גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

צו 8 לכל החיים - בגליון השבוע

12/10/08, 13:15
עפרה לקס

בשבוע הבא, ערב סוכות, יציין נחצ'ה גלבוע 70 להולדתו. חתיכת יומולדת. "אני מסתכל קדימה" הוא אומר, מתנער מהשאלה על אופי החגיגות "העבר הוא דבר טוב כדי להפיק ממנו את הלקח לעתיד. מי שמתחיל לדבר איתי על העבר ומספר 'עשיתי כך', 'פעם הייתי כך' הוא זקן ברוחו, ולא חשוב אם הוא בן 40 או 50".

לנחצ'ה עצמו, לוחם מקדש ועד מלחמת לבנון הראשונה, יש מה לספר על העבר, אבל כחי"רניק פעיל בחטיבת מילואים, חקלאי המשכים קום כל בוקר, ומרצה מבוקש בקורסים של צה"ל, יש הווה מלא וגדוש ותכניות מלוא חופניים לעתיד הקרוב והרחוק.

נחצ'ה לא מאדיר את עצמו. הוא מעדיף לדבר על החלוצים של הציונות הדתית, כאלה המתגוררים במקומות מסוכנים או על הגבעות. נחצ'ה מוריד בפניהם את הכובע ושואב מהאמונה העיקשת שלהם כוחות רבים. לדעתו אילו רק היה הציבור הזה פתוח יותר לכלל העם, היה משהו מהחלוציות והציונות שלו נדבק גם בחלקים השבעים של עם ישראל, והמציאות כאן הייתה שונה בתכלית. 

לומד ענווה מהגפן

נחום- נחצ'ה גלבוע מכיר היטב בעובדה שהוא אחד מיחידי הסגולה שתחביבם הוא גם מקצועם. קירות ביתו, עליהם תלויות תמונות של הגפן מעידים עליו שהוא פשוט מאוהב בצמח הזה, ושיחה איתו מתגלגלת מספר פעמים לפיתחה של הגפן, שהיא מקור פרנסתו כבר עשרות שנים.

"התחלנו משום דבר. ב-69 היו לי 14 דונם ענבים שהסוכנות שתלה ולא יכלה יותר לטפל בהם. והוצאתי ממוצע של יבול 3/4 לדונם, גודל הגרגר היה קטן מאפונה, היום הגענו ללמעלה מ-4 טון לדונם,  ויש לי למעלה מ-150 דונם ענבים".

נחצ'ה לא מפספס את העבודה בשטח. גם בגילו, כשאחרים מתרווחים על כורסת הטלוויזיה או יוצאים לטייל בעולם, הוא מעדיף לקום כל בוקר בארבע וחצי- גג רבע לחמש, לרדת אל הכרם ולפגוש את הפועלים התאילנדים ואת אלה מקרית גת.

יש לך פועלים יהודים?

"יהודים!" הוא פוסק ומרחיב "מושב לכיש, מושב לא דתי ש-50 שנה היה בלי בית כנסת ורק לפני שנתיים לקח קראוון לטובת העניין, לא העסיק פעם אחת ערבי אחד, והיה לנו קשה מאוד. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה פריחה, כל הערבים באו לעבוד אצל היהודים. אנחנו לא היסכמנו ושילמנו מחיר: ליהודי אתה צריך לשלם משכורת וביטוח לאומי, והערבי מקבל שליש מחיר ואתה מעסיק אותו בתנאים לא תנאים". לאחר הרהור בדבר מוסיף נחצ'ה "זה אולי אחד הדברים שהובילו אותנו להתמקצע בענבים, במשהו יציב ולא בר חלוף".

ההשקעה בענבים השתלמה. חקלאי מושב לכיש הם אלה העומדים מאחורי המותג 'ענבי טלי', שהוא, אגב, מותג מוגן בדיוק כמו קוקה קולה, כדי להימנע מחיקויים של מושבי הסביבה. טלי, שוחט נחצ'ה מיתוס קטנטן על הדרך, היא לא ביתו של אחד החקלאים וגם לא שמה של הילדה החמודה שזוהתה שנים עם הענבים המתוקים האלה, טלי הם, בצורה מפותלת מעט, ראשי התיבות של תומפסון, הזן המרכזי אותו הם  מגדלים ולכיש (ת', ל',י).

