חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

לא רק שירי ערש - בגליון השבוע

הן מתאספות אחת לשבוע, גם אחרי לידה או כשהילד חולה, ושרות מכל הלב כי "זה פשוט עושה לנו טוב.
12/10/08, 13:15
עתיה זר

אז אחרי שהן רצו על הג'בלאות עם תינוקות בזרועותיהן ושביס לראשן, ואחרי שבנו בית וצבעו את קירות החדרים בכתום, מדי פעם, כשהן לא מתעמתות עם שוטרים, הן מוצאות גם זמן להיפגש ולשיר. קבלו אותן - להקת 'הלל' של נשות השומרון. בימים אלה הוציאה הלהקה את דיסק הביכורים 'אליך אתפלל', דיסק שלא היה מבייש שום להקה מקצועית.


"קרה פעם שלאחר שעשינו סאונד והתלבשנו, ולאחר שעות רבות של הכנות, היינו רעבות. הבר היה מפתה וניחוח הגבינות עלה באפינו. לא כולנו הצלחנו "לראותם בלבד" ואחת הסולניות אכלה. לפני ששרים חשוב לדעת מה מותר לאכול ומה אסור. ההופעה החלה, ובשיר הרביעי שפתח בסולו מרגש, התקדמה הסולנית לקדמת הבמה, אך קולה בגד בה ולא יצא החוצה. לקח לנו כמה שניות להתעשת ולהצטרף אליה"
זה התחיל מחוג אזורי בו נפגשו נשים מישובי גב ההר - אלון מורה, הר ברכה, יצהר וקדומים, סתם כדי לשיר. היה כיף לשיר אך בסופו של דבר החוג נסגר. חלק מהמשתתפות בו החליטו להקים להקה מקצועית, שתופיע בפני ציבור הנשים הרחב ותשתף אותו בכיף ובשמחה שהשירה נותנת.

שנתיים חלפו מאז החלו להתאמן, לפתח קול, לשמור על דיוק בצלילים, לדלג בין סולמות, ולאחרונה הן החלו להופיע. במסגרת ימי העיון של 'בניין שלם' הופיעה להקת 'הלל' בפני קהל של למעלה מאלף נשים. מילים מהמקורות, שירי שבת, שירים בקצב אפריקאי וסתם שירים מוכרים שהתמזגו עם נעימת החליל וקצב הקלידים, ושולבו יחד להופעה מרשימה של קולות וצלילים.

אז לא שזה רע לרוץ על הגבעות, אבל מסתבר שבשקט בשקט צומחת מתוך אותן גבעות יצירה תרבותית מקורית,  שמצריכה עבודה והשקעה רבה.

ממגדל העמק אל ההר

היוזמה להקמת הלהקה באה מתושבת אלון מורה, נעמי פורטנוי, אשר בצעירותה נהגה לשיר בפני קהל במגדל העמק, עיר ילדותה. יחד איתה הופיעה אז גם אחותה התאומה, שרה אגרניוני, המתגוררת אף היא כיום באלון מורה. השתיים התגעגעו לאותם מופעים מן העבר, וכך, כמו הרבה הפקות אמנותיות בציבור הדתי, הן החליטו 'להחזיר בתשובה' את העיסוק הישן שלהן, ונעמי החלה לגלגל את הרעיון.

"הצורך ביצירתיות היה תמיד מאוד חזק אצלי", משחזרת נעמי את הימים שקדמו להקמת הלהקה "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. חברות עודדו אותי, והחלטתי לנסות, להתחיל, ונראה לאן זה יגיע". חוג המקהלה שנסגר נתן לנעמי את הרעיון להפוך אותו ללהקה. היא פנתה למדריכת החוג, מירב ברנר, תושבת הר ברכה, העובדת כרכזת מגמת המוסיקה בישיבת 'חברותא' ומדריכת מקהלות. נעמי ביקשה ממנה להיות המנהלת המוסיקלית של הלהקה. "לפני שביקשתי ממנה התפללתי, נתתי צדקה, מה לא.. העיקר שתסכים". לשמחתה, מירב הסכימה והן החלו להריץ את היוזמה. השתיים פרסמו מודעות ברחבי האזור וקבעו מפגש ראשון.

למפגש הגיעו נשים חובבות שירה, כמעט ללא רקע מוסיקלי. מרב קיבלה את כל מי שזיהתה אצלה חוש קצב, דיוק ויכולת קולית, והן התחילו. פעם בשבוע השאירו הנשים את הבעל והילדים בבית, והלכו לשיר.

"כשיש לנשים אהבה לשירה, זה מקרין הלאה, לבית, למשפחה. אישה שטוב לה, שמביעה את הכשרונות שלה, היא אישה שמחה ושלמה עם עצמה ועם דרכה", אומרת מרב, ומוסיפה: "זה הכיף של הנשים, והן מוכנות להשקיע, להתאמן. חלק לוקחות באופן פרטי שיעורים בפיתוח קול, וגם מי שלא, מצליחה להגיע בזכות האימונים וההתמדה לביצועים יפים".
אז מקהלות של נשים רואים פה ושם, וגם זמרות המקפידות להופיע בפני נשים בלבד, אך נדמה שכאן יש משהו שעוד לא ראינו.

להקה, מקהלה, תסבירי למי שלא מבין במוסיקה את ההבדל בין השניים.


חברה בלהקה: "הלהקה פשוט הוציאה אותי מהדכדוך שהייתי בו והרימה אותי. שינתה את החיים שלי. זה לא יאומן איך העובדה שאני עושה פעם בשבוע דבר שאני כל כך אוהבת, עושה טוב לכל שאר הדברים שאני מתעסקת בהם"
"הלהקה שלנו היא שילוב של קולות מקהלה עם סולניות והרכב של נגניות. עיקרה של מקהלה הוא הזמרים ששרים ללא ליווי, או בליווי קלידים. הזמרים מחולקים לקולות סופרן, מצו סופרן ואלט. בדומה למוסיקה קלאסית או אופרה – סגנון זה פונה לקהל יעד מאד מסויים. אנו רוצות לפנות לקהל יעד רחב יותר ולכן אנו משלבות בין קטעים מקהלתיים ווקאליים לקטעי להקה שמעובדים בצורה עממית יותר. חשוב לנו מאד שהקהל בהופעה יוכל להצטרף אלינו בקטעים מסוימים, מה שלא ייתכן בשירה מקהלתית".

יש כאן משהו חדש במוסיקה הישראלית?

"בהחלט", אומרת מרב "אמנם בלהקות הצבאיות יש משהו דומה לכך, אך כאן יש משהו יחיד במינו - השילוב של הלהקה והמקהלה. אבל החידוש היותר גדול", מדגישה מרב "הוא הכוח המניע של הנשים. הן כל כך אוהבות לשיר, שגם בחזרות אפשר לראות את השמחה מהשירה, ואין ספק שהתרוממות הרוח הזו מוקרנת אל הקהל".

לא מוותרות על החזרות

הנשים בלהקה כאמור הן ללא רקורד מקצועי, אך הדיסק שהוציאו לאחרונה הוא מקצועי בהחלט. "אין לנו קטע של 'שואו', אנחנו לא רוצות להיות כוכבות זמר אלא חלק מהקהל, אבל אנחנו לא מתפשרות על המקצועיות", אומרת מרב.

יעל טננבאום היתה בלהקת 'חמניות' של חיל המודיעין. אחרי הצבא התחזקה מבחינה דתית, והשלימה עם העובדה שלא תחזור להופיע בשירה, כנראה. "השירה היתה חסרה לי מאוד, וזה צבט לי בלב", היא מעידה. כשנתקלה בפרסום שלהקה בהקמה מחפשת נשים שישירו, היא תלתה את המודעה על המקרר. "הייתי בטוחה שזה לא רציני, ומן הסתם זה לא כמו הלהקה ששרתי בה בעבר, אבל לא זרקתי את המודעה עד שאהיה בטוחה שזה באמת לא זה. אז הלכתי לבדוק, ומצאתי בית חדש לבטא בו את התשוקה לשיר". יעל מתגוררת בישוב עלי, שנמצא רחוק יחסית מ'מנהלת גב ההר' הסמוכה לישוב איתמר, שם מתקיימות החזרות. "הנסיעות לא ממש סימפטיות, אבל אני לא אוותר על זה", היא אומרת.

