בשבע 314: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ' בתשרי תשס"ט

שאלת השבוע: גל המוסיקה היהודית - התחברות שורשית או טרנד חולף?

יצירות שנועדו להישאר/ דודו אלהרר, מוסיקאי, שדרן ומפיק מוסיקלי

המוסיקה הישראלית בארץ ישראל נוצרה בהשראת תרבותם של אנשי העליות השונות. כל עלייה הביאה עִמה אופנות לבוש, מנהגים, תבשילים וכמובן מוסיקה מארצות המוצא. היו אף ניסיונות להתחבר אל שבטי הבדואים שחיו בארץ והקסימו את המוסיקאים המערבים שגילו לראשונה את הסולמות המזרחיים, את מקצבי ערב ואת רבעי הטונים. הם עשו בכל אלה שימוש בלחניהם למילים עבריות שהדגישו את פריחת ארץ ישראל, נופיה, אתריה וכמובן את תקומת ישראל לאחר אלפיים שנות גלות.

הרבה תהפוכות וסגנונות מוזיקליים התערבבו על האדמה הזאת, שקלטה למעשה את כל תרבויות העולם. כך שרנו מילים עבריות למנגינות רוסיות, צועניות, קלסיות, שנסונים, בלדות, אפילו אריות נפוליטאיות עד שנבלמנו במוסיקת הפופ האמריקנית. כל היוצרים הרגישו שהשפה שהעניקו לנו ביאליק, טשרניחובסקי, לאה גולדברג, זלדה, אלתרמן ועוד רבים וטובים – שאבו את יצירתם מן המקורות היהודיים.

מכאן הובילה הדרך לפנייה אל המקורות עצמם, והנה נתגלה אוקיינוס של טקסטים עילאיים, מקור השראה לכל מוסיקאי ישראלי. טבעי גם שהיוצרים יבדקו את הלחנים העתיקים ששרדו בתפוצות ישראל אלפי שנים, והרי לנו מעיין בלתי נדלה שהוא שלנו ואך ורק שלנו.

לעומת כל הטרנדים שהיו זרים לעם היהודי ולשפה העברית, הפיוטים הללו מהווים קשר בלתי נפרד בין האדם היהודי לבין אלוהיו, ולפיכך אפשר לומר בביטחון שהיצירות הללו באו ויבואו עוד לשכון בתוכנו דרך קבע. הן אינם גל, הן מחוז חפץ! אי אפשר יהיה לעמוד בפניהן. הן פורצות ויפרצו בעתיד כל חומה של שדרנים, עורכים ומפיקים, היצירות הללו יחדרו אל תוככי האולפנים וישדרו את עצמן. מה גם שהעם היהודי מרגיש קרוב בתוך תוכו לחוויה המוסיקלית הזו, גם אם אינו מבין לגמרי את הנאמר. נסו לשאול יהודי שאינו מקיים מצוות מה פירוש הפיוט 'אנא בכוח...' שהוא כל כך אוהב ושהציף את הארץ.

תשובה ללבטים החילוניים/ יואב קוטנר, עורך מוזיקלי

לדעתי, בהחלט אין מדובר בטרנד עכשווי, אף על פי שכעת יש איזה שהוא שיא במגמה הזו, ואיני זוכר שנה שבה היו כל כך הרבה תקליטים מסוגה זו. יש לכך שתי השפעות:  השפעה מן הפְנים– בחלק מהמזמרים של המוסיקה הדתית - אני מגדיר אותה דתית ולא יהודית כי יש זמרים חילונים ששרים על אלוקים - מדובר בתהליך שניצנים לו כבר היו מזמן.

לדוגמה, שלמה גרוניך שתמיד היתה לו נגיעה בדת. רואים זאת בשיר 'אבינו מלכנו' וגם בעצם הנגינה והשימוש בשופר ובדרך השירה שלו שהיא ספק חסידי ספק קינה יהודית. כך שכבר 30 שנה מוצאים אצלו ובאלבומיו שורשים לתהליך שפרץ אצלו בעיקר היום. אצל הרבה מהיוצרים, על פי רוב, מגיע שלב בקריירה שלהם שבו הם מחפש את שורשיהם. אם שורשים מוזיקליים, כמו יהודה פוליקר שהגיע לשורשים היוונים, ואם במובן של הטקסטים – מאיפה אני בא.