"מאחורי 'ענבי טלי' עומדת קבוצה של אנשים שהתאגדו יחד ואמרו במקום שכולם יתחרו אחד בשני, נשווק כולנו דרך מישהו אחד. ראינו שזה יוצא מהכלל: אני מגדל את הענבים ומביא אותם עד לנקודת הריכוז במושב לכיש הוא מוכר את הענבים וגם מביא את הכסף".

בשם עקרות הבית: למה הענבים שלכם יקרים יותר מהאחרים?

"כי יש לנו תקנים מחמירים ביותר. אם יהיו לי כמה ענבים רקובים, יחזירו לי את כל הפס, שאריות ריסוס נבדקים אצלנו, אנחנו עומדים בתקנים בינלאומיים".

בקטנה, אתה אחרי כל כך הרבה שנים עוד מסוגל לאכול ענבים?

"בטח! אין יום שאני לא אוכל".

מהמעברה לאקדמיה

האהבה של נחצ'ה לענבים, כבר רמזנו, איננה אהבת האדם למטה לחמו בלבד. נחצ'ה מספר שהגפן לא  נוטרת טינה לאיש,  גם אם לא תשקה אותה שנים ארוכות, כשתיתן לה סוף סוף מים היא תפרוץ קדימה ותיתן לך פירות "ככה גם עם ישראל" הוא אומר "אם היינו נוטרים טינה, לא היינו קיימים היום". דבר נוסף שהוא לומד מהגפן, היא ענווה: "ככל שהגפן נותנת יותר פירות היא שופפת קומתה. רק כשאתה עובר בין השורות אתה רואה אם יש פרי או אין פרי". את הסתרת המעשים, כך נדמה, נחצ'ה לוקח מן הגפן. כמה דברים שעלו במהלך השיחה לא הותרו לכתיבה כי "אני לא אוהב פולחן אישיות, מה שהכי חשוב בכתבה שתכתבי שצריך לעשות למען עם ישראל" הוא אומר.

נחצ'ה נולד בלוב לאם רופאה ולאב סוחר. אבל האושר לא האריך ימים במשפחה האמידה וברוכת הילדים. את אביו לקחו הנאצים למחנה ריכוז. בזיכרונות הילדות של נחצ'ה חקוקים היטב צלבי הקרס על זרועותיהם של הנאצים שהסתובבו בעיר הולדתו. "לא רבים יודעים שהנאצים נכנסו ללוב עוד לפני פולין. כי מוסוליני, ששלט אז בלוב שיתף פעולה עם היטלר". אביו של נחצ'ה אמנם לא סיים את חייו הפיזיים במחנה הנאצים אבל חייו המנטליים נגדעו שם "כשאבי חזר הוא כבר היה גמור לגמרי. אנחנו עלינו לארץ בלעדיו, וכשהוא בא להנה, כבר לא נשאר לו הרבה והוא נפטר. למעשה אין לי שום דבר מאבא שלי".

אימו של נחצ'ה, לעומת זאת, מקבלת ממנו קרדיט גדול על מאבק קשה ועיקש ללימוד השפה העברית ולגידול וחינוך שישה ילדים "כולנו יצאנו אקדמאיים, קצינים ועובדים במשרות מפתח". 

בהגיעו לישראל היה נחצ'ה בן 14. השנה הייתה תשיב' ו"למדינה הצעירה לא היה הרבה מה להציע" משפחתו של נחצ'ה שוכנה במעברה בבאר יעקב מה שלא כל כך תאם את ציפיותיו של הנער הצעיר.

