להשתמש בווידאו עד שמחירי המכשיר החדש ירדו (אחלה אידיאולוגיה, תודו). לבסוף נכנעתי, וכעת אני מתמסר לבניית ספרייה חלופית המבוססת על דיסקים דיגיטליים במקום קופסאות מגושמות עם סלילים. במסגרת הרפורמה בארון הסרטים היהודי שלי, התחלתי להשליך לפח קלטות וידאו שהיו חלק מחיי, ולרכוש במקומם סרטי די-וי-די. לא, קוראים יקרים, להוריד מאימיול זה לא אותו הדבר.

רק מה? התברר כי בקלטות הווידאו הישנות והטובות מצויים – לצד הסרטים המרוטים וברי התחליף – גם אוצרות טלוויזיוניים של ממש, כאלה שלא יימצאו בשום חנות די-וי-די נוצצת: קטעים מסדרות שנשכחו כבר ברגע שצילמו אותן, שירים מאירוויזיונים של שנות ה-80 (וואו, סלין דיון היתה פעם סופגנייה), צפירות אזעקה ושקופית ממלחמת המפרץ, טקס הפתיחה של המכבייה ה-13  - כשיורם ארבל ידע לשדר בלי לצעוק 'הללויה' בכל שתי שניות, וגולים של מכבי ת"א בימים שבהם כבשה גולים. חלק מאותן קלטות זרקתי בדמעות – מה, באמת הקלטתי את התוכנית 'יום הולדת 50 לבאגס באני'? – אבל לחלקן יש ערך רגשי גדול מכדי שניפרד לנצח.

ולכן, בביקורי הבא בחנות הדי-וי-די התחלתי לברר על מחירו של מכשיר משולב שיעביר לי את קלטות הווידאו למדיום הדיגיטלי. "מה אתה מתעסק עם די-וי-די", אמר לי המוכר בבוז, "תשקיע בבלו-ריי. זה הדבר האמיתי, הפורמט שיחליף את הדי-וי-די. הבלו-ריי זה השחור החדש", הוסיף ואתגר את ידיעת האנגלית שלי. לרגע עמדתי נבוך, וכדי להשפיל עצמי עוד יותר, רכשתי שלוש קלטות די-וי-די נוספות. אולי כדאי שאעבור לבולים?