חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

בכוונה תחילה - בגליון השבוע

מתוך התופת בקרבות הבלימה הקשים מול הסורים, התעצמה אמונתם של בני הישיבות, שעזבו את בית המדרש ביום הכיפורים ועלו על הטנקים לכיוון רמת הגולן.
12/10/08, 13:15
חגית רוטנברג

"לא דיברנו על זה מעולם. לא בינינו, וכמעט לא בחוג המשפחה, חוץ מהמעט שסיפרתי לאשתי. אף אחד לא דיבר על זה, הדברים שקעו בתוך מצולות הנפש כל השנים. חיים (הרב חיים סבתו, ח"ר) אמר שזה מה שכאב לו, שבמשך 25 שנה הוא נשא את הצריבה בנפש ובינתיים כתבו על הכל ולא על חלקם של בני הישיבות. אחרי 25 שנה זה פשוט פרץ אצלו החוצה. כתיבת הדברים בספר היתה צעד שפרץ אצלנו הרבה מסגרים בנפש, וגם אצל אנשים אחרים שחוו את המלחמה. זה שחרר זכרונות, מחשבות ורשמים שהיו כמוסים אצל אנשים שעברו אירוע מכונן כזה ולא הוציאו אותם החוצה".


הרב אלחנן בן נון: "אחרי המלחמה דיברנו על כך שהנס הגדול במלחמת ששת הימים היה באחדות העם, אבל האחדות שהיתה במלחמת יום הכיפורים – היתה במעלתה פי כמה. קל יותר להילחם מתוך אחדות כאשר ידך על העליונה, אבל במלחמה הזו היה צריך להתאושש מהמהלומה של כיבוש הרמה וכיבוש סיני, לאזור כוח במצב של הפסד. זה קשה פי אלף. ודווקא אז היחד גילה את כוח האמונה האמיתי. האחדות של כל חלקי עם ישראל במלחמה יצרה גבורה אדירה"
בווידוי האישי והפרטי הזה חושף הרב אהרון אייזנטל, מראשי ישיבת הגולן ורב היישוב חיספין, את התהליכים הפנימיים העמוקים שחווה, יחד עם חבריו לנשק, בשנים שחלפו מאז ששככו הדי הקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים. הרב אייזנטל הוא אחד הגיבורים המרכזיים בספרו המדובר של הרב חיים סבתו 'תיאום כוונות', שם הוא מכונה בפשטות 'רוני הנהג'. הספר פתח לראשונה צוהר לעולמם האמוני העמוק של בני הישיבות שלחמו במלחמה ההיא. מאחורי השמות הפשוטים והאלמוניים משהו השזורים בעלילה, מסתתרים עולמות שלמים שחוו את מוראות הקרב אחרת לגמרי.

תפילה עם אתיאיסט

לקראת יום הכיפורים, ביקשנו לחזור אל גיבורי הספר, אלו שעזבו את היכל בית המדרש לאחר שהזדככו בו בשיאים הרוחניים של היום הקדוש ונחתו הישר אל עימות חזיתי מול המוות. מי שהיו אז בחורי ישיבה צעירים, מחזיקים היום בעמדות מפתח בשדות הרבנות, החינוך וההוראה. השיחה על המלחמה עדיין קשה עליהם במידה מסוימת, וההיחשפות לציבור קשה פי כמה בשל צניעותם, אך כולם ניאותו לחלוק את החוויות והתחושות מאז מתוך כוונה ש"הדברים יהיו לשם שמיים, שיגרמו לאיזשהו חיזוק באמונה ולקידוש ה'".

"רגע! קראתי. מה עם רוני? רוני לא יצא מהתא. אולי הקשר שלו לא עובד. כדורים שרקו סביבנו. קרבתי לתא נהג וצעקתי בכל כוחי: רוני! נפגענו, רוני, צא! רוני השיב לי בשקט: לא יכול. אני נעול. אי אפשר לפתוח מדפי נהג. התותח שלך חוסם אותם". (מתוך הספר)

הרב אייזנטל (רוני) היה נהג הטנק, בו לחם לצדו של הרב סבתו. הוא הגיע מישיבת 'כרם ביבנה', הרב סבתו מישיבת הכותל, והמפגש הראשוני ביניהם היה בשירות הצבאי. את תודעת היותו בן ישיבה, עם כל העומק האמוני והתורני הכרוך בכך, לקח איתו גם לרגעים הנוראים בהם עמד יחד עם חבריו מול לועי התותחים הסוריים בקרבות הבלימה הבלתי אפשריים.