"אחרי שלושה חודשים אמרתי לאימי שזה מספיק, מבית של תשעה עשר חדרים אתה מוצא את עצמך באיזה בדון מסכן ועלוב כולם אחד בתוך השני. מאחר ואחותי עלתה ולמדה עוד קודם ב'מקווה ישראל' פניתי לשם, וכנראה שהייתה לי נטייה לחקלאות, אז למרות שלא ידעתי עברית התקבלתי". עד סוף התיכון הספיק נחצ'ה, העולה החדש, לזכות במילגת לימודים וגם לקפוץ כיתה. עם סיום התיכון התגייס לצה"ל והתערה לגמרי בחברה הישראלית. עדתיות כלל לא עניינה אותו, לטוב ולרע. עד לפני 4 שנים.

אז הזמינו אותו באקראי ל'מרכז מורשת יהודי לוב' באור יהודה. "אמרתי בהתחלה 'כולנו ישראלים' אבל הצצתי ונפגעתי. למדתי מן המרכז הרבה דברים שלא ידעתי ואחר כך המשכתי וקראתי". כבר שנתיים משמש נחצ'ה כדובר האירגון העולמי בהתנדבות. ומכיוון שדוברות היא לא ממש המקצוע שלו הוא נפגש מספר פעמים עם אביב בושנסקי, כדי ללמוד דבר אחד או שניים על הנושא. נחצ'ה גם החליט ש"אירגון עולמי שאין לו כתב עת הוא לא אירגון. אני לא יודע איך כותבים עיתונים, אבל מעיתון לעיתון אני לומד יותר". הרבעונים המודפסים על נייר כרומו מביאים בין השאר ממנהגי העדה וחוויות מכינוסיה וגם מאמרים פרי עטם של פרופסורים ורבנים- איזון עליו מקפיד נחצ'ה מאוד. בשער האחורי תמיד יהיו מספר מאמרים באיטלקית, שפת האם שלו, כדי שהעיתון יהיה אותנטי למהדרין. המגזינים מופצים לכלל חברי האירגון והם פועלים את פעולתם. "בהתחלה היו 90 חברים באירגון" הוא אומר "והיום יש 600 וזה בזכות העיתון".

גאה בדתיים

עם התגייסו לצה"ל זכה נחצ'ה, לחבוש כומתה אדומה, לנעול נעליים אדומות וללבוש ירכית. כן, הוא  התנדב לצנחנים שאך נולדו אז ומנו גדוד אחד בלבד, 890, שלתוכו הערו את יחידה 101. "האימונים היו קשים מאוד אבל הייתי גאה בכך שצלחתי אותם, עדיין הרגשתי עולה חדש. זו הייתה תקופה קשה מאוד למדינת ישראל, של פעולות התגמול".

אתה פוגש הרבה צעירים במילואים וגם בהרצאות שאתה נושא בפני חיילים. הצבא של שנות ה-50 וה-60 היה טוב יותר ממה שהוא היום מבחינת רוח ההתנדבות והמסירות לפצועים בשטח?

"לא משאירים פצועים בשטח גם היום. זה משהו שה-101 הכניסו לצה"ל והופר אולי פעם או פעמיים לאורך השנים. לי אין ספק שהחיילים של היום הם פי עשרה יותר טובים ממה שאנחנו היינו. מקצועית, אנשים שהולכים ומתנדבים לצנחנים או יחידות קדמיות הם הטופ שבטופ.

"הבעיה היא אחרת. אנשים איבדו את הבושה. בעבר אנשים שלא שירתו בצבא החביאו את זה".

וכאן מגלה נחצ'ה 'סוד קטן', לפיו ב-48' "היו אנשים שלחמו והיו שרקדו ולס ביפו ובתל אביב. ב-56' אנשים לחמו והיו הרבה אנשים בתל אביב שלא הרגישו את המלחמה, ב-67' אנשים לחמו בחורמה כדי להציל את המדינה ויום אחרי סיומה אנשים נהרו כדי לבזוז וכן הלאה. יש היום יחידות שעושות עבודה נהדרת, ההבדל המרכזי הוא בחוסר הבושה. היום אדם שקיבל פרופיל 21 יכול ללכת ולספר את זה בגאווה בבית קפה כשמשני צדדיו יושבים חיילים שמשרתים ביחידה התנדבותית. בעבר התביישו בזה". כשנחצ'ה רוצה לתאר אדם איכותי במיוחד הוא מזכיר את עמיחי מרחביה מ'עלי', הקצין הצעיר שדרש שיחזירו אותו לתפקיד קרבי ומהר, לאחר שהושעה בעקבות מכתב חריף לרמטכ"ל. מרחביה נפל במלחמת לבנון השנייה בבינת ג'ביל.