נקודות הפתיחה של נשות הלהקה לא היו ממש לטובתן: הן אומנם אוהבות לשיר אך הן לא זמרות; הן אימהות המגדלות את ילדיהן; מקום מגוריהן הוא אולי מרכז הארץ על המפה, אך עדיין לא מרכז הארץ בתודעה, וכדי לפרוץ ולהגיע לקהל הרחב היה צריך הרבה סיעתא דשמיא. מנהלת מתנ"ס שומרון דאז, לאה מנדל, שמעה אותן באחת החזרות הראשונות והחליטה להרים את הכפפה. היא השיגה את המימון הדרוש כדי לתת ללהקה אורך נשימה, וסייעה בארגון מספר הופעות. הלהקה יצאה לדרך.

איך מצליחות נשים שהן אימהות ורובן גם נשים עובדות, להתמיד בלהקה כזו?

מרב: "זה הכיף של הנשים. המפגש השבועי והשירה המשותפת פשוט עושים להן טוב, אז זה מקרין לבית שלהן. הן מחכות לזה כל השבוע, וכל הבית שותף. הבעלים מפרגנים ומעודדים ללכת, מן הסתם גם הם רואים כמה שמחה זה מוסיף לבית".

ומה עם חופשות לידה, ילדים חולים, זה לא משבש את המפגשים?

"נשים כל כך אוהבות את זה, שהן מגיעות בכל מצב. מקסימום שבועיים אחרי הלידה הן מגיעות. מסדרים את היום בצורה כזו שהמפגש של הלהקה לא ייפגע. ודרך אגב הנשים משלמות על זה כמו על חוג".

את דבריה של מרב מחזקת אחת מחברות הלהקה: "הלהקה פשוט הוציאה אותי מהדכדוך שהייתי בו והרימה אותי. שינתה את החיים שלי. זה לא יאומן איך העובדה שאני עושה פעם בשבוע דבר שאני כל כך אוהבת, עושה טוב לכל שאר הדברים שאני מתעסקת בהם".

"השגרה בחיים של אישה חשובה מאוד אבל יכולה גם לתסכל, ודבר כזה נותן כוח לשגרה", מוסיפה מרב.
לפני הופעה, או לקראת הוצאת הדיסק המפגשים יותר אינטנסיביים ומתקיימים גם בימי שישי. על עטיפת הדיסק מופיעה תודה לבעלים על התמיכה "גם כשלא היתה עוגה לשבת...".

"לפני הופעה זה קשה", מעידה נעמי "גם להצליח לקבוע זמן שמתאים לכולן, גם החזרות הן עד שעות מאוחרות וכולן נשים עם ילדים קטנים. לפני ההופעה ב'בניין שלם' היתה מישהי שיצאה כמה פעמים לשאוב חלב לתינוק שלה".

אז לשם מה המתח של הופעה או דיסק, למה לא לשיר סתם בשביל הנשמה?

"המפגש שלנו אחת לשבוע הוא באמת בשביל הנשמה", אומרת מרב "אבל ההופעה והדיסק נותנים מוטיבציה להתקדם. זה חלק מההנאה, לעבוד קשה ולראות תוצאות. חוץ מזה, הרצון לשתף בחוויה נשים אחרות נותן לנו כוח להשקיע את המאמץ שכרוך סביב הופעה ודיסק".

"אנחנו מתפתחות כמו תינוק שמתחיל ללכת", מוסיפה נעמי. "לא מזמן הקשבנו להקלטה של שירים שלנו ששרנו לפני שנה. זה המחיש לנו עד כמה התקדמנו".