כיצד באה אצלכם לידי ביטוי האמונה בתוך המלחמה?

"במישור הראשון והמיידי, במלחמה יש עימות ישיר עם אימת המוות. אדם מוצא את עצמו חשוף לסכנת מוות ללא עטיפות החיים השגרתיים. כשלוחם רואה את תותח האויב מכוון לעברו, הוא חש את אפסותו כאדם, כדברי הנביא 'וישח אדם וישפל איש... ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'. אין כמו כוח צבאי שנוסך ביטחון ומתוך כך גבהות לב, ובמצב של אימת מוות כל זה נושר. זו תחושה עמוקה שמביאה את האדם למקום מאוד אמיתי של ענווה.

"המימד השני הוא ההתמודדות עם האימה עצמה. במקומות ובימים בהם היינו היתה אימה עצומה שליוותה אותנו בכל רגע. יש המציגים את המוטיבציה להילחם כפרי של רוח היחידה או ציפיות החברים לנשק. במקום בו היינו במלחמה לא היה מאומה מכל זה: לא היתה רוח יחידה, כי זו היתה יחידה צעירה מאוד. חברים לנשק – כמעט לא הכרנו את המפקדים והחברים שהיו איתנו. הכוחות שחצבנו מעצמנו כדי להילחם באו ללא ספק ממקומות אחרים: מהערכים עליהם התחנכנו, של מסירות נפש ואהבת המולדת".


הרב בנצי קופלד: "ביום שלישי בלילה קראו בשם התותחן שבטנק שלי שיעלה חזרה. אני יכולתי להמשיך לישון, אבל כשהוא שאל אותי אם אני בא איתו, אמרתי: אני בא. שאלו אותי: עברת את התופת, אתה חוזר לתופת, מאיפה הכוחות? את הכוח לחזור ינקתי מהתחושה של גודל המעשה, השליחות"
אבל מה שהלך לפני הרב אייזנטל וחבריו כעמוד אש לפני מחנה הלוחמים, עייפים ומפוחדים ככל שהיו, הן מילותיו של הרמב"ם בהלכות מלכים אודות אלו היוצאים בקשרי המלחמה, מילים אותן מצטט גם היום הרב אייזנטל בדיוק ובדבקות: "ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה".

"בהרבה ישיבות הקריאו את ההלכות הללו לפני תפילת נעילה, לקראת צאתם של הבחורים למלחמה", משחזר הרב אייזנטל, "בספר מתואר שכאשר הגענו עם הטנק לגשר בנות יעקב ומולנו נסע רכב שנסוג מנפאח, הקראתי את הרמב"ם הזה. כך היה, הרמב"ם הזה עמד לנגד עינינו כל ימי המלחמה. הוא נתן לנו כוח לעמוד, ודבריו פעלו עלינו את פעולתם".
את כוחה של האמונה והתגלות ה' במלחמה, מדגים הרב אייזנטל גם באמצעות סיפור על מפקדו, שהצהיר על עצמו בתחילת המלחמה כאתיאיסט גמור:

"בספר מסופר איך ביום ראשון בבוקר, תוך כדי שטיפלנו בטנק, הגיע אלינו בחור ששאל אותנו אם יש לנו מפקד. ענינו שלא, והוא הודיע: 'מעכשיו אני המפקד שלכם'. קראו לו דב. בעודנו מכינים את הטנק, ניגש אלינו ישעיהו הולץ מישיבת הכותל, ואמר: 'המצב בגולן קשה מאוד, תתפללו'. המפקד שלנו הרים את ראשו ואמר: 'תדעו שאתם יוצאים למלחמה עם אתיאיסט'.

"במהלך קרב בלתי אפשרי בו נשלחנו 12 טנקים לעצור שתי חטיבות של טנקים סוריים, המפקד נפצע ואיבד את השמיעה והראייה. הצלחנו להיחלץ מהתופת וגררנו אותו מעולף אל מקום מסתור. בשעות אחר הצהריים השתרר מן שקט בגזרה אחרי יום של הפגזות כבדות, ולא הבנו אם זה בגלל שכוחותינו כבשו את השטח או בגלל שהסורים ניצחו. דב, המפקד, התעורר מעלפונו. שאלתי אותו: 'איך אתה מרגיש?'. התכוונתי לשאלה פשוטה ואנושית, אבל הוא ענה לי: 'יש אלוקים'. מעולם לא דיברנו על זה יותר".