"יש הבדל נוסף, בין צה"ל של אז לזה של היום. אז המושג 'כיפות סרוגות' לא היה בכותרת, היו מה שנקרא דתיים לייט, בעיקר הייתה ההתיישבות העובדת שנשאה על גבה את נטל הקרבות. היום כשאני נושא הרצאה אני מתמלא גאווה כשאני רואה את החברה' האלה מול העיניים, אני פשוט מטורף עליהם". נחצ'ה מזכיר משפחות מכפר דרום ומנצרים אותם הוא מכיר בשמותיהם, ומפליג בסיפורי מילואים מגוש קטיף, בהם לא מככבת גבורת הלוחמים אלא האנשים עליהם שמר, מנער ועד זקן טף ונשים "הם חנקו אותנו מאהבה החברה' האלה".

נחצ'ה מעריך מאוד אצל ה'כיפות הסרוגות' את המסירות לעם ולארץ ישראל והדבקות במטרה. בזמן המאבק נגד הגירוש הוא נטל חלק פעיל בלקיחת משפחות מהגוש להסברה באיזור המרכז.

היום הוא מטייל בימי שישי עם חבר הכנסת אורי אריאל ומגייס מידי פעם חברה' שייראו את הארץ מזווית אחרת.
"כשיצאנו לאיזור חברון הבאתי שבעה חברה' ממושב לכיש, שמאלנים כאלה שלא מוכנים לעבור את הקו הירוק. היינו אצל ברוך מרזל ואצל נועם ארנון והם אמרו שיש לה צמרמורת, הם אף פעם לא היו שם ולא ראו איך משפחות גדולות יושבות בתוך קראוונים. היינו ב'נוקדים' וב'תקוע', הראינו להם את תקוע אחת שתיים שלוש וארבע, הם לא האמינו שאנשים יכולים לחיות בתנאים כאלה ואני אמרתי להם זה רק דבר אחד, רק האמונה יכולה להביא אדם לכזו מסירות וגם שבעצם כל היישובים התחילו כך".

לפני שבועיים הגיע הטיול ללכיש, אבל במקום לסייר בלכיש התנ"כית הוא לקח אותם למקומות המיועדים להתיישבות על ידי עקורי גוש קטיף בלכיש. "לקחתי את דורון בן שלומי (מועד המתיישבים ע"ל) ואמרתי לו 'תסביר להם מה קורה בשטח'"

נחצ'ה בתוך עמו יושב. הוא מצטרף מידי פעם לעצומות 'ירוקות', אבל בנוגע להתיישבות בלכיש דעתו שונה.

מה אתה אומר על ההתנגדות להתיישבות בלכיש?

"שיצעקו, אין לי בעיה עם זה. אבל צריך לדעת שהדבר הכי טוב הוא שאישה תישאר כמו שהיא, בת 19, אבל מה לעשות שהיא צריכה לדאוג לדור ההמשך? ואז היא יולדת ונוצרים בה שינויים גיאומורפולוגיים. האנשים האלה צריכים לגור במקום כלשהוא. מה, הם רצו את ההתיישבות הזאת? דחפו אותם מאיפה שהם גרו ואמרו להם שנה. כבר שלוש שנים הם גרים במקומות זמניים אז עכשיו מדברים על ריאות ירוקות? במיוחד שאתה רואה מנגד את כל הערבים כאן ממול?
מה שאוכל אותם זה שמי שמתיישב הם ציונים דתיים. בשומריה היו 23 חברים, שילמו להם הון עתק והם עזבו את זה. היום יש שם מאות נפשות. את מבינה מה זה אומר?".

