בשבע 317: לא רוצה לבוא לכיכר

בלילה בו נרצח רבין הייתי בין מפגיני השמאל בכיכר, וההלם בהירצחו היה מושלם.

דודו אלהרר , ט"ו בחשון תשס"ט

בליל רצח יצחק רבין הייתי שם, בכיכר מלכי ישראל. כשהתחילו לשיר את 'שיר לשלום' הרגשתי מבוכה קלה, כפי שאני נבוך בכל פעם שפוליטיקאים מזייפים בקולם, והלכתי לחפש פלאפל לאכול. בדרך צלצל אלי גיסי שנשאר בכיכר ואמר לי בבהלה שירו בראש הממשלה. זרקתי את הפלאפל ורצתי בחזרה לכיכר, בה הסתובבו בה אנשים מוכי הלם שאיש מהם לא ידע לספר עובדה ברורה.

פתחנו את הרדיו באוטו ונסענו הביתה. הודעתו המדהימה של איתן הבר הסיטה את הרכב שלנו לשולי הכביש, ובדרך נס נמנעה תאונה. בבית כבר ראינו בטלוויזיה את המראות וההלם היה מושלם. את שבעת ימי האבל ביליתי עם נוער הנרות בכיכר, עם השירים העצובים ועם התחושה שנפל דבר בישראל. דבר נורא! מי יודע איזו מדינה תהיה לנו מעכשיו? איך מתמודדים עם שבר שכזה?

השמאל התאושש במהירות

אבל השמאל הישראלי, שלבושתי הייתי חלק ממנו, התאושש במהירות מפתיעה והחל ליידות בליסטראות כלפי ציבור שלם שלא היה לו שום קשר לרצח יצחק רבין. אמנם הציבור הזה התנגד לדרך המדינית אותה הוביל רבין, הפגין, מחה, זעק חמס, אבל בין אלה לבין רצח ראש ממשלה יכול לחבר רק מוח מעוות. הציבור הזה סומן כאויב העם שחובה לשנוא, ובאמת כל יהודי ירא שמים שראשו מכוסה נאלץ אז לרדת למחתרת ולא להיראות בפרהסיה.

השתלטות השמאל על השיח הציבורי קיבלה תנופה עד כוח מחץ. לא היה מקום בתקשורת הישראלית לדעה אחרת. כל שאלה, תמיהה או תהייה הניבו נזיפות וגערות עד שלא היה טעם לעסוק בנושא הזה. השמאל לקח מונופול על האבל ועל "מורשת יצחק רבין", והתפתח מפעל מפלצתי על גבו של איש שהיה ביישן ובכלל לא ידע שהוא כזה. הרי אפילו הסכמי אוסלו לא היו פרי יוזמתו, והוא נותב לשם נגד רצונו.

ואז החל הבולמוס: כיכר רבין בתל אביב וכיכרות רבין בכל אתר ואתר, גינת רבין ומרכז רבין, בתי-ספר ע"ש רבין, מפעלי תרבות וחינוך ע"ש רבין, רחובות רבין וסמטאות רבין בכל עיר, כפר, מושב ומושבה, אורות רבין ודרך רבין, כבישי רבין ופארקים ע"ש רבין, ספריות רבין ובית חולים רבין - כל מה שזז או נייח ואפשר לתלות עליו שלט, תלו עליו את רבין. האימרה "שלום חבר!" שהיתה מלווה בלחיצת יד במפגשים רגילים בין בני אדם, הפכה לסמל פרידה של איש דגול מרבבה שכאמור לא ידע שהוא כזה.

בושה לחברה הישראלית

מהי "מורשת יצחק רבין"? בעשרים ושמונה לינואר 1976 , בקדנציה הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה, הוא נאם  בקונגרס האמריקני, שם הוא אמר בקול ברור צלול וחד את משנתו המדינית: "הערבים אינם חפצים בקיומנו על אדמת ארץ ישראל! אנחנו נטע זר ולא רצוי! אין טעם לדבר על גבולות כאלה או אחרים, אין הם מקבלים אותנו בכל מסגרת של גבול  מוּצָע."  זוהי מורשתו של יצחק רבין אם אפשר לקרוא לזה מורשת. המשנה הזאת נגנזה במרתפי 'מרכז רבין' - לשווא! היא תצוף ותעלה ביום מן הימים ותמחק את כל מה שמייחסים לו אחרי מותו, בלי ידיעתו, ובכך מוסיפים חילול על חילול כבודו של המת.

כשמלאה שנה לרצח ראש הממשלה, הושלמה החלוקה בחברה הישראלית בין אלה שהורשו לבוא לכיכר לבין אלה שