בשבע 316: עמד במילתו

חגית רוטנברג , ח' בחשון תשס"ט

עליכם לגלות לאיזה מפירושי רש"י על הפרשה רומז הסיפור הבא (בראשית פרק י"ז).

אבא חזר הביתה מזיע וכולו אדום מרוב התרגשות. "זה בן! אמא ילדה בן!" הכריז בשמחה, וכולנו קפצנו עליו בקריאות: "מזל טוב! אח, יש לנו אח קטן!". בטח גם אתם מתרגשים כשנולד אח קטן, אבל אצלנו זה היה מרגש עוד יותר: אנחנו שלוש אחיות, ועכשיו בפעם הראשונה יהיה לנו גם בן בבית. אבא שלי התפלל הרבה שהוא יזכה לגדל בן ולהכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו.

"טוב, בנות, תשמרו על הבית. אני חוזר לבית החולים להביא לאמא דברים שהיא צריכה. בעוד כמה ימים נחזור עם האח הקטן שלכן הביתה ונתחיל להתכונן לברית. תהיו ילדות טובות", נשק לנו ויצא.

"להתכונן לברית", אמרה אחותי הגדולה לריסה בקול צונן, "אבא אומר את זה כאילו זה כל כך פשוט. הרי כאן ברוסיה יהרגו אותנו אם יראו אותנו היהודים עושים טקס ברית מילה", נאנחה. יוליה נענעה בראשה לשלילה וצמותיה התנדנדו בנחרצות ימינה ושמאלה: "די, לריסה, תפסיקי עם הפחדנות שלך. אנחנו נעשה ברית מילה יפה מאוד לאח הקטן שלנו, לא יקרה שום דבר. אם אבא לא מפחד, גם אנחנו לא צריכות לפחד", הכריזה.

אני התכרבלתי על הספה החומה שלנו בסלון ונזכרתי במה שקרה ברחוב שלנו לפני חודש: לחברה שלי, אירנה, נולד גם אח קטן ואת ברית המילה עשו ההורים שלה למטה, במרתף, כדי שאף אחד לא ישמע. אבל לרוע המזל, זה לא ממש עזר להם. בוריס, השכן הגוי המרושע שלהם, שמע שהשכנים היהודים הולכים לעשות איזה מסיבה במרתף של הבניין, ומיד הלשין במשטרה. אני לא אשכח איך באמצע הברית, כשהתינוק עדיין בכה, התפרצו פתאום שוטרים רוסים לחדר, עצרו את אבא של אירנה והרביצו לאחים שלה. אמא של אירנה לקחה מהר את התינוק וברחה איתו החוצה, ואירנה נאלצה להתחבא באיזה ארון ברזל שעמד במרתף. "זה ממש סכנת נפשות לעשות פה משהו יהודי הכי קטן", שמעתי את אמא של אירנה אומרת לאמא שלי באיזה ערב, "הגויים האלה לא רוצים לתת לנו לקיים מצוות בשום אופן".

אבא שלי חשב אחרת: שבוע לאחר הלידה הוא הציב שולחנות עמוסים בממתקים, עוגות, פירות ושתייה בבית הכנסת היהודי, שניצב נטוש ממתפללים כבר זמן רב. הוא הודיע לכל החברים היהודים בשכונה שלנו שהם מוזמנים לטקס ברית המילה של בנו הראשון, ושאף אחד לא ייעדר.

בשעה היעודה בית הכנסת עדיין היה ריק. זה היה צפוי – ידענו שכולם מפחדים, אחרי מה שקרה בברית אצל אירנה. אבא שלי המשיך לשמוח: "אנחנו נקיים את הברית גם אם נהיה פה לבד. אני לא מפחד מהרוסים האלה, המצווה הזו הרבה יותר חשובה לי מכמה שוטרים שפלים", אמר לנו. המוהל, יהודי קשיש בעל זקן לבן, ניגש אל המלאכה. לפתע ראינו איך מאחורי הדלת מגיח אבא של אירנה. אחריו הגיע עוד שכן ועוד אחד. לאט לאט התמלא האולם ועד סוף הברית כבר ישבו ליד השולחנות כל החברים שלנו מהשכונה, בהתחלה שרים בשקט ולאט לאט קמים, אוחזים ידיים ורוקדים במעגל. אבא שלי קם וביקש לדבר: "אחים יקרים! תודה לכל מי שהגיע באומץ לב לברית המילה שלנו. דווקא כאן, ברוסיה, בין הגויים, אנחנו נוהגים ממש כמו הברית הראשונה בעולם, זו שעשה אברהם אבינו ליצחק בנו".