לפי נחצ'ה הציבור החילוני שמן (מ' בקמץ), שכח את ערך ההתיישבות ומתמקד בתלוש ובטלוויזיה. "לדתיים זה לא קרה, לפחות לא לחלקם, כי יש להם את האמונה האדירה הזאת בה' ששום דבר לא בטוח. דע מאין באת ולאן אתה הולך. האלוקים הוא הפסיכולוג הכי טוב שיש, הכי חזק. אני נוסע ליצהר ומגיע לאברי רן ולשיבי דרורי בגבעות. מי מסוגל היום לקחת אישה עם ארבעה ילדים ולגור על הגבעות?"


אתה ימני כי כך גדלת?

"אני לא ימני! תסתכלי כאן, הוא מצביע על דלת חדר העבודה, אליה מוצמד דף ובו מפת ארץ ישראל. "לפי ספרו של תום שגב הישראלים הראשונים וספרו של ואליד חלידי "כל מה שנותר" (All That Remains)בין השנים 49' ו-51' נמחקו 418 יישובים ערביים תחת השלטון של מפא"י מפ"ם אחדות העבודה הפרוגרסיבים והפועל המזרחי ונבנו 371 יישובים יהודיים. אנחנו מדברים על שנתיים! כל יומיים יישוב! איפה נשמע דבר כזה?

אני לא אוהב שאומרים שמאלני איש רוח, ימני איש כוח. אני רוצה שיתמודדו עם האמת. ארץ ישראל זה של העם היהודי, אני, הקושאן טאבו שלי זה התנ"ך. שיבואו להתווכח איתי".

גשר לעולם החילוני

לראשו של נחצ'ה אין כיפה ויש לו גם בעייה רצינית עם קיומו של אלוקים, אבל הוא מפגין בקיאות מרשימה בדיני כשרות. לפני מספר שנים שהתה אצלו משפחה מחפץ חיים במשך שלושה ימים "הם הביאו הכל חד פעמי, לא נגעו אצלי בכלום ואני התמלאתי בושה". הוא קרא לרב היישוב הסמוך, נהורה, וביקש שהלה יכשיר לו את המטבח בכל מחיר שהוא, כדי שחבר שומר כשרות שמגיע אליו יוכל להתכבד ללא חשש.

יש כל הזמן תחושה שבשיחות אחד על אחד אנשים מזדהים עם חובשי הכיפות הסרוגות, אבל בגדול, יש עוינות כלפי המתיישבים.

"זה נו"ן שלכם. אתם מתבוססים בבוץ של עצמכם. צאו החוצה, תפרצו החוצה". הוא אומר, ומספר סיפור מימי טרום ההיתנתקות. "כחודש לפני הגירוש היינו בכפר מימון. על  הדשא ישב איש ממנהיגי ההתיישבות ושאל אותי 'נחצ'ה עם מי באת?' אמרתי לו 'עם אדם נוסף ועוד חמש בנות'. הוא אמר לי 'נחצ'ה, שילכו בצורה לא צנועה כדי שיראו שלא רק בעלי כיפות סרוגות נמצאים כאן'. והוא צדק, כמה לא דתיים היו? 10 אנשים? 20 איש? אתם חברה מאוד סגורה. בכל הסיפור של ההיתנתקות העובדה ש-90 אחוזים מהמתיישבים היו דתיים אכלה את האנשים ואתם לא בסדר שלא ידעתם ליצור אמולסיה (תערובת ע"ל). דחפתם קדימה את החינוך של הילדים שלכם, נתתם להם חינוך כמעט חינוך ספרטני ואני מוריד את הכובע מול העשייה אבל אין לכם נקודת גשר. הייתם יהירים מאוד בגישה שלכם. תזמינו את האנשים מהרחוב לשבת ותתארחו אצלם".

