בשבע 316: קפיצת הדרך

למרות שמדובר בספר ראשון, סיפוריו של אייל ורד על המלחמה, על הגירוש ועל קסמם של הירושלמים, מצליחים בשפתם הפיוטית וברגישותם לעורר געגוע.

עדי דוד , ח' בחשון תשס"ט

אינפ': בדרך סיפרתי מעשה\ אייל ורד. ספריית נצרים. 182 עמודים. כריכה רכה.

בימינו, דור ה-SMS, נדיר למצוא ספר שמבטיח סיפוק ערכי יותר מאשר תענוג רגעי, וגם מצליח לקיים. אך 'בדרך סיפרתי מעשה', ספרו הראשון של אייל ורד, הוא כזה -  מבטיח וגם מקיים.

שמו של הספר לקוח מתוך דבריו של רבי נחמן מברסלב שהעיד על סיפורו 'מעשה מבת מלך', כי "בדרך סיפרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה".

ורד מבקש גם הוא בספרו לעורר, לגעת ו"להוליד בלב הקורא הרהור של תשובה ונקודת געגוע", כפי שנכתב על גב ספרו. זו תקווה שנראית בתחילה יומרנית במקצת, נוכח העובדה שמדובר בספרו הראשון.

אך כבר מהרגע הראשון של הקריאה בספר, ממש מן המשפט הפותח שלו ("אנשי ירושלים, אנשים של צורה הם. ואין לך אדם בירושלים שאין חוט של חסד משוך על פניו. חינה של ירושלים הוא, שמותיר חותמו על ההולכים ברחובותיה"), הלכתי ונשביתי בקסמו.

הכתיבה עגנונית ומלאת ניחוח של פעם, שעושה חשק להתגעגע, אך עם זאת, עוסקת בימינו אנו ממש: השנים של אחרי הגירוש מגוש קטיף, מלחמת לבנון השנייה ואירועים אקטואליים נוספים הזכורים לנו, לטוב או למוטב. השפה פיוטית ושזורת שיבוצים, שלא מזכירה כלל בוסריות.

הדמויות גם הן מוכרות לנו היטב: הרב מרדכי אליהו שליט"א, הרב רפאל לוין זצ"ל, ולחילופין- נהג המונית מרחוב ז'בוטינסקי, הקופאית בסופר, המאבטח מהקניון והבחור הביישן משיעור א'.

עלילות הסיפורים (8 במספר)- שנכתבו מנקודת מבט אוטוביוגרפית, על חייו של ורד עצמו, תושב קהילת נצרים ור"מ בישיבה הגבוהה 'נצר מטעי', מתארות מציאות פשוטה ומורכבת גם יחד, תלוי בעיני המתבונן. ועיני המתבונן, ורד עצמו, חושפות בפנינו נפש רגישה המיטיבה לשים לב למה שמתרחש סביבה ולתאר זאת בדיוק וברגש רב.

ורד מספר על חוויותיו משירות המילואים במלחמת לבנון השנייה שם שירת בקו האש, בלב לבנון, ובד בבד שוזר את צער הגירוש שחווה אך שנה קודם לכן מביתו שבנצרים, בלי להשתמט, ובלי להתבכיין. הוא משאיר לקורא הנבון להבין לבד את מה שמבקש כאבו לספר. הוא כותב על הצדיקים הגדולים ועל האנשים הקטנים, על מעשים פשוטים ועל אירועים מכוננים, על ישן ועל חדש, באותה המסירות, ומעורר געגוע מחודש גם למה שעודנו קיים. 

אך מעל לכל, זהו ספר שחושף את קסמם של האנשים הפשוטים. היום יומיים. כאלו שנדמה שיש עוד מיליונים כמותם בכולל, בשוק מחנה יהודה או בבית הכנסת השכונתי. ודווקא בשל כך, ראוי הספר להיקרא בכל שכבות האוכלוסייה, ולא רק במעוזי הציבור הדתי. לכן, כדאי שוורד יחליף את השימוש בראשי התיבות (כדוגמת- השי"ת),  המוכרים כל כך לדתיים שבינינו, אך זרים בהחלט למי ש"גר מחוץ ליישוב", ויפרוט אותם למילים במלואן.

בעת קריאת הספר, כמעט בנשימה אחת, צחוק ודמע שימשו אצלי בערבוביה. אם מטרתו הצנועה של ורד היתה לעורר בלב הקורא געגוע והרהור של תשובה, הרי שזה בהחלט עלה בידו.