בשבע 314: לכבוש את יצר הגינוי

חורבן יד יאיר היה מעשה נקמה ילדותי של מי שאינם שולטים ברוחם ואינם ראויים לתפקידי פיקוד בצה"ל.

יהודה אליהו , כ' בתשרי תשס"ט

משל עממי ידוע מספר על אדם ששמע, כמו כולם, על מיצג אומנותי מרהיב המוצג לראווה במוזיאון העיר. מדורי האומנות מלאו שבחים לציור הקיר המרשים בגודלו שהשתרע על פני קיר שלם, ואשר בכדי להבין כראוי את משיכות המכחול בו יש לעמוד במרחק רב ממנו ולהתבונן על כולו. מיודענו החליט לבדוק בעצמו על מה ולמה קמה המהומה, וברוב רושם אץ לו אל המוזיאון המדובר. הוא חלף בלי משים ליד שלט ההכוונה הממליץ על המרחק שממנו כדאי להתבונן בציור, התקרב עוד ועוד, וכשנעצר צמוד לקיר המצויר, כל שהצליחו עיניו לקלוט היה אוסף של קשקושים ילדותיים ובלתי מובנים שנראו לו כאילו נלקחו מתיק העבודות של בנו בן השלוש.

מיודענו החל מחווה דעתו בזלזול באזני העוברים והשבים, ואף פרסם ברבים את ביקורתו, בה התריע מפני פשיטת רגל אומנותית העלולה להתפתח מן העשב השוטה אשר מתיימר להציג את קשקושיו ברבים ועוד מעז לכנותם בתואר הנכבד 'אומנות'. סוף הסיפור ידוע: מיודענו קיבל שיעור בפרספקטיבה, והבין שמבקר אומנות הוא כנראה כבר לא יהיה.

נזכרתי במשל זה כשקראתי את מאמרו של ידידי עדי מינץ מלפני שבועיים (גיליון 312) שנשא את הכותרת 'הפסיקו מיד'. במאמרו הבוטה קרא עדי להתעשת ולחדול מדרך האלימות, כפי שזו באה לידי ביטוי ביד-יאיר וב'אירוע שטרנהל' (הבלתי מפוענח). התנהגות זו, טוען עדי בלהט, כמוה כקדיחת חור בספינת ההתיישבות, היא מסבה לנו נזקים תדמיתיים קשים, ואף מכשירה את הלבבות לגירוש הבא.

נחזור לרגע למשל. סביר להניח כי לו היו מבקריו של גיבורו חיים במציאות הנוכחית, הם היו מתקשים עד מאוד להסביר את טענתם כלפי ביקורתו המופרכת. כל טענותיו של גיבור המשל היו אמת אחת לאחת. כל קו, כל מכחול וכל צבע שכנגדם הוא יצא בשצף קצף, אכן היו בו, בציור הקיר המדובר, בדיוק כפי שהוא תאר אותם. היכן אם כן היתה טעותו ועל מה עורר עליו את קצפם של באי המוזיאון?!

מול קושי דומה הייתי צריך להתמודד כשקראתי את מאמרו של עדי. על פניו, עדי צודק בכל מילה. צריך להיות טיפש גמור בכדי לא להבין את חשיבותה של דעת הקהל ואת השפעתה על עתיד ההתיישבות. מחלוקות יכולות אולי להיות סביב הדרך הנכונה לזכות בדעת קהל אוהדת וסביב המשקל שיש ליחס לה בכל סיטואציה מול מרכיבים ושיקולים אחרים הפועלים במרחב, אולם אין ולא יכולה להיות מחלוקת על עצם חשיבותה. ובכל זאת המאמר מרגיז ומקומם.

התשובה כמובן נעוצה בפרספקטיבה, בראיית התמונה הכוללת וביכולת להבחין בין עיקר לטפל, בין מה שראוי ונכון להתמקד בו לבין מה שהתמקדות בו חוטאת לאמת ולמי שפועלים על פיה, מעוותת את תמונת המציאות, ומשחקת לידי מי שאולי יצרו את הסיטואציה כולה במכוון בכדי לפצוח במחול שדים מתוזמן היטב, במטרה להשחיר את פניו של הימין כולו.

מאמרו של עדי לא חף מהנחות יסוד שגויות וממסקנות המבוססות על קביעות עובדתיות חסרות שחר, ולכך עוד נגיע. אולם בראש ובראשונה מלמד המאמר על כשל בקריאת המפה ובהבנת הכוחות הפועלים בה, מטרותיהם ושיטותיהם האסטרטגיות והטקטיות.