נחצ'ה מדבר מדם ליבו. למרות היותו קרוב למתיישבים ולהתיישבות הוא לא מצליח להיכנס לחברה הזאת, הדתית, והוא רוצה כי חברתו היא אישה דתיה, גרושה. זה גם מצבו האישי.

"את יודעת באיזה חשד הם מקבלים אותי? הם אומרים 'אבל הוא חילוני'. אני אותם מקבל בלי בעיה ולא שואל אם יש לו כיפה יותר רחבה או יותר קטנה או שחורה. אבל אותי הם מפשיטים ורק אחרי שהם שומעים את קורות חיי הם אומרים 'וואלה זה צדיק'.

מילואימניק בן 70

גדוד 8105 של הצנחנים הוקם לפני כ-30 שנה על ידי קצ'ה- שמעון כהנר מן ה-101, נחצ'ה ואנשים בסדר הגודל שלהם. הגדוד, הקיים עד היום, זכה כמה וכמה פעמים באות ההצטיינות של הרמטכ"ל ומאופיין בהיענות גבוהה של המילואימניקים לשירות ובגיבוש בין הלוחמים.

למרות שכדור הארץ לא עוצר והשנים ממשיכות לחלוף, נחצ'ה, שבמלחמת ששת הימים כבר היה קצין, ממשיך לשרת במילואים. לפני 19 שנה הוא החליט להוריד את הדרגות, ולחזור להיות חייל חי"ר פשוט עם השמירות, המארבים והעמידה במחסומים, וזאת כדי לא ליצור 'פקק' ברמת הפיקוד: "אני צריך לפנות את המקום שלי לחברה' שרוצים להתקדם" הוא מסביר דברים שפשוטים לו.

כשנחצ'ה הודיע שהוא ימשיך לשרת, האנשים סביבו חשבו שהוא לא יחזיק מעמד, כי סוף סוף מגיע הגיל שבו ריצה על ג'בלאות היא כבר לא צורת בילוי מועדפת. אבל נחצ'ה עוד טוחן עם החברה' ועל שולחנו מונח היום צו מילואים לחודש הבא.

מאחורי נחצ'ה שירות במלחמות רבות: ששת הימים, התשה יום כיפור ולבנון ואפילו שלא תמיד היה בקו הבריאות. לפני 12 שנים גילה הרופא שלו באקראי שמחלת הסרטן הולכת ומתפשטת בגופו. "הקציבו לי שלושה חודשים" הוא אומר. נחצ'ה טס לארצות הברית, שם נותח וטופל ולאחר מכן חזר לארץ להמשך טיפול. "אז בדיוק היה מבצע 'ענבי זעם' ואמרתי לרופאים שאני עושה מילואים. אז שירתתי, ובין לבין טופלתי".  

ומתי תאמר למילואים די?

"אני עושה את זה מכיוון שאני חושב שאני יכול לתרום. ויותר מזה אני שומר על הבית. אני גר היום ב'יד נתן' ופעמיים בחודש אני שומר במושב לכיש מתשע בערב ועד ארבע בבוקר. במושב הזה גרות הבנות שלי ואם בנותיי. זה הייעוד שלנו, הגברים להגן על הבית".

תרומתו של נחצ'ה לצה"ל לא מסתיימת במילואים. הוא מעביר הרצאות לחיילים ובעיקר נותן להם את תמונת הקרב בירושלים במלחמת ששת הימים, מדריך אותם בסיור בשטח והולך איתם להשבעה בכותל. הוא מעביר הרצאות גם במכינות הקדם צבאיות וגם בפו"ם. מפת הקרב לכיבוש מזרח העיר צולמה בהגדלה ותלויה גם היא על הדלת, לצד תמונות מהפגנת הענק מלפני 8 שנים בירושלים תחת הכותרת 'ירושלים אני נשבע' בה היה על הבמה ודיבר על המחויבות לעיר הבירה. 