"ההופעות מספקות לנו הזדמנות ללמוד מהניסיון", אומרת מרב "זה לא מובן מאליו שכולן מגיעות להופעה עם קולן הצלול והיפה. קרה פעם שלאחר שעשינו סאונד והתלבשנו, ולאחר שעות רבות של הכנות, היינו רעבות. הבר היה מפתה וניחוח הגבינות עלה באפינו. לא כולנו הצלחנו "לראותם בלבד" ואחת הסולניות אכלה. לפני ששרים חשוב לדעת מה מותר לאכול ומה אסור. ההופעה החלה, ובשיר הרביעי שפתח בסולו מרגש, התקדמה הסולנית לקדמת הבמה, אך קולה בגד בה ולא יצא החוצה. לקח לנו כמה שניות להתעשת ולהצטרף אליה".

שירים בגובה העיניים

בהופעה פונה אחת מחברות הלהקה אל הקהל ואומרת בטבעיות: "אתן בטח רוצות לדעת מי אנחנו..", ואז מפסיקה ושואלת: "אתן רוצות?". איזו שאלה.

כל אחת מציגה את עצמה, בגובה העיניים. "הן עקרות בית כמונו, נשים פשוטות כמונו", אמרה מישהי מהקהל. התחושה של הנשים בקהל היא שכל אחת מהן היתה יכולה להיות שם. אם יש לה חוש קצב וקול סביר, כמובן. המופע כולו משתף את הקהל. הנשים על הבמה מחלקות בשמים לנשים בקהל, וקושרות אותם למדרש ולשיר שיבואו לאחר מכן. בשירים אחרים הקהל לוקח חלק - אלה על הבמה שרות, ואלה בקהל עונות להן בשיר.  גובה העיניים, זה השדר שעובר כל הזמן.

הדיסק נפתח בשיר תפילה לקדוש ברוך הוא שיזכה את השרות "לכבד את ה' מהוני ומגרוני". בשיר אחר, 'להיות אישה', יש שורות כמו: "אולי את מטפלת מסורה/ אולי את פסיכולוגית או מורה/ אולי גזבר אולי המזכירה/ איזו משרה.. את אישה מאז ומעולם/ אור בבית, את נשמת העם/ נושאת באומץ לב את התפקיד/ מן האתמול אל העתיד".

השירים נבחרו על ידי נשים מהלהקה. חלקן רצו מקצב ברזילאי, אחרות רצו שירים חסידיים והיו כאלה שרצו דווקא שירים עבריים. התוצאה היא שילוב של הסגנונות, "אבל הכל מקושר אל הקודש", מדגישה נעמי.

היו נשים לא דתיות ששמעו אתכן?

מרב: "היו כמה פעמים, בדרך כלל בקהל מעורב של דתיות וחילוניות. פעם אחת היינו אמורות להופיע לפני קהל מעורב. זו שארגנה את ההופעה היתה דתייה, והיא פחדה שזה מופע "דתי מדי", אז היא ביקשה מאישה חילונית שעובדת איתה שתבוא לשמוע אותנו. אותה אישה חילונית הכי אהבה את השיר 'אליך אתפלל', למרות שברפרטואר שלנו יש גם שירים ישראליים. במקרה אחר, אישה חילונית עולה מרוסיה שאלה אותנו אם היא יכולה ללמד במקהלת ילדים שיש לה, את השיר 'מקימי מעפר דל'". 

באלו תגובות נתקלתן?

מרב: "בדרך כלל התגובות מפרגנות. תגובה לא מפרגנת קיבלתי למשל מכתבת של אתר ידוע באינטרנט שנורא מציק לה שאנחנו לא מופיעות בפני גברים. היא אמרה "אתן מגבילות את עצמכן. לא תוכלו לפרוץ לכל הקהל". אני מניחה שהיא הופתעה כשאמרתי לה שאין לנו כוונה כזו. אנחנו רוצות להעניק שמחה לנשים ששומעות אותנו, ולעשות את זה הכי טוב שאפשר. גם השירים בחלקם הגדול מתאימים דווקא לעולם של נשים".

לשאלה מה צריכות נשים כדי להקים להקה, משיבה מרב: "קודם כל צריך משוגעות לדבר. אבל מעבר לזה, צריך לחזק את היצירתיות שלנו. צריך רצון עז להשקיע ולהוציא לפועל את הכוחות שלנו".