דווקא למי שבא מתחום הרוק קשה יותר להגיע לשורשים, כי בדרך כלל ברוק צריך להיות חדשן ועצמאי. רק לאחר התבגרות מסוימת מצליחים לוותר על הדבר הזה ומתחברים למקורות של האדם. וכך, הרבה אנשים שנמצאים בגיל מסוים ולאחר שביססו את המעמד שלהם ואת השם שלהם מצליחים לצאת מהארון, במובן של לצאת מהארון הפנימי שלהם, ומרשים לעצמם ליצור יצירה דתית.

השפעה מן החוץ – בתור חוקר מוסיקה שנים רבות, שמתי לב שגלים של התחזקות דתית או רוחנית של חיפוש עצמי או כללי באים, פעמים רבות, בתקופות שיש אי בהירות מדינית או פוליטית. כשיש תחושה שהמדינה בצרות. כך למשל בראשית שנות ה-70, בתקופת מלחמת ההתשה, הייתה התעוררות גדולה בארץ של מוסיקה חסידית, ואז קם פסטיבל הזמר החסידי שבינתיים נעלם. גם בשנים האחרונות, שבהן אנו די בצרות מבחינת מה שקורה למדינה, יש מגמה של התחזקות המוסיקה הדתית, כי באוויר מרחפת השאלה אם החיים הרגילים, החילונים הם תשובה מספקת למה שקורה לנו.

טרנד שהיה תמיד באופנה/ חנן יובל, זמר ומלחין

עם כל משא התרבות ההיסטורי שלנו ועם כל המסורת המפוארת, בשוטף אנחנו נוהגים כפרובינציה לכל דבר, ואין דבר חם כמו 'הדבר הבא' והאופנות בתרבות המוסיקה שלנו מחליפות זו את זו. היו תקופות שכולנו 'היינו' יוונים ואחר כך טורקים; אופנת השירה בציבור פרצה כטרנד שאיים להחליף את בתי הכנסת, וכשזו מוצתה הגיע הפיתוח לטרנד: שירה בציבור במועדוני בירה.

בחמש השנים האחרונות מעוצבים חיינו, יותר מתמיד, בתכניות הריאליטי בטלוויזיה. אם אתה לא ב'כוכב נולד' אתה לא קיים. לא שאין זמרים מוכשרים בקרב מתמודדי התוכניות הללו וגם קשה להתעלם מחידוש מרענן לרפרטואר ישראלי ישן, אבל כל אלה לא חשובים אלא חשוב הטרנד. בעיניי הוא יחלוף מתישהו ויתחלף בהמצאה אחרת.

לאור כל האמור לעיל נשאלת השאלה המופיעה בכותרת, והתשובה מורכבת: גם וגם. כבר נאמר ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו", ובכל זאת עם כל הזהירות והצניעות, אביא דוגמה מעשייתי בתור זמר ויוצר ובתור מי שגדל בבית חילוני. אני זוכר שנהגנו להקשיב, בהתרגשות גדולה, לתוכנית הרדיו 'פרקי חזנות כבקשתך' ששודרה כל שבת בצהריים. אני זוכר את קול התכנית הזאת בוקע מכל המרפסות ומכל מקלטי הרדיו בסביבה. זה לא היה טרנד, זאת היתה מסורת ובהחלט היתה התחברות.

ב-1970 הייתי בין הראשונים שהביאו את המוסיקה של ר' שלמה קרליבך לתודעה הישראלית הכללית עם השיר 'והאר עינינו' בפסטיבל הזמר החסידי הראשון. בהמשך פרסמתי, בין השאר, את 'ישראל בטח בהשם' ואת 'חמדת ימים'. אלה היו ימים שפסטיבל הזמר החסידי תפס תאוצה בתודעה הציבורית, שודר בטלוויזיה ורבים משיריו  הפכו ללהיטים. אם כבר טרנד – זה התחיל כבר אז. כמה מהשירים הפכו לחלק ממחזור הדם התרבותי שלנו ואף של התפילה, אבל חלק גדול אכן היו תעשייה לצורך מילוי ציפיות הטרנד.

