בשבע 314: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ' בתשרי תשס"ט

כוכבת נולדה

בשבוע שעבר פורסם כי קרנית גולדווסר פוצחת בקריירה טלוויזיונית ועתידה להגיש פינה בנושא איכות סביבה בתוכנית 'סדר יום'. אני מודה כי המינוי מעורר בי אי נוחות מסוימת. לא בגלל "רדיפת הפרסום" של גולדווסר, כפי שמייחסים לה מגיבני אינטרנט רבים. זכותה של קרנית להתאהב באור הזרקורים, גם בנסיבות הטראגיות של מות בעלה. מה שקצת צורם בעיניי הוא המסלול החדש שנפתח כאן לאנשי תקשורת – אלמוניות, התאלמנות, ג'וב בטלוויזיה. ובמילים קצת יותר מרושעות: אני תוהה אם גולדווסר עברה אודישן נוסף, או שהמפיקים הסתפקו בהספד על הקבר.

העירוב הזה שבין הטרגדיה של גולדווסר לבין הפיכתה לכוכב נולד, בין מציאות לבין תוכנית מציאות, הוא המשך טבעי של סיקור פרשת החיילים החטופים. כבר בתקופה ההיא נדרשנו להסתכל לקרנית בקרנית של העיניים, בעוד היא מצולמת בפוזה שלא היתה מביישת מגישת פינה בטלוויזיה החינוכית. הדיון התקשורתי התנהל אז כתוכנית ריאליטי על ידי הפקה מהוקצעת שהבליטה את הגיבורה המועדפת עליה. המינוי האחרון של גולדווסר רק מזכיר לנו כיצד מעצבת גחמה של עורך טלוויזיה או עיתון את דעת הקהל בכל תחום – מהגשת פינה בתוכנית נידחת ועד ביטחון המדינה.

בכל מקרה, שיהיה לה בהצלחה. ובעצם, די ברור שהיא תצליח. אני רוצה לראות את מבקר הטלוויזיה שיעז לקטול את הפינה בהגשתה.

דיסני-אינפורמציה

לא מזמן סיימתי לקרוא את 'מלחמות דיסני' של העיתונאי והסופר ג'יימס סטיוארט, ספר המתמקד בעידן של מייקל אייזנר כמנכ"ל חברת דיסני. אף שזהו ספר השייך לתחום העסקים והכלכלה, הוא בהיר ומרתק גם עבור מי שלא ראה דולר מימיו. סטיוארט מתאר את עסקי חברת הסרטים הידועה, שבה דרים זה לצד זה יצירתיות נהדרת ומאבקי אגו אינסופיים.

משעשע לראות כיצד משתמש הסופר בתיאורים סנסציוניים כדי להפוך 'מלחמות דיסני' לאופרת סבון תיעודית: גיבורי הספר אף פעם לא כועסים אלא "רותחים מזעם", לא מופתעים אלא "מוכים בתדהמה". ועדיין, די בסיפור האמיתי כדי לעניין ולענג את הקורא, אם כי סיפור תמים של דיסני זה לא.

כמעט בלי קשר, הרחבתי לאחרונה את ספריית הדי-וי-די של ילדיי בסרטי הנפשה קלאסיים של אותה חברה בדיוק. אף שהמשכורת החודשית שלי נכנסת כחצי מיליון פעם במשכורת של מנהל בכיר בדיסני, החלטתי להשקיע סכום כסף רציני כדי לשדרג את איכות הצפייה של היורשים. לא פחות משבעה סרטי דיסני הצטופפו יחד בביתנו, כולם מצוירים, וכולם עברו מתיחת פנים דיגיטלית ונראים נהדר לגילם. ומכיוון שזהו גיליון חג – אין הזדמנות טובה יותר כדי להמליץ עליהם, לפי הסדר הכרונולוגי של הפקתם.

'פיטר פן' מ-1953 מבוסס על ספרו הקלאסי של ג'יימס מת'יו ברי, אך בניגוד למסר הספרותי המורכב והקודר על מעגל החיים, בסרט נותר רק האקשן והכיף. אומרים שוולט דיסני לא אהב את התוצאה הסופית, אבל הילדים חושבים אחרת. ככה זה כשהילד הנצחי לא מפסיק לנצח. אזהרה אחת קטנה: בדירות גבוהות, רצוי להגביה את מעקה המרפסת לפני רכישת הסרט, בעיקר אם הילדים לא מפסיקים לדבר על אבק פיות.

'על כלבים וגנבים', או בשמו המקורי '101 דלמטים', הופק לפני 47 שנה, אבל נראה רלוונטי יותר היום. בני האדם בסרט הם חיות המחמד של הכלבים, והאשה הרעה היא מי שמעזה ללבוש מעילי פרווה מעור אמיתי. הסרט שהקדים את זמנה של אורנה בנאי. אזהרה אחת קטנה: בעקבות הסרט, ילדיכם עלולים לבקש מכם לגדל כלב אחד או שניים – או מקסימום 101.

'ספר הג'ונגל' הוא הדיסני הראשון שיצא למסכים לאחר מותו של וולט. זהו עיבוד חופשי ומקסים במיוחד לאנתולוגיה של רודיארד קיפלינג, על הרפתקאות מוגלי ילד הג'ונגל ויחסיו עם החיות עימם גדל. היום כבר לא מוצאים סרטים מצוירים עם קצב כה רגוע ונעים. אזהרה אחת קטנה: הסרט עלול לגרום לילדיכם לפצוח בריקודים מטופשים במיוחד.

