בשבע 314: אורח נטה ללון

עודד מזרחי , כ' בתשרי תשס"ט

ניצן ימין מהיישוב הר-ברכה למד הלכות שבת עם החברותא שלו, ששון, בכולל באלון-מורה. לפתע שמע קריאה במכשיר הקשר הפתוח. מעבר לקו דיבר שלמה, הרבש"ץ של אלון-מורה: "שמעתי כעת מנהג האוטובוס שעלה ליישוב, שיש הרבה יריות בעלייה להר-ברכה...".


הרבש"ץ חזר בשעת לילה למזכירות, כשהוא נתון בתחושה קשה. הוא ישב על כסאו בלב כבד, ומחשבות מעיקות חלפו בראשו. איך עוברים את הלילה הזה? לך תדע אם לא יהיה פיגוע נוסף. איך לוקחים אחריות על המצב? בעודו מדוכדך, מעורער ומודאג, ובעיקר בודד במערכה, ראה לפתע דמות מבעד לחלון. אדם הולך בזקיפות קומה עם תיק בידו ועוזי על כתפו. מיד זיהה אותו: היה זה הרב בנימין הרלינג, ראש הכולל של אלון-מורה. ניצן יצא לקראתו ושאל בפליאה: "מה הרב עושה כאן בשעה כזאת?". "באתי ללון עמכם", ענה הרב בקולו העמוק
ניצן, שהיה הרבש"ץ וגם המזכיר של היישוב הצעיר, עלה על הג'יפ, ונסע במהירות לעבר הר-ברכה. כאשר הגיע לזירת האירוע, ראה במקום ג'יפ צבאי וחייל עם נשק. ליד הג'יפ היתה מוטלת גופה של חייל צה"ל וכן חייל פצוע. לצידי הכביש היתה גופה של ערבי, ורובה אם-16 בצידה. החייל הסביר לו שהערבי ירה על רכבם במפתיע, הצליח לפגוע ביושבים הקדמיים, ואילו הוא הצליח לזנק מהג'יפ, לירות על המחבל ולהורגו. ניצן הזניק כיתת כוננות וגם אמבולנס.

אחד התושבים, יוסי, אמר: "נדמה לי שהרובה שנמצא ליד המחבל, הוא של יעקב פרג...".

יעקב פרג בן ה-32 היה אידיאליסט שהגיע להר-ברכה מדרום הר חברון כדי לחזק את היישוב שעבר משבר. הוא היה בעל חלומות שרצה ליישב כל גבעה באזור, ובמסגרת תפקידו כסייר קרקעות נהג להסתובב בשטח עם  האם-16 שלו, כדי להפגין נוכחות יהודית בכל הסביבה, ולהרתיע רועים ערבים מלפלוש לתחום היישוב.

ניצן לא הבין איך הערבי יכול היה להגיע לנשקו של יעקב. יוסי הצביע למרחק 50 מטרים ואמר: "נדמה לי שיש שם גופה נוספת...". ניצן התקרב בחשש לעבר האדם ששכב מוטל, ולחרדתו ראה כי זהו יעקב פרג. היה ברור כי הוא נרצח באכזריות. ניצן הזדעזע, נפל על ברכיו וחש כי עולמו חרב עליו. לפני זמן קצר הגיע לחזק את היישוב ולהעמידו על רגליו. כאשר התלבט אם להירתם למשימת השיקום, פסק לו הרב מרדכי אליהו ש"זה יהיה חילול השם, אם יישוב יהודי יינטש". והנה נרצח אחד מעמודי התווך של היישוב. באותם ימים עדיין לא אירעו מקרי רצח כאלה בדרכים. זה היה דבר לא שיגרתי ומזעזע.

השאלות רצו בראשו: מה עושים עכשיו? אולי יש עוד מחבלים בשטח? איך מודיעים לאלמנה? איך מודיעים להורים? איך מרגיעים את היישוב שרק החל לצמוח מחדש? היכן קוברים את יעקב הי"ד? איך מתגברים על השבר הנורא? הדינמיקה של החיים נתנה לניצן להחזיק מעמד בשעות הבאות. הוא היה מוכרח להמשיך לתפקד, לעסוק בביטחון, לדאוג שמישהו יודיע לאלמנה את הבשורה המרה, לארגן את הלוויה. היתה התלבטות בקשר למקום הקבורה, ולבסוף המשפחה החליטה לקוברו בהר-ברכה, סמוך לחלקת קבר אחת שהיתה במקום.

הלווייה היתה קשה ביותר. היתה תחושה של הלם מוחלט. לאחר מכן כל אחד חזר למקומו. היישוב התרוקן ממנחמים, ואנשי הר-ברכה התכנסו כל איש לביתו. ניצן חזר בשעת לילה למזכירות, כשהוא נתון בתחושה קשה. המירוץ הטכני של הפעילות בא אל קצו. הוא ישב על כסאו בלב כבד, ומחשבות מעיקות חלפו בראשו.

קודם כל, איך עוברים את הלילה הזה? לך תדע אם לא יהיה פיגוע נוסף. איך מגינים על היישוב? איך מחזקים את האלמנה הנמצאת בהריון מתקדם ואת שלושת היתומים? איך מעודדים את שאר התושבים? האם להמשיך לקלוט משפחות? מה עושים, ריבונו של עולם? חשב בפחד, איך לוקחים אחריות על המצב? בעודו מדוכדך, מעורער ומודאג, ובעיקר בודד במערכה, ראה לפתע דמות מבעד לחלון. אדם הולך בזקיפות קומה עם תיק בידו ועוזי על כתפו.
מיד זיהה אותו: היה זה הרב בנימין הרלינג, ראש הכולל של אלון-מורה. ניצן יצא לקראתו ושאל בפליאה:
"מה הרב עושה כאן בשעה כזאת?"
"באתי ללון עמכם", ענה הרב בקולו העמוק. 

ואז, כבמטה קסם נרגע ניצן. כל המחשבות, הלחץ, חוסר האונים, הכל התפוגג וחלף. כביכול נגמרו הבעיות. הנה הגיע לכאן יהודי מבוגר, איש תורני, צדיק וישר. לפתע חש שאם הרב בנימין הגיע לתת להם כתף, לא יאונה להם כל רע. הרב בנימין לא נם באותו לילה. הוא הסתובב ביישוב, ניחם את האלמנה, הרגיע את בני הישוב הצעירים, ואפילו התייצב בעמדת השמירה. בבוקר התפלל הרב בנימין עם בני היישוב. נוכחותו השקטה והאיתנה באותן שעות קשות חוללה פלאות.

כשתים-עשרה שנים לאחר מכן, בחול המועד סוכות תשס"א, נפל הרב בנימין הרלינג הי"ד בקרב על הר עיבל, כשהוא מחזיק באותו עוזי, וממלמל "שיר המעלות אשא עיני אל ההרים" באותה אמונה.  

יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם  odedmiz@actcom.co.il