כמי שמעולם לא חש כחלק מטרנד או מאופנה – למרות שככל אמן, תמיד רציתי שיעריכו, יאהבו ואף יצרכו את יצירתי – וכמי שהרגיש חסרים מהבית, הלכתי ללמוד פילוסופיה יהודית באוניברסיטה בתל אביב. ב-1988 הקלטתי את 'שיר המעלות', גרסה שזכתה להצלחה רבה בקרב כלל הציבור. ב-1955 הפקתי ולקחתי חלק בערב שירי קרליבך בפסטיבל ערד. ב-2000 הפקתי 'מסע אישי יהודי' לפסטיבל ללמודי יהדות בכפר בלום, ובשלוש השנים האחרונות אני מסיים את הפרויקט 'סידור אישי' אשר חיבר אותי למופע המשותף עם ג'קי לוי – 'גשר ההלכה'.

לכן לאלה ששואלים אותי "גם אתה בטרנד של חזרה למקורות?" אני עונה "לא חזרתי כי לא עזבתי".

כנראה שמה שאנו שומעים בזמן האחרון הוא טרנד, אופנה שזיהתה הזדמנות וביקושים. גם בקרב זמרי הפופ החרדים ישנה תעשיה משומנת ועכשווית של מוסיקה "מסורתית". עם חלוף הזמן - אני מאמין שהחומר הטוב ישקע וייאסף, ואילו המוץ יעוף עם הרוח.

מה שמגיע מהמסורת – לא יחלוף/ אבי מסלו, מלחין ושדר מוסיקה חסידית

"יש נגינה הבאה מעמקי הלב, זוהי הנגינה הבאה מן הנשמה שנוצרה מתוך חבלי לידה; ויש נגינה לנוי, לעונג לשעשועים בלבד הבאה אלינו 'מן השפה ולחוץ'", כך כתב חיים הריס ב'תולדות הנגינה והחזנות בישראל'. מוסיקה היא סוג של תפילה, ומוסיקה יהודית על אחת כמה וכמה. אי אפשר לזייף בה. אם היא יוצאת מתוך הנשמה, מעמקי הלב, היא גם חודרת לשם. אפשר לקרוא לה מוסיקה  יהודית, דתי או חסידית, איש איש וגישתו או תחושתו. אבל להבדיל מכל מוסיקה אחרת היא בדרך כלל לא תוצר של מוזיקאים ויוצרים מחוננים או מוכשרים שמנפיקים להיטים ויפים ונחמדים לזמנם, אלא מוזיקה נצחית, אלמותית, כזו הפורצת ממעמקי הנפש, מענייני הנשמה.

כך נוצרו הניגונים הנפלאים בחצרות החסידים על ידי רבנים, אדמו"רים ובעלי מנגנים למיניהם, תוך כדי תפילה, לימוד והתעלות הנפש. ניגונים שרבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל בחיינו. זה יכול להיות ניגון של השתפכות הנפש, ערגה, כמיהה וגעגוע, זה יכול היות ניגון של שמחה והתרוממות הרוח. כל ניגון ולחן כאלה שמוציאם את דרכם ללבנו, 'מנוכסים' על ידינו לפלייליסט החיים היהודיים הרוחניים שלנו, ואלה מלווים אותנו בתפילות, באירועים ובשמחות, ומשיבים את נפשנו, מעודדים ומחזקים את רוחנו בתקופות קשות, בעתות מצוקה ושבר. דוגמה טובה היא עקירת היישובים מגוש קטיף. איזו תפילת-שירה היתה שם, היא ממש קרעה את הלב וחדרה פנימה.

גם היוצרים והזמרים העכשוויים שכמה משיריהם היהודיים המקוריים נכללים בפלייליסט של תחנות השידור – דבר חשוב כשלעצמו – מתוודעים לחומר יהודי שעד לא מזמן היה מהם והלאה, כגון אהוד בנאי, דוד ד'אור. הם מבינים שיש פה אוצר יהודי עשיר ומטמון רוחני אדיר, והם שבים לעסוק בחומרים הישנים והטובים הללו אשר טעמם רק הולך ומשתבח עם הזמן.

באשר למוסיקה היהודית האלטרנטיבית לסוגיה, כגון ארז לב ארי, לאה שבת, כבודה במקומה מונח, אבל עם כל הכבוד לעונג וההבאה שבהאזנה  ויש כאלה – זו בדרך כלל מוזיקה עונתית-חולפת. לאחר שתסיים את זמנה בפלייליסט סופה להתפוגג.

המוסיקה היהודית הטובה ההיא שמלווה אותנו שנים רבות בתוספת כמה פנינים מהזמן האחרון, ולשמחתנו יש גם כמה כאלה, זאת תישאר אתנו תמיד ותמיד לשמח את לבנו ולחזק את רוחנו ונפשנו ונפש הדורות הבאים.