אותה הצהרה מפתיעה של המפקד, הוכיחה לרב אייזנטל ש"היה כאן משהו מאוד עמוק: פתאום אדם מגלה שבעומק נפשו ישנה אמונה, ולא משנה שאותו עומק הנפש מבליח אצלו רק להרף עין. זה רגע מיוחד בו אנו מגלים את ה' בפנים אחרות". בכלל, אומר הרב אייזנטל, הימים הקריטיים הראשונים של המלחמה הפגישו אותנו עם פנים רבות של הקב"ה, עימן לא נפגשנו בעבר. "המלחמה מנסחת מחדש את המבט האמוני על החיים - בעימות עם המוות, בכניסה אל הקרב, כאשר אדם מבטל את יצר הקיום שלו ומוכן להשליך את נפשו למען מטרה כללית, שהוא נלחם את מלחמות ה'".

דיון הלכתי בשדה הקרב


הרב אהרון אייזנטל: "אנחנו חזרנו מקרבות הבלימה, אבל רבים מחברינו לא חזרו. מי ששרד צריך לשאול את עצמו מה זה אומר לו, מה דבר ה' אליו ומה הלקחים האישיים שהוא צריך להפיק. במלחמה הזו נפערו חללים גדולים בספסלי בית המדרש. על אלה שנותרו מוטלת חובה למלא את החלל. היו שם עולמות שלמים שיכלו לתת שפע של תנובה, אנשים משכמם ומעלה"
למרות תנאי הקרב והמציאות הסובבת, הקפידו בני הישיבות ככל שניתן בקיום מצוות, ונאחזו בכל כוחם בדקדוקי הלכות דווקא בתוך התופת. הרב אייזנטל נזכר בדיון הלכתי סוער שהתעורר בקרב נוסעי הטנקים, דקות אחדות בטרם יצאו אל הקרב: "כשעלינו מהמחנה שלנו נסענו לגשר בנות יעקב ובדרך עברנו ליד קיבוץ מחניים. היינו כוח של 6 טנקים, רוב הטנקיסטים היו בני"שים. בכניסה למחניים עמד קיבוצניק וזרק לכל טנק שקית תפוחי עץ. אותה שנה, תשל"ד, היתה מוצאי שמיטה. התעורר דיון מה דינם של תפוחים אלו, מדין 'שמור ונאבד'. הדיון התעורר תחילה בטנק שהיה בו הרב שג"ר זצ"ל והרב שמואל אורלנד הי"ד, שנהרג אחר כך במלחמה. בהדרגה עבר הדיון לכל הטנקים. זה היה מדהים – אנחנו מכינים את הטנקים, אמורים לצאת תוך דקות מעטות לקרב, והלוחמים עסוקים בשאלה האם מותר להם לאכול את התפוחים. זאת בזמן שלא היו לנו מנות קרב, שום דבר לאכול".

במהלך הקרבות, אפילו מערכת הקשר גויסה לטובת הפצת תורה בקרב הלוחמים: "לפני גשר בנות יעקב היה שקט בקשר. אמרתי לחיים: תעשה 'בלכתך בדרך', תגיד איזה דבר תורה. חיים ניצל את השקט בקשר ואמר תורה של ה'שפת אמת'".

המצווה שעוצמתה אולי גברה על כל האחרות באותם ימים, היתה התפילה. "התפילה נתנה תעצומות נפש דווקא ברגעים האלה", מסביר הרב אייזנטל, ומספר: "ביום שני בצהריים, כשהדי הקרב שככו, המפקד אמר לנו: חוזרים לטנק, חוזרים להילחם. אנחנו הסכמנו, למרות שלא ידענו מה מצב הטנק ולאן נחזור. אמרתי: אבל קודם נתפלל, יצאנו בארבע בבוקר ולא התפללנו עדיין. נעמדנו לתפילת מנחה. זו היתה תפילה מקירות הלב. לא היתה חציצה בין הלב לשפתיים, כמו שכתב הרב סבתו בספר. אחר כך אמרנו 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה''. דווקא ללא מסגרי החומות שמקיפים אותנו, מחוץ לקירות הטנק, הרגשנו את האפסות שלנו. וזה היה המקום בו הרגשנו הכי קרובים לה' – מתוך המעמקים הללו, מעמקי הלב ומעמקי המציאות בה היינו מצויים, קראנו אליו, וה' שמע את קולנו בגיא צלמוות הזה", מתאר הרב אייזנטל בהתרגשות.