'חתולים בצמרת' עוסק גם הוא במפגש בין תרבויות שונות, והפעם גם בין מעמדות שונים. משרת בביתה של מיליונרית פאריזאית משליך את חתוליה מהבית כדי לזכות בירושה. החתולים נעזרים בחתול רחוב כדי לשוב. סרט חינני ומוזיקלי במיוחד, הכולל גם קטעי ג'אז, וזה גם הסרט היחיד ברשימה שבו הנבל הוא יותר מצחיק ממפחיד. אזהרה אחת קטנה: נו, אמרתי – קטעי ג'אז!

'אוליבר וחבורתו' (1988) הוא הפחות מומלץ מבין הסרטים כאן. לא שחסרים בו רגעים מלאי חן. אבל בעיבוד הניו-יורקי המוזיקלי לספר 'אוליבר טוויסט', עם חתול בתפקיד אוליבר וכלב בתפקיד דוג'ר, ישנם גם קטעים אפלים ומעט מפחידים מדי. בניסיון לשקף את הקצב של ניו-יורק נוצר סרט קופצני מדי שלא דיבר כלל אל ילדיי, ואף גרם לבני לדרוש את החזרתו לחנות. אזהרה אחת קטנה: פייגין ממש מכוער, אבל ממש.

בת הים הקטנה הופק רק שנה אחת אחרי 'אוליבר וחבורתו', אבל איזה הבדל! זהו הסרט שהחזיר לחברת דיסני את יוקרתה, ולמעשה פתח את תור הזהב של החברה בעידן מייקל אייזנר. האגדה המקורית והעצובה של אנדרסן, על אהבתה הלא ממומשת של בת ים לנסיך אנושי, הפכה לסרט מקסים עם הפי-אנד שזכה בשני אוסקרים מוצדקים על המוזיקה. אזהרה אחת קטנה: אין. סרט מושלם.

'אלאדין' הוא המשכו של אותו תור זהב, אבל יש בו גם מפגן אדיר של בדיחות מצחיקות במיוחד הפונות דווקא אל המבוגרים. רובין וויליאמס נותן תצוגה מרשימה בתפקיד הג'יני היוצא מן המנורה, וטוביה צפיר מצליח לעמוד בקצב בדיבוב העברי. המוזיקה נהדרת, והילדים ייהנו גם אם לא יבינו הכול. אזהרה אחת קטנה: כשאתם מגביהים את המרפסת מהאזהרה הראשונה, תרחיקו משם גם את השטיחים.

אה, כן, אל תשכחו לזרוק את הטלוויזיה מהבית ולצפות בסרטים על מחשב או משהו כזה. חג שמח.

יודע את מקומי

הפעם, לכבוד החג, אנו שבים אל הפינה האהובה על כולם "עשה לך רברבן". הנה שאלות שהגיעו אי במייל הווירטואלי שלי, ותשובתי בצדן. חג שמח.

שאלה: לקראת יום כיפור קראתי בכל מדורי הניו-אייג' שאני צריך לבקש סליחה מעצמי. אז ביקשתי מעצמי סליחה במהלך כל יום הכיפורים, ועד עתה לא הסכמתי לסלוח לעצמי. האם יש עוד תקנה?

תשובה: עד הושענא רבא עליך להביא עשרה עדים ולבקש שוב סליחה מעצמך, ואם בכל זאת לא תסלח, עצמך יצטרך לבקש סליחה ממך.

ש: בגינת ביתי קרה משהו מוזר – על שיחי הערבה שלי צמח לו אתרוג. הוא ניזון מהשיחים וגדל יפה, עד שלפני מספר שבועות הוא ניתק מהם והתגלגל על הארץ. מה אפשר לעשות אתו? האם הוא ראוי לשמש בסוכות כאתרוג או כערבה?

ת: הוא ראוי להיבחר לראשות קדימה.

ש: אני חושב לצלם סרט על חג הסוכות בציבור הדתי-לאומי, ואני מתלבט אם לקרוא לו 'אושפיזין' או 'סרוגים'. מה דעתך?

ת: לא משנה, העיקר שזה יופיע ב-'7 ימים'.

ש: בניתי סוכת עץ שנראתה לי חזקה, ולמחרת מצאתי אותה מפורקת על הקרקע. אז הוספתי וחיזקתי אותה במסמרים, תקעתי עוד יתדות בקרקע וקשרתי הכול אל העץ הסמוך. זה לא עזר: למחרת גיליתי כי היא שוב נהרסה לי. אני כבר מיואש. מה עלי לעשות?

ת: תעבור דירה, עכו היא כבר לא העיר בשבילך.

ש: לקוח יקר, אנו מודים לך שבחרת להקים את בית העראי שלך דרך החברה שלנו. צר לנו שלא הספקנו להביא מאיטליה קישוטים, אבל לפחות יש לך מקום שתוכל להניח בו את הראש תחת כיפת השמיים. חג שמח.

ת: מר יונה, יא גנב, אני עדיין רוצה את הכסף בחזרה!