חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

סליחה מאוחרת - סיפור לילדים

12/10/08, 13:15
אסתי רמתי

"הוא התחיל" חשבתי לעצמי שוב ושוב, והתבוננתי באחי הגדול שנכנס אל תוך בית הכנסת. "והוא אשם. הוא צריך לבקש סליחה ראשון, לא אני".

ישבתי על הגדר הנמוכה שהקיפה את בית הכנסת, ובעטתי בחצץ. ראיתי בפינה את החבר'ה שלי מהכיתה יושבים ומספרים בדיחות, אבל לא התחשק לי להצטרף.

אני לא הולך לספר לכם על מה היתה המריבה. כואב לי מדי להיזכר בזה: גם במה שאחי עשה לי, וגם במה שעשיתי לו חזרה... בכל אופן, הוא נורא נורא כעס, ומאז לא דיברנו.  
 
הרמתי את הראש וראיתי את סבא יוצא מבית הכנסת. "שלום כפיר!" הוא אמר, "מה קרה? למה אתה יושב כאן לבד עם פרצוף של תשעה באב? אמנם היום צום, אבל צום אחר לגמרי..." והוא ליטף לי את הלחי.
"אויש, סבא, אני לא יודע מה לעשות!" פלטתי, וסיפרתי לו את כל הסיפור על המריבה הגדולה. "נכון שהוא צריך לבקש סליחה ראשון?" סיימתי, ספק שואל ספק מתחנן.
סבא שתק. "קשה מאוד לבקש סליחה", הוא אמר אחרי רגע. "במיוחד אם אנחנו מרגישים שפגעו בנו. אתה יודע מה? אני אספר לך סיפור אמיתי שקרה לי לפני... שלושים וחמש שנים. הייתי אז בן עשרים, בחור ישיבת הסדר, ובערב יום הכיפורים ניסיתי לחשוב ממי אני צריך לבקש סליחה. אז כמובן ביקשתי מההורים שלי, ומהחברים ומהאחים – אבל אז נזכרתי במישהו שבאמת פגעתי בו. זה קרה שנתיים לפני כן, בישיבה התיכונית. היה לנו מורה נוראי לחשבון. הוא לימד בסדר, אבל הוא צעק כל הזמן ואף אחד לא סבל אותו. יום אחד הוא הגזים לגמרי – ונתן לי אפס במבחן כי הוא החליט שהעתקתי. זה לא היה נכון, ואני נעלבתי עד עמקי נשמתי.

"חייבים לדאוג שיזרקו את המורה הזה מבית הספר!" אמרתי לחברים. "הוא בלתי נסבל, וגם לא יודע ללמד". ניסחתי, בעילום שם, מכתב להנהלה, ובו השמצתי את המורה כהוגן. גם שכנעתי את חבריי לספר להורים שלהם כמה המורה גרוע, ואיך ניכשל בבגרות בגללו. בסוף השכנועים עבדו, והמורה פוטר לשמחת כולנו.

אבל השמחה הזאת לא נמשכה זמן רב. כעבור מספר שבועות נודע לנו שאשתו של המורה חולה מאוד. אולי בגלל זה הוא היה כל-כך עצבני. ועכשיו שפוטר, הוא סבל גם מבעיות פרנסה.

התחרטתי מאוד, אבל כבר אי אפשר היה להשיב את הגלגל אחור. מה, נבוא למנהל ונאמר שבכל זאת הוא מורה טוב? זה היה מגוחך.

סיימתי את התיכון, והתחלתי ללמוד בישיבה. מדי פעם העניין עם המורה לחשבון הציק לי, אבל לא העזתי להתקשר אליו. עד לאותו יום כיפור שעליו אני מספר.

אני לא יודע למה, אבל קמתי בערב יום כיפור עם תחושה קשה. נזכרתי במה שעשיתי למורה, ולא הצלחתי להתעלם. איכשהו, הרגשתי שאני חייב, פשוט חייב לבקש ממנו סליחה. אני חושב שזה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים – אבל חיפשתי את הכתובת שלו, ניגשתי אליו הביתה ובקשתי סליחה. הוא לא סלח. ביקשתי שוב ושוב, בכיתי ממש - ובסוף הוא התרצה.

למחרת פרצה מלחמת יום כיפור. גויסתי יחד עם חבריי. הקרבות היו נוראיים, אבל תאמין לי שהם נראו לי פחות קשים מבקשת הסליחה שלי... ופשוט הרגשתי איך הסליחה שביקשתי שומרת עלי מהכדורים והרימונים שעפו סביב.
"אחרי המלחמה", המשיך סבא בשקט, "נודע לנו שהמורה לחשבון נהרג בקרב. הצטרף בשמים לאשתו שנפטרה כבר לפני כן. זה היה עצוב מאוד, אבל חשבתי איך הייתי מרגיש אם לא הייתי מבקש ממנו סליחה..."