החברה הישראלית עיבדה את טראומת המלחמה כשבר, הידרדרות והתרסקות במובנים רבים. האם לדעתך זהו התהליך המתבקש, או שהמלחמה היתה צריכה להביא את החברה בישראל לתובנות אחרות?

"שר הביטחון דאז, משה דיין, אמר: 'הרבה אמיתות שקבענו לעצמנו התבררו כלא נכונות. יש ללמוד את החיים מחדש'. זה נכון. ברמה המנהיגותית – היתה בנו הרבה תמימות, היתה הערצה לדרג הצבאי, חשבנו שכל שיקולי הביטחון הם מקצועיים וחפים מכל נגיעה אישית. זה דבר שהתנפץ, וחשוב שזה קרה.

"ברמה האמונית – כיוון שהקיום הלאומי עמד אז בספק, הזעזוע גרם לרבים לחפש תשובות אמוניות וזה הביא לתנועת תשובה גדולה. יחד עם זאת, המהפך מעמידה על סף הקץ הקטסטרופלי לניצחון הגדול הבליט את חוק הקיום היהודי, נצח ישראל והחוסן של הלוחמים – דתיים כחילונים. ברמה האמונית, דווקא המצב הקשה העמיד אותנו מול האמת – שה' עמד בראש צבאותינו, כי רק כך אפשר להסביר איך הסורים לא התקדמו פנימה לאחר שהכוח שלנו הוכה במחצבה".

יש איזו תודעה חדשה שלקחת איתך מהמלחמה לחיים שלאחר מכן?

"אנחנו חזרנו מקרבות הבלימה, אבל רבים מחברינו לא חזרו. מי ששרד צריך לשאול את עצמו מה זה אומר לו, מה דבר ה' אליו ומה הלקחים האישיים שהוא צריך להפיק. הביטוי השבלוני לכאורה 'במותם ציוו לנו את החיים' – על איזה חיים מדובר? על עצם החיים, או על 'ובחרת בחיים' שה' מציע לנו? במלחמה הזו נפערו חללים גדולים בספסלי בית המדרש. החטיבה שלנו, שכמחציתה היו בני ישיבות, ספגה אחוז ניכר של חללים ופצועים בני ישיבות באותו קרב בלימה. על אלה שנותרו מוטלת חובה למלא את החלל. היו שם עולמות שלמים שיכלו לתת שפע של תנובה, אנשים משכמם ומעלה".

הרב אייזנטל מרגיש גם שהמלחמה העניקה לו פירושים מוחשיים לדברים שעד אז היו מובנים לו ברמת השכל בלבד: "מי שנמצא בלב המלחמה העזה, מתהווית לו שם פנימיות של חיים. כשאתה יוצא משם – כל הערכים המובנים של החיים מתפרשים אחרת. יש הבדל בין ללמוד את הדברים לבין לעמוד במצב שאתה מיישם אותם. למשל, יצאנו למלחמה לאחר תפילת יום הכיפורים בישיבה, תפילה בשיאים של חיבור ועומק. הגענו אחר כך למצבים שחיינו תלויים מנגד – אז התפילות מקבלות משמעות יותר עמוקה. כשאמרתי 'על נסיך שבכל יום עמנו', הדברים קיבלו את המשמעות הפשוטה שלהם".

יום כיפור קיבל אצלך נופך אחר מאז המלחמה?

"בוודאי. יום כיפור הוא יום שיש לו מאז כמה פנים נוספות. כשאנו אומרים 'מה אנו, מה חיינו... הלא כל הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו', הדברים מקבלים משמעות מאוד פשוטה".

הרב אייזנטל מהרהר מעט, ומחליט להוסיף גם משהו אישי: "הזדמן שירדתי כמה פעמים לפני התיבה בשחרית של יום כיפור בישיבת הגולן. מול התיבה של שליח הציבור היה קבוע צוהר שדרכו ניתן לראות את מישורי דרום רמת הגולן. בכל פעם שהייתי זועק 'אנא כנה, עורי נא, חלי נא' הייתי רואה לפניי במישור עשרות טנקים סוריים נעים ממזרח למערב.

"מאידך גיסא יום הכיפורים הוא גם יום של הודאה גדולה, תודה לה' שהגן ביום הזה על עמו ישראל מפני מזימות אויביו, שמע את תפילתנו, פרש עלינו כנפיו והפך את המלחמה לישועה גדולה. תמיד מצטרפת לכך גם הישועה האישית וכתוצאה מכך חובת ההודאה על כך שזכיתי לצאת בשלום משם ולהקים בית ומשפחה. ויותר מכך – שחזרתי למקום הזה לפני 25 שנה, הקמנו פה יישוב וישיבה".