מורשת קרב מהלכת

כשמבקשים מנחצ'ה לספר על ששת הימים הוא נותן קודם כל רקע היסטורי. בכלל, הוא קורא הרבה ספרי הסטוריה וביוגרפיות והעובדה שאין לו טלויזיה בבית יכולה להסביר את הידע הנרחב שלו בתחומים רבים. "בתקופת ההמתנה התאמנו בלוד על לוחמה בשטח בנוי ואחר כך הועברנו לעמק האלה ומשם לגבעת ברנר, שם היינו שלושה ימים. בחמישי ביוני אמרו לנו לחפור שוחות, ושהמלחמה התחילה, האזעקה נשמעה בסביבה. הביאו לנו מצנחים ואמרו לנו לחגור אותם מהר כי אנחנו צריכים לצנוח באל עריש. הייתי מפקד חוליית הפריצה, כעבור זמן הודיע קצ'ה שהיה אז מ"פ שהפלנו 200 מטוסים או 280 מטוסים, הוא תמיד אהב להתבדח אבל זה היה נראה לנו מוגזם ולא האמנו לו.

"ואז אמרו שגדוד אחד צריך לעלות לירושלים מכיוון שהירדנים חדרו לארמון הנצי"ב והחטיבה הירושלמית לא מצליחה להתמודד. כעבור שעה אמרו שני גדודים וכעבור שעתיים שלושת הגדודים. המראה שניגלה לעיניהם של הצנחנים בירושלים המם את נחצ'ה "ידעתי שאם רוצים לגמור עם, אחד הדברים שצריך לקחת ממנו זה את הבירה שלו, והנה, אני רואה את העיר הזאת מופגזת, מלאת עשן, אתה לא רואה כלום, רק נשים זקנים ילדים, חטפתי כאב בטן, והתחושה הייתה שאין ברירה חייבים להציל את הבירה.

קיבלנו תדריך חפיף לגמרי, כמעט ולא היו מפות".

בקרב עצמו, מספר נחצ'ה, הפלוגה שלו הייתה צריכה לכבוש את ה'אמריקן קולוני' ובקרב עקוב מדם נהרגו 14 איש ונפצעו 40. הוא המשיך עם ארבעה חברה' שעברו ליד סמטת המוות. שניים מבין החמישה נשארו בחיים. נחצ'ה נפצע קשה מאוד ואושפז בבית חולים למשך 6 חודשים וחצי. "יצאתי עם אונה אחת חסרה בצד שמאל, תראי את הגוף שלי אז כולי תפרים ולאט לאט חזרתי לצבא וחזרתי למילואים".

נחצ'ה שלא זכה לשמוח מייד אחרי בהישגים של המלחמה הזאת, תמה עד היום על השמירה האדוקה על המקומות הקדושים למוסלמים. שמירה שעלתה בחיי חיילי צה"ל "זאת תופעה שלא שמעתי עליה אף פעם".

לפני שבועיים פנו אליו אנשי המכינה הקדם צבאית בתלמים, על שמו של עמנואל מורנו וביקשו שירכז את ההכנה של החברה' לצבא. נחצ'ה שמכיר מקרוב את משפחת מורנו מספר שעמנואל היה אצלו הרבה במשק כילד וכנער, והסכים לקחת את המשימה על שכמו, לא לפני שפנה לחברו, אל"מ פינקי זוארץ שיסייע לו. "אחר כך הרמתי טלפון לעוד חבר שהוא מה101, גיא כוכבא, שייתן סידרת הרצאות". כדי להתמקצע נחצ'ה ופינקי מתכוון להתלמד אצל המכינות המצליחות ולראות מה היא נוסחת הקסם.

נראה שאתה לא מתכוון לעצור ולנוח. מה הן תוכניותך לעתיד?

נחצ'ה עונה מתוך מבט על הכלל "אני שואב את הכוח רק מן הציונות הדתית. אתם אומרים 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', יש עליות ומורדות, יש מהמורות אבל 4000 שנה העם הזה קיים, אז הוא ימשיך קדימה". ובמישור האישי הוא מתכוון להמשיך לעבוד, ולטפח את גפניו ואם חברתו תסכים להינשא לו הוא אפילו מתכוון להעמיד דור צאצאים נוסף.
 
ofralax@gmail.com