גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

שנהיה לראש ולא ללשון - דעות

לציבור הדתי לאומי אין מועמדים להנהגת עיר הבירה והממשלה, מכיוון שלא חינכנו את ילדינו לחשוב על מנהיגות פוליטית כיעד ● שאיפתו המרכזית היא בסך הכל להיות לשון מאזניים.
12/10/08, 13:15
בני גל

בימים הקרובים מתפנות בישראל שתי משרות חשובות: למדינה - ראש ממשלה, לירושלים - ראש עיר. לשתי המשרות הללו אין לציונות הדתית בישראל מועמדים רציניים. רבות דובר על משבר מנהיגות, על העדר מנהיגים, מחלוקות ופיצולים, התפרקות המסגרות הפוליטיות בציונות הדתית. מה שאיננו  מובן הוא העניין האישי - איך אפשר להסביר את העובדה שלשתי המשרות החשובות הללו אין, אפילו באופק הנראה לעין, מועמדים שנמצאים על המסלול בדרך לאייש עמדות מנהיגות אלו?

האם המשמעות של המציאות הזאת היא שבמאה השנים האחרונות לא גידלנו איש אחד שיש לו חזון, מידות, ערכים, מנהיגות ומחוייבות ברמה לאומית כלל ישראלית, שיאמר, עם כל הצניעות הענווה והגבורה: אני הולך להיות ראש ממשלת ישראל? אני אנהל את החיים המוניציפאליים של בירת ישראל? האם הוא באמת לא קיים, או שמא הוא עדיין תקוע בפרדיגמת הפוליטיקה המלוכלכת ולכן לא נאה לו התחום הזה?

לקחת אחריות

אני יודע מה נחשב אצל הילדים שלי פסגת ההגשמות. אני יודע למה הם מייחסים חשיבות ולמה לא. הם חושבים מאוד גבוה בתחום החינוך, הצבא, הכלכלה, המחקר, האמנות, החקלאות, ממש גבוה. לעמדת ראש עיר וראש ממשלה, לא. למה? אני יודע. יש משהו שאיננו מאפשרים להם. אנחנו מחנכים אותם להוביל: מחזור, שכבה, שבט, פלוגה, חטיבה, חברה, להקה, ישיבה, קהילה, רבנות עיר, פקולטה, הכל. לא מדינה ולא את בירתה.

זה מזכיר לי את סיפורו של דורון אראל, מטפס הרים ישראלי מגבעתיים, שהעפיל לאוורסט. הוא מספר שבקטע הקריטי של שישים המטרים האחרונים לפסגה, במצב של חמצן הולך ואוזל, נפרם למוביל קבוצת המטפסים שרוך בנעל והוא התעכב לקשור אותו עם כפפות עבות ומסורבלות. עומד דורון, מספר שתיים במשלחת, ורואה איך כל שנות ההכנה, האימונים והחלומות שלו, יורדים לטמיון. "פתאום הבנתי", הוא אומר, "שאם אעמוד פה ולא אזוז ממקומי, לא אזכה לראות בחיי את הפסגה שחלמתי עליה מאז היותי ילד. הרגשתי שאינני יכול להתקדם ולחצות את הקו ממספר שתיים למספר אחד. הייתי משותק. לא אומנתי ולא הוכשרתי להיות מוביל המשלחת. הייתי תקוע מול גבול לא נראה, נטוע על מקומי. לא היה מי שיאפשר לי או יזמין אותי לעלות. זה היה ביני לבין עצמי.

"לפתע התעוררתי מהקיפאון, נגעתי בעדינות בכתפו של מספר אחד וחלפתי על פניו. על פסגת האוורסט שלפתי מהתרמיל דגל כחול לבן והנפתי אותו אל הרוח השורקת. 'חוזרים הביתה' לחשתי לעצמי. שם למדתי להיות מספר אחד. לקחת אחריות של מוביל".

זה יכול להיות, שהבן שלי עומד תקוע לאחר שהעפיל לפסגת ההגשמות הלאומיות וזכה להכרה ולהערכה רבה מכל מוסדותיה הצבאיים, האזרחיים והחברתיים של המדינה, והוא ניצב שם קפוא, לא זז ממקומו, איננו עולה לליגת המובילים, המנהיגים? בכל תחום בחיינו הוא מתייצב ומוסר את נפשו, מתקדם ומצליח, רק פה לא אפשרתי לו, לא הצמחתי אותו להיות מספר אחד? לא חינכתי אותו לשאוף לעמוד בראש המערכת ולהוביל אותה?

לא להיות לשון מאזניים

אני מכיר אותו, הוא מוכשר מאד, זה אני שלא אפשרתי לו לראות מנהיגות כשליחות וניהול ענייני המדינה כיעד. זה אנחנו שלא טיפחנו מנהיגות לאומית כערך. מבחן התוצאה הוא שאנשינו בתחום השלטון המוניציפלי והלאומי, במקום להיות ראש, מבקשים להיות לשון – לשון מאזניים. נכון, פוליטיקה היא אמנות האפשר, ולעיתים חשוב להיות לשון מאזניים ולהפוך אותה למנוף צמיחה פוליטי. לצערי, הפכנו את הלשון לתרבות, והיא שיא הבנתו במנהיגות.

רוב הדמויות הפוליטיות מקרב הציונות הדתית לגווניה מוכרות לי, אני מכבד אותן ומוקיר להן טובה ותודה על שנים רבות של התמסרות לערכים החשובים לנו. הישגיהם רבים ולולא הם, מצבנו היה גרוע בהרבה. אך כאשר אני מתבונן על צינור הכניסה לשדה המנהיגות, אל המועמדים הצעירים שביום מן הימים יהיו מנהיגים, אינני רואה התקהלות. יותר גרוע, אינני רואה ביקוש להיות מנהיג, אין צפיפות בשערי הכניסה לתחום המנהיגות הלאומית.

זוהרת בבדידותה ובייחודה, יוזמתו המיוחדת והעקבית של משה פייגלין, שראוי לכל תמיכה על פריצת הדרך שהוא מוביל.
דרוש שינוי תפישתי, שינוי שיצמיח חזון של מנהיגות, שישנה את סדר היום הערכי שלנו ויעמיד בראשו טיפוח מנהיגות אמונית מחויבת שמדברת ברור, בלי גמגומים ורמיזות, בלי 'צו התנועה' ואינטרסים. עתודת מנהיגים צעירים שאומרים בפשטות: 'אנחנו רוצים להנהיג את המדינה!' כאשר נסכים שהדבר הוא בגדר האפשר, הוא יהיה אפשרי, זאת מהות השינוי המתבקש.

במקביל לשינוי התפישתי שיאפשר לצעירים לבחור במנהיגות כשליחות, יש להקים חממה מנהיגותית מאמנת ומטפחת, מכשירה ומאפשרת, שתיתן להם כלים, שפה והשראה, לגלות את עוצמת המנהיג הטמונה בהם; להעלות את האור הפנימי שחבוי בכל אחד מהם, איש כפי מדרגתו; להרחיב ולהעשיר ידע, כלים ומושגים בתחומים רבים; לראות במשברים מתנה שאפשר לצמוח מתוכה, בדומה למה שלמדו ביחידות המובחרות ביותר בצה"ל, ולבחור יעד יותר שאפתני וגבוה, עד רום הפסגה: כסא ראש הממשלה, ראשי ערים, שרים ואנשי מפתח בכל רובד מנהיגותי בחיינו, לא פחות. בעז"ה.

הכותב הוא ראש תחום אימון יהודי באיק"א.