"פתאום בא לקראתנו בנצי מהישיבה, הטען של אחד-אל"ף. בנצי היה מפוחם כולו, עיניו אדומות, לבוש במעיל נאט"ו ארוך עם בטנה קרועה שמתנופפת ברוח, עוזי עם שתי מחסניות צולבות היה תלוי עליו, והוא צועק לי ולאלי: חבר'ה! מוכרחים לתפוס טנקים ושוב לעלות. טנקים נפגעים, הסורים מתקדמים. מוכרחים להמשיך. לעצור אותם בידיים. אין מי שיעשה את העבודה. אני עולה עכשיו... הטנקים שנתקעו יעלו שוב. עם ישראל חי!" (מתוך הספר).

דמותו של בנצי הנלהב ומלא החיוניות שבספר עונה כיום לשם הרב בן ציון קופלד, לשעבר ראש המכינה הקדם צבאית בנוקדים וכיום מתגורר במרכז שפירא ועוסק בחינוך. אל המלחמה הגיע כתלמיד ישיבת 'כרם ביבנה', שעוד הספיק לחבוש את ספסלי 'מרכז הרב' כחצי שנה בטרם פרצה המלחמה.

את ביטויי האמונה שליוו אותו תוך כדי לחימה, מסביר הרב קופלד בפשטות זורמת, כאילו הוא חי אותה בעצם הרגעים הללו: "היתה הרגשה מאוד גבוהה של שליחות. של מעשה חשוב מאוד מבחינה ערכית. היציאה למלחמה מתוך תחושה שהמדינה בסכנה וכל אחד תורם את חלקו היתה תחושה מאוד מרוממת".

גם אצל הרב קופלד התגלו העוצמות הרוחניות דרך הפעולות הטכניות לכאורה שמצריכה הלחימה: "ביום שני בבוקר לפני עלות השחר עלינו עם הטנק לרמת הגולן. באותו יום לא הספקתי להתפלל שחרית. אני טען בטנק, ותוך כדי שאני טוען פגזים, אני מתחיל לומר את פסוקי התפילה. טוען פגז – 'הודו לה' קראו בשמו', טוען פגז – 'מזמור שיר חנוכת הבית', טוען פגז – 'ברוך שאמר'. תוך כדי עבודה מאומצת של טעינה, אני מתכוון בכל מילה".

כיצד השפיעה העובדה שאתה בן ישיבה על אופן הלחימה שלך?

"אתה מרגיש מחובר לקב"ה יותר מבזמנים רגילים. אתה חש שאתה תלוי בו בגלל הסכנה, ואתה חש בעוצמה חזקה שאתה מקדש את שמו במה שאתה עושה. הרגשתי מאוד מחובר לכלל ישראל, וכל פגז שאני טוען זה בתחושה של 'למען שמו באהבה'. היתה תחושה חזקה שפה נלחמים מלחמה על הופעת עם ישראל בעולם, שהיא גם הופעת ה'".

העם מיחזר את האבל

תחושת השליחות העמוקה גרמה לרב קופלד להתנדב לשוב אל האש הצולבת, גם כשלא נדרש לכך: "ביום שני חזרנו מהתופת אל העורף אחרי יום של לחימה, כשלא נשארו לנו דלק ותחמושת בטנק. ביום שלישי בלילה קראו בשם התותחן שבטנק שלי שיעלה חזרה. אני יכולתי להמשיך לישון, אבל כשהוא שאל אותי אם אני בא איתו, אמרתי: אני בא. שאלו אותי: עברת את התופת, אתה חוזר לתופת, מאיפה הכוחות? את הכוח לחזור ינקתי מהתחושה של גודל המעשה, השליחות. אני זוכר שפחדתי פחד מוות מהמלחמה, אך מה שנתן לי כוח להילחם היא האמונה שזה מעשה גדול שצריך לעשות אותו, אמונה בייעודה של מדינת ישראל".

האם המלחמה הטראומטית שנטלת בה חלק גרמה לך לתחושת משבר, בדומה למה שחוותה החברה הישראלית?