טבעה של דמגוגיה שיש בה גרעין של אמת. היא נשענת על בסיס אמיתי שזוכה לפרשנות מגמתית ומעוותת ומשמש כלי ניגוח חד-צדדי להשתקת יריבים. דמגוגיה זו היתה ונשארה כלי העבודה המרכזי של השמאל הישראלי, שטענותיו הענייניות נסתתמו כבר מזמן אל מול מראות המציאות. חבל שגם אנו נכשלים בכך. ההשוואה שעורך עדי בין ההתנגדות הלגיטימית והמתבקשת מול ההרס הברוטאלי והברברי ביד יאיר לבין מה שקרה או לא קרה בביתו של שטרנהל, היא לא יותר מדמגוגיה מקוממת.

השערות רבות נכתבו ועוד ייכתבו באשר לזהות מבצעיו של 'אירוע שטרנהל' ומניעיהם. כל אלה טרם פוענחו. לעומת זאת, ביד יאיר התמונה ברורה, והיא שונה לחלוטין מזו שמתאר עדי. חורבן יד יאיר היה מעשה נקמה ילדותי, של מי שאינם שולטים ברוחם ואינם ראויים לתפקידי פיקוד בצה"ל. בזה, ורק בזה, יש לעסוק. כל ניסיון להסית את הדיון מן האלימות הצבאית שבעצם החרבתה של נקודת התיישבות בת 17 שנה אל מתיחת ביקורת על אנשינו שעמדו מול אותה אלימות, גם אם באופן שאינו מצטלם יפה - ניסיון שכזה חוטא לאמת ומגמד את חומרתם של מעשי ההרס האחרונים בהתיישבות.

אירועי יד יאיר היו תוצאה של שרשרת התנהגויות ברוטאליות ושל אלימות צבאית בלתי חוקית. ראשיתם באלימות של מספר חיילי מילואים בעלי דעות פוליטיות קדומות, והמשכם בצעד חמור ומסוכן של החרבת המקום עד היסוד, בניגוד גמור להבנות כתובות בין צה"ל לראשי המתיישבים, תוך הפרה בוטה של עקרונות אלמנטאריים של שלטון חוק (הריסה ללא צו והפרת צו ביניים של בג"צ) ותוך שיתוף פעולה מביש עם אויבינו ברשות הפלשתינית.

בניגוד למה שמצטייר ממאמרו של עדי, אירועי יד יאיר לא נגרמו ע"י נוער שוליים, מי שאותם הוא מכנה 'נוער גבעות'. זהו מיטב הנוער שצמח בהתיישבות, ממשיכי דור המייסדים, הנאחזים במסירות אין קץ באדמת הארץ וממשיכים לכונן באהבה את עפרה. גיבורי יד-יאיר יודעים כי מול מלחמת ההכפשה המנוהלת נגדנו בכל הערוצים יש להשיב מלחמה שערה. הם מבינים היטב כי לעת כזו ריקודי 'מה יפית' לא יגרמו לתליין להצטרף למעגל כאחד החוגגים, וכי יפי נפש משלנו שיצטרפו למקהלת המגנים המתנצלים והמתביישים רק ישחקו לידי מי שמנסים לכתוב בכך את הפרק הבא בחורבן ההתיישבות.

גיבורי יד-יאיר ורבבות חבריהם הבריאים ברוחם לא מוכנים לקחת אחריות על מעשה טיפשי ולא ברור ('אירוע שטרנהל'), ולקשור בכך את ידיהם מלהמשיך ולפעול בנחישות מול ניסיונות של הרס וחורבן.

אחריותם של ראשי הציבור כעדי מינץ לעת כזו איננה להטיל רפש בגיבורי המחנה שלהם, תוך שימוש בקלישאות כדוגמת 'שורפי אסמי התבואה'. תפקידם של ראשי הציבור הוא להעמיד את הצבא על מקומו ולומר: עד כאן! מפקדים שהופכים עצמם במודע לעושי דברו של השמאל הישראלי כורתים את הענף שעליו הצבא יושב, מועלים בתפקידם, ויש לסלקם מן הצבא ומהר.

על הנהגת ההתיישבות להודיע על השעיית ההידברות עם הדרג הצבאי הבכיר עד למיצוי הדין עם האחראים להרס ועד לקבלת התנצלות פומבית, שתשיב את האמון בין הצבא למתיישבים ושבעיקר תתקן את העוול שנגרם לנו בדעת הקהל, שהרי היא כל כך חשובה לנו.

הכותב הוא עוזר ראש המועצה האזורית מטה בנימין.