בשבע 314: המחלצים

חגית רוטנברג , כ' בתשרי תשס"ט

האוטובוס קרטע בעלייה לירושלים. היה זה חול המועד סוכות, והאוטובוס היה עמוס באנשים מכל הסוגים והזרמים שביקשו לעלות לעיר הקודש, לבקר, לטייל ולהתפלל. הנסיעה האיטית נמשכה במשך כמה דקות, עד שלפתע נשמעו דפיקות עמומות מכיוון המנוע ולאחריהן – דממה. האוטובוס נעצר באמצע הכביש ולא הצליח להתקדם יותר. הנוסעים המבוהלים קמו ממקומותיהם, מנסים להבין מה התרחש. "כולם לשבת במקום", ביקש הנהג, "אני ארד לבדוק מה התקלה, ואם אצליח לתקן אותה, נמשיך תוך זמן קצר בנסיעה. אין מה להיבהל", ניסה להרגיע את הנוסעים.

הנהג ירד והחל לחטט בקרבי המנוע. חלפו עשר דקות, עשרים דקות, וכעבור חצי שעה עלה הנהג מיוזע כולו, והודיע: "מצטער, אני לא מצליח לתקן. מדובר בתקלה חמורה. אתם מתבקשים להמתין בסבלנות עד שרכב חילוץ יגיע לכאן, ואוטובוס חלופי ייקח אתכם". הנוסעים נאנחו בצער: אף אחד מהם לא רצה לעשות את השעתיים הבאות על הכביש הראשי. בירכתי האוטובוס התארגנה חבורה של ארבעה אנשים שהחלו להתלחש ביניהם. כלפי חוץ נראתה החבורה מוזרה מאוד: הם הכירו רק עכשיו, תוך כדי נסיעה.

היה שם ר' יצחק, יהודי מבוגר בעל זקן לבן שהחזיק בידיו ספר קודש ולמד בו כל העת. הוא הקפיד לחייך לכל מי שפנה אליו, ואם ראה מישהו עומד מיד פינה לו את מקומו. לידו ישב אסף, בחור צעיר שהיה לו מה להגיד בכל נושא. גם אם מישהו פנה אליו בשאלה על פרשת השבוע מלפני חודשיים, הוא ידע להשיב. מאחוריו ישב גבר בעל מבטא רוסי כבד שענה לשם ולדימיר. הוא דווקא לא היה כל כך חכם כמו אסף, אבל היה לו לב זהב: כשראה ילד בוכה באמצע הנסיעה, מיד ניגש אליו, הציע לו ממתק ועשה לו חיקויים מצחיקים עד שהילד נרגע. בקצה האוטובוס ישב תומר, בחור בעל בלורית שיער צבועה באדום ושורת עגילים על כל אחת מאוזניו. הוא היה שקוע במוסיקה ששמע באוזניות שלו ובכלל לא היה אכפת לו מה קורה סביבו. הוא היה גבוה וחסון, ומי שראה אותו חשב שהוא לפחות איזה מרים משקולות.

כשארבעתם הבינו שהאוטובוס לא עומד לזוז מכאן, פנה ר' יצחק בפנים מאירות אל תומר: "בחור צעיר, אתה בטח יכול לעזור לנו, נכון?". תומר לא הגיב בהתחלה. ולדימיר התקרב אליו, ובחיוך שאל אותו: "בחורצ'יק, אתה רוצה לעזור?". תומר הוריד את האוזניות בחוסר חשק. "מה אתם רוצים?" רטן. אסף היטיב את המשקפיים הדקות שעל אפו והסביר בידענות: "מכיוון שאתה בחור חזק כנראה, אנחנו יכולים לרדת ביחד למטה ולדחוף את האוטובוס. לפי חישובי הזוויות שערכתי, אם אתה תעמוד באמצע תוכל להזיז את האוטובוס וזה יכול להשיב לפעולה את המנוע של האוטובוס. אתה בטח גם ממהר, לא?". תומר הנהן, וארבעתם ירדו למטה: אסף הסביר לתומר היכן עליו לעמוד, ולדימיר מיד ניגש לעזור ונעמד ליד תומר. ר' יצחק עמד ליד שלושתם והחל למלמל פרקי תהלים להצלחת המבצע.

"קדימה – אחת, שתיים ו...שלוש!" קרא אסף, ותומר וולדימיר דחפו בכוח. ר' יצחק זעק את פסוקי התהלים בכל הכוח ואסף השגיח שהכל הולך לפי החישובים המדויקים שלו להצלחת המבצע. "הי, זה זז!" קרא הנהג בהתפעלות. הוא הכניס את המפתחות למצת, וראה זה פלא: אחרי שתיים שלוש גניחות המנוע התעורר לחיים וקול הנהימה המוכר נשמע שוב באוזני הנוסעים המאושרים.

הארבעה עלו לאוטובוס שהמשיך בנסיעה, טופחים בחיבה אחד על שכמו של השני. "מעניין, דווקא בחג הסוכות נקלענו ארבעתנו למקום אחד", מלמל ר' יצחק ועיין בספרו. אולי אתם יודעים למה הוא התכוון?