"כתוצאה מההתנהלות אז, המדינה עדיין מלקקת את הפצעים. אצלי לא קרה משהו כזה. כלומר, היה פה מחדל נוראי אבל התפישה הערכית שלי את המדינה נשארה אותו דבר. המדינה התפרקה מבחינה ערכית, נעלמה הסולידריות, הנכונות להגן בכל מחיר על כל מקום וכל מה שזה מייצג – כל זה בתהליך קריסה. אבל התפישה שלי את המדינה, כפי שלמדתי אצל הרצי"ה, לא השתנתה", הוא נחרץ. 

זמן מה אחרי המלחמה עשה הרב קופלד שירות מילואים בשמירות במושב נוב. באותה תקופה החלו לטפל בהוצאת הגופות מבתי הקברות הזמניים והעברתן לבתי קברות קבועים. "דיברתי אז עם הרב יגאל אריאל", מספר הרב "והוא אמר לי שזה אחד הדברים הנוראים שהמדינה עושה, כי זה מחטט בפצעים ומעמיק את השבר, וגורם לעם ישראל לסגת מכל מה שהוא מחזיק בו. זה נכון מאוד. מדינת ישראל עסקה חצי שנה בלמחזר את האבלות. מלחמת יום כיפור היתה ניצחון מדהים, אפילו יותר מששת הימים. היינו במצב נחות והפכנו אותו לגמרי, עלינו על הגובה. אבל המדינה יצאה עם שינוי פסיכולוגי טראומטי נוראי".

הרב קופלד סבור שבעוד החברה הכללית החלה במסלול של ירידה בעקבות המלחמה, "הזרם המרכזי בחברה הדתית לאומית המשיך להחזיק בעוצמה שהתפתחה בישיבת 'מרכז הרב', התפישה שלו לא השתנתה. מצד שני, הרגשנו את השבר בחברה הישראלית, הבנו שיש פה משהו שיהיה קשה להתמודד מולו, השתנו אצלם אמות המידה החלוציות. זה גרם לכך שהפערים בין שני הזרמים גדלו – העובדה שאנחנו מדברים היום בשתי שפות שונות היא בין השאר תוצאה של אותה טראומה". 

"אלחנן עצם את עיניו לכמה רגעים והמשיך לספר בקול צרוד: כך המשכנו להילחם אותו יום ראשון עד חשיכה... ההרגשה היתה כבדה. רוח נכאים... חנן אמר: אם זה יימשך ככה, עוד יום הסורים כובשים את כל הרמה... אני עמדתי ליד הטנק אותה שעה והתפללתי ערבית. לחשתי: 'ואנחנו ישראל עמו... הפודנו מיד מלכים... השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו'. תפילת ערבית רגילה, בכל יום אומרים אותה, אבל הפעם היא נשמעת לי אחרת לגמרי" (מתוך הספר).

התחושה המרטיטה שחווה הרב אלחנן בן נון באותה תפילת ערבית פשוטה לכאורה, היתה מוטיב שחזר על עצמו לכל אורך ימי המלחמה. "בתוך הקרבות היתה הרבה תפילה", הוא מספר "היו רגעים ריקים בתוך הטנק, ואז היתה תפילה גדולה מאוד. יצא פעם שהמפקד שאל: 'מה זה הלחשושים האלה בקשר?' החבר'ה התפללו תוך כדי העבודה. בעיקר בשעות קשות מאוד של פגיעות וחילוצים, תוך כדי קרב, התפילה מפעמת ומחזקת מאוד. לפעמים גם אנשי צוות שלא היו קרובים לעניין התפילה, היו מסתכלים בסידורים שלנו ומבקשים לדעת: 'מה אתם קוראים שם?' הם רצו גם להתפלל".
הרב בן נון הגיע למלחמה כתלמיד ישיבת הר-עציון. עוד בשעות הארוכות שעשו הבחורים באוטובוסים בדרך למלחמה במוצאי יום כיפור, האמונה נתנה תעצומות, אומר הרב. "דיברנו על כך שזה מיוחד מאוד לצאת למלחמה דווקא ביום הכיפורים, מתוך כפרה, מתוך עם ישראל ששקוע כולו בתפילות.

"כשהגענו לבסיס האיום נעשה יותר ויותר מוחשי, עם הדי ההתפוצצויות, העשן ורעמי המטוסים הקרובים. ברגעי ההמתנה שעברנו שם, מה שעלה בשיחות היו דברי הרמב"ם המפורסמים כיצד צריך להיכנס אדם בקשרי המלחמה. הדברים חיזקו את הרוח, הרגשנו שעם כל החששות - זה מהלך שאנו ניגשים אליו כמשימת קודש".  

