בשבע 316: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ח' בחשון תשס"ט

מחכים לרוצח

ראש השב"כ, יובל דיסקין, הזהיר השבוע מפני קיצוני הימין. "ישנם גורמים שמוכנים להשתמש בנשק חם על מנת לסכל תהליכים מדיניים, ובכלל זה פגיעה במנהיגים", אמר דיסקין, והצטרף בכך לשורה ארוכה של פוליטיקאים, עיתונאים וראשי שב"כ המזהירים אותנו כבר 13 שנה מפני הרצח הפוליטי הבא.

בתחילה הם הזהירו אותנו מפני פגיעה בראש הממשלה נתניהו, אחר כך בראש הממשלה ברק ("גם היום, חמש שנים אחרי, עדיין מרחף איום הרצח הפוליטי הבא מעל לראש כולנו" - יו"ר הכנסת אברום בורג, נובמבר 2000), והשיא הגיע בתקופת שרון, בעת שהפוליטיקאים קראו דרור לדמיונם ופיזרו דברי הסתה והסטה שנועדו לאפשר את הגירוש:
"ישנם כבר אנשים שהחליטו לרצוח את ראש הממשלה שרון" (צחי הנגבי, 7.7.04).

"נעשה הכול בגופנו כדי להגן עליו" (דליה איציק).
"הרוצח הפוליטי הבא יושב מול מסך הטלוויזיה ומחייך" (אבשלום וילן).
"האקדח דרוך, והכדור בקנה" (טומי לפיד ז"ל).
"הרוצח הבא כבר נמצא כאן" (ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון)
"אני חושש לחיי שרון" (שמעון פרס בראיון לרשת ב', 19.10.04).

ככל שהתקרב אז מועד הגירוש, התרבו האזהרות לצד התגברות תהליך סתימת הפיות של מתנגדי ההתנתקות. פואד בן-אליעזר, שלא מפסיק לנבא רציחות פוליטיות מאז צדק באזהרותיו ערב רצח רבין, הודיע בפירוש: "הם ינסו להרוג את ראש הממשלה" (13.2.05). איתן כבל לא פיגר אחריו בהרבה: "הרצח הפוליטי הבא עלול להיות רק עניין של זמן" (3.4.05). האזרח אהוד ברק אף ידע לומר, בפגישה עם תושבי גוש קטיף, כי "הרוצח הבא חי בקרב המתנחלים" (14.4.05). גם הנשיא משה קצב הביע חשש לחיי ראש הממשלה (31.7.05).

טראומת החיוך של יגאל עמיר לא פסחה גם על עורך מעריב דאז אמנון דנקנר, שכתב בעמודי החדשות של עיתונו: "הרוצח הבא קורא את העיתונים ומחייך" (14.2.05). יום קודם לכן הופיע באתר האינטרנט של עיתונו מחקר כמעט אקדמי של שני עיתונאים, מיטל יסעור בית-אור וחיים איסרוביץ'. מתחת לכותרת המשנה "ראו הוזהרנו", כתבו השניים: "השוואה בין הכותרות מהשבועות האחרונים לבין הכותרות מ-1995 מובילה למסקנה המזעזעת: ישראל כבר עלתה על הנתיב לעבר הרצח הפוליטי הבא".

לפחות עד שליחת מדור זה לדפוס, רוצח לא בא. רוצח גם לא מטלפן. אבל אין דבר, אומרים בוודאי בתקשורת, עם הרצח לא מפחד מדרך ארוכה. 13 שנה אחרי הרצח ההוא ורבע שנה לפני הבחירות, שוב מגיעות ההפחדות מצד העיתונות, הפוליטיקאים וגורמי הביטחון. העיתונאית אריאנה מלמד מעלה ב-ynet קווים לדמותו של הרוצח הבא, פואד בן-אליעזר עושה "קופי-פאסט" לאזהרות הקודמות שלו, וראש השב"כ דיסקין נכנס לעיתון עם אזהרה משלו. אם, חלילה, אכן יתרחש כאן רצח פוליטי נוסף – כולם יגידו "אמרנו לכם", ודיסקין ייצא הכי גדול. אז מה אם תפקידו הוא בכלל לעצור את הרוצח במקום לטחון לנו במוח את מה שכולם אומרים?

פרישה לא כואבת

ח"כי מרצ יוסי ביילין ורן כהן הודיעו על פרישה מהחיים הפוליטיים, ובמערכת הפוליטית כולה החלו ההספדים הנרגשים, כולל זירת תחרות חדשה בין אפי איתם וזבולון אורלב. בעוד איתם אומר על ביילין כי "פרישתו מהפוליטיקה צריכה לצער כל אזרח בישראל", אורלב טוען דווקא כי "יש להצטער על החלפתו של ח"כ כהן". אולי על רקע המחלוקת הזאת פרש איתם ממפלגת הימין המאוחדת, מי יודע.

כשלעצמי, אין ולא תהיה בי טיפת געגוע לביילין ולכהן. עמוד השדרה האידיאולוגי של הראשון והחקיקה החברתית של האחרון בטלים בשישים טון של הסתה מילולית ואסונות מדיניים. לא אתגעגע לפוליטיקאי התככן שמשך בחוטי 'התרגיל המסריח' ובחוטי הסכם אוסלו המסריח לא פחות. לא אתגעגע לאיש השנאה שקרא למתנחלים "ערפדים", קבע כי ישיבות ההסדר מאיימות על הצבא יותר מהחמאס, וקרא לירות ברגלי מתנחלים שכורתים עצים.

ביילין וכהן הם שני צדדיו של אותו חטא. האחד נעזר באויב כדי להרוס את החברה הישראלית, והאחר שיסע אותה מבפנים. אין צורך להצטער על לכתם – הם כבר גרמו צער די והותר.

די לגנאי

לאחרונה מבקשים ממני קוראים ומכרים לגנות את אלה שקיללו את חיילי צה"ל בחוות פדרמן. "אתה חייב לכתוב על זה משהו", טוענים אנשים מימין ומשמאל, שהגידופים נגד חיילים הוציאו אותם משלוות רוחם הקוסמית. וכאן עלי להבהיר משהו: שבעתי מגינויים ומדרישות לגינויים. אותם מקללים ומנאצים אינם חלק ממני ואני לא חלק מהם. אין לי דבר וחצי דבר איתם, אני לא המטפלת שלהם ולא אגיד להם כיצד להתנהג. מבחינתי, הם גורמים נזק לא פחות ולא יותר מהמחנה האחר, שגם אותו איני טורח לגנות פעם ביומיים.

לא אתייחס כאן לשאלה מה חמור יותר, קללות וגסות רוח או הרס בתים וחיי אנשים. שום דבר לא מצדיק איחולי חטיפה לחיילי צה"ל המבצעים את מלאכתם, בזויה ככל שתהיה. עם זאת, עדיין לא פגשתי את השמאלן שיאמין במתינותי ובמוסריותי רק בגלל שטרחתי לגנות מעשים לא מוסריים של אחרים. מי שמצפה ממני לגנות אנשים קיצוניים, עושה זאת לא מתוך הנחה שאני טוב או מתון מהם, אלא מתוך הנחה שאני והם כלולים בסיר אחד. את ההנחה הזאת אני מגנה בתוקף.

יודע את מקומי

מזה קרוב לשנתיים אני גר בדירתנו הנוכחית. בתקופה זו ביליתי בה לא מעט, ואפשר לומר אפילו שהתרגלתי אליה. עדיין לא אהבה יוקדת או יחסי תלות, אבל כשאני נמצא בביתי, אני אכן חש בבית. וזה לא מעט עבור מי שעבר דירה בחייו לא פחות משמונה פעמים, לא כולל פנימיות וסוכות.

ועם זאת, עדיין ישנם חלקים בדירה שלא הצלחתי להבין עד תומם. למשל, שקע הטלפון בכניסה לבית. בסדר, נחמד שיש שם שקע טלפון, למקרה שאגיע הביתה מהעבודה רעב ומותש, והדבר הראשון שיתחשק לי לעשות זה להאזין למרגול מטרקלין חשמל. אבל אם כבר שקע, למה לא להוסיף שם נישה לעגלת טלפון, או לפחות להסוות את השקע מאחורי דלת הכניסה? נכון להיום, שקע הטלפון הוא הדבר הראשון שאני רואה בבואי הביתה. אם חלילה יפרצו אלינו שוב יום אחד, אני מקווה שזה הדבר הראשון שייקחו.

עם אביזרי חדר המקלחת אני מסתדר עוד פחות. כבר בחודש השני לחיינו בדירה, גילה ברז הטוש נטייה לפיזור יתר: שפריץ אחד לתוך העיניים ועוד אחד אל הראי שמעל הכיור. כל ניסיון לייצב את זרימת המים נדון לשיטפון בכל הבית. ומה העניין הזה עם לחצני הניאגרה בשירותים? מדוע הלחצן הגדול יותר מוריד אצלנו פחות מים מהקטן? יותר משנה חלפה עד שקלטתי כי הכפתור הגדול חסכוני יותר. מכירים את הפרסומת על מדינת ישראל המתייבשת? כאן זה התחיל.

את המטבח אני דווקא מבין היטב: הוא קטן מדי. מי שחולם להשתמש במיקרוגל, מדיח כלים ותנור אפייה באותו המקום, צריך לקחת בחשבון שהוא עצמו לא יוכל לעמוד שם. ואם כבר הזכרתי את מדיח הכלים, אני תמיד מתלבט בשאלה - מה בדיוק עושה אותו מדיח ב-15 הדקות שבהן הוא אמור לייבש את הכוסות והצלחות. האם הוא קורא ספר? מנגן על כלי מיתר? לומד לפסיכומטרי? כי ייבוש - די ברור שהוא לא עושה. על הדחת הכלים שלו אין לי טענות – הכלים יוצאים נקיים, בעיקר כשאני זוכר לשטוף אותם לפני ההדחה, למרוח אותם בסבון, לשטוף שוב ורק אז להניח אותם במדיח.

אני לא מתלונן, באמת שלא. כל התהיות האלו לא נועדו אלא לפתח כמה מיתוסים לגבי הדירה שלנו. כי ביום מן הימים, כשננסה להיזכר בדירה הזאת ממרחק של שנים, מה הדבר העיקרי שנזכור ממנה – את הנזילות שלא היו? את התריסים שעבדו כמו שצריך? את הגימור המושלם? לא, אנו נזכור את הבעיות, החסרונות והתהיות, בדיוק כפי שהיום אני זוכר בערגה את החורים בקירות של הדירות הקודמות. אצלנו, אפילו סדק אחד אני לא מוצא, אחד! גם כן דירה.