המפקד ביקש שיעור באמונה

הרב בן נון מספר גם על דינאמיקה והשפעה שנוצרה בין בחורי הישיבות לחיילים והמפקדים: "אחרי הפריצה לתוך שטח סוריה, כשהגדוד ספג לא מעט אבידות והיה בהלם של תחילת המלחמה, החלו גם להתפרסם שמות של חיילים: זה נעדר, זה איננו. עצרנו במחנה סורי שנכבש, ואז המג"ד ביקש שנעביר שיחה באמונה לכל הגדוד. בשיחה דובר על הבטחת הגאולה וודאותה למרות הידיעה שיש משברים".

גם דרגי הפיקודים העליונים ביותר הכירו במוטיבציה הגבוהה במיוחד שהמריצה את בני הישיבות בקרבות, וההחלטות התקבלו בהתאם: "בחטיבה שלנו, חטיבת השיריון, היו הרבה בני ישיבות. היינו חטיבת המילואים שהשתחררה אחרונה, גוייסנו ברצף מיום כיפור עד אחרי יום העצמאות. כשנשמעה איזו התמרמרות על כך, בא אלינו המח"ט, אורי אור, ואמר: מדובר פה בהחלטה בדרג של מטכ"ל להשאיר דווקא את החטיבה הזו, ואנחנו יודעים את הסיבה. פה הרוב זה בני ישיבות, והם מחזיקים מעמד".

"לא רק להם היתה עמידה", מדגיש הרב בן נון "רוב המפקדים לא היו דתיים, אבל למעשה מי שעמדו בלחץ אדיר מבחינת כוחות הנפש היו דווקא הם".

אתה סבור שמה שקרה לחברה הישראלית בעקבות המלחמה היה תהליך נכון? השבר הגדול היה מוצדק?

"אני חושב שכולם חוו את השבר הגדול. לא היה יהודי אחד שיכול היה להתחמק ממנו. מצד שני, במבט ארוך טווח אחרי המלחמה, היה כאן שבר של המנהיגות והתעלות של העם. היה שבר בקריאת המפות, בהכנה למלחמה, והעם עם כוחותיו בסיעתא דשמיא התעלה על עצמו. זה עוד שלב של כרסום במנהיגות שאין לה די כוח של תורה ולא מצליחה להרים את האומה, אך הצד הפנימי של האומה עם כוח התורה, הביא בסופו של דבר לניצחון".

כהמשך לדברים הללו, מצביע הרב בן נון על הנקודה המשמעותית ביותר בעיניו במלחמת יום כיפור, מהבחינה הלאומית: "המיוחד אז היה הלכידות. ראינו איך היחד נותן לכולנו כוח אמונה מיוחד במינו. אחרי המלחמה דיברנו על כך שהנס הגדול במלחמת ששת הימים היה באחדות העם, אבל האחדות שהיתה במלחמת יום הכיפורים – היתה במעלתה פי כמה. קל יותר להילחם מתוך אחדות כאשר ידך על העליונה, אבל במלחמה הזו היה צריך להתאושש מהמהלומה של כיבוש הרמה וכיבוש סיני, לאזור כוח במצב של הפסד. זה קשה פי אלף. ודווקא אז היחד גילה את כוח האמונה האמיתי. האחדות של כל חלקי עם ישראל במלחמה יצרה גבורה אדירה. ללא האחדות הזו אי אפשר היה להגיע לתוצאות הללו. כשיש כרסום באחדות בעם, קורה מה שקרה במלחמות בלבנון".

כיצד השפיעה עליך המלחמה באופן אישי לטווח הארוך?

"עם השנים התקהה הזיכרון החי של רגעים מסוימים מאז, ומה שהולך איתנו זה זיכרון של הבנות ועומק שמשפיעים עלינו כל הזמן. אחרי המלחמה החטיבה שלנו הוציאה סרט שמתעד מהלך גבורה יוצא דופן שעשו אנשי החטיבה במלחמה. היתה הקרנה מיוחדת של הסרט לנו, אנשי החטיבה. זו היתה חוויה שעד היום אני לא יכול לפרט ולדבר עליה. כשקמנו מהמקום בסוף הסרט, כמעט נפלתי. החוויות בנו אצלנו קשר מיוחד עם האנשים והבנות מיוחדות על חיים בכלל ועל העולם האמוני בפרט". 

הרמב"ם שניצח מלחמות

אותה הלכה מפורסמת ברמב"ם ליוותה לא רק את הרב אייזנטל וחבריו במלחמת יום הכיפורים. באמתחתו של הרב אייזנטל שרשרת סיפורים מופלאה לאורך כמה ממלחמות ישראל, בהן נאחזו החיילים באותן מילות הלכה בעת שחשו שאימת הקרב תוקפת אותם. המילים פעלו את פעולתן, ובכל דור אימצו את ליבם של הלוחמים.

"דברי הרמב"ם הטרידו אותי מאוד", פותח הרב אייזנטל את סיפורו, "הוא מצווה 'לא יירא ולא יפחד', אבל פחד הוא רגש מאוד אנושי וקשה להשתלט עליו. זה נראה ציווי לא אנושי! אחרי המלחמה נכנסתי לבירור עמוק יותר של הדברים, מהיכן חוצב הרמב"ם ציווי זה שלו.

"כאברך בישיבת כרם ביבנה העברתי שיעור ברמב"ם הזה לחבורת אברכים שכמה חודשים מאוחר יותר יצאה להשתתף בקרב סולטן יעקב. אחרי המלחמה פגש אותי אחד מהבחורים ששרד את הקרב שם, ואמר: 'אני מחפש אותך כבר זמן רב מאז השחרור'. הוא התחיל לספר לי שהוא היה תותחן בטנק מ"פ שנקלע לקרב על ציר ביירות-דמשק. התאריך אז היה כ' סיוון תשמ"ב. הוא שמע שהם מוקפים מכל צד ללא יכולת חילוץ, והחל לרעוד בכל גופו בלי יכולת להשתלט על הפחד. הוא לא הצליח להניע את ידיו, פשוט פחד בלתי ניתן לשליטה. ואז שמע בקשר שהמג"ד מודיע למפקדים שכולם צריכים להיחלץ בכוחות עצמם ובהינתן פקודה יסובו כולם על מקומם תוך כדי ירי. הבחור הזה היה תותחן, אבל במצבו לא הצליח להניע אפילו את האצבעות כדי לירות. פתאום הוא נזכר ברמב"ם שלמדנו באותו שיעור, של 'לא יירא ולא יפחד' ואז שטף אותו מין גל כזה והוא השתחרר מהרעד. הוא הפעיל את ההדקים וכולם הצליחו להיחלץ.

"חלפו עשר שנים, השנה שנת תשנ"ב ואני ר"מ בישיבת הגולן. חבורת תלמידים שהיתה אמורה לצאת לפרק השני של השירות ביקשה שאעביר שיעור על התמודדות במלחמה. אחד הבחורים הכין את דף המקורות שביקשתי אבל שכח את המקור העיקרי – אותו רמב"ם של יציאה למלחמה. הקראתי את זה מתוך הספר עצמו. בתאריך כ' סיוון תשנ"ב, בדיוק 10 שנים אחרי אותו קרב בסולטן יעקב, ניתנה פקודה לטנק לצאת לחלץ חיילי נח"ל שנקלעו למארב של החיזבאללה.

החיזבאללה החל לטווח את הטנק והתקרב יותר ויותר. מפקד הטנק הורה לכולם לצאת ולחזור ברגל למוצב. אנשי הצוות סירבו לאחר שראו את כדורי המוות שורקים סביב הטנק. הוויכוח התלהט, והתותחן הרגיש שהוא מתחיל לרעוד בכל גופו, הוא חשב שקיצו מגיע. 'החיים עברו מולי כמו בסרט', סיפר לי אחר כך התותחן, שהיה אותו תלמיד שהכין את דף המקורות 'אבל בסוף הסרט היה השיעור שהעברת לנו והרמב"ם שהקראת'. באותו רגע הוא השתחרר מהפחד וחילץ את הטנק. גם בחורים שלחמו במלחמת לבנון השנייה סיפרו לי איך הרמב"ם עזר להם להיחלץ ממצבים בלתי אפשריים".

סיפורו של הרב אייזנטל מסתיים דווקא בחייל שהרמב"ם אינו נר לרגליו בדרך כלל: "לפני שנה הרציתי בקורס צוערים בבה"ד 1. סיפרתי את הסיפור הזה. ניגש אליי אחד המ"פים, בחור שלראשו כיפת השמיים. הוא לוקח אותי הצידה, פותח את פנקס הכיס שלו ומראה לי שם את הרמב"ם הזה כתוב. הוא סיפר שהיה קצין צנחנים במלחמת לבנון השנייה. בקרב בכאוכב היו אבידות קשות ומצב מורלי בשפל. כשהקריא לחיילים את הרמב"ם הזה, מצב הרוח שלהם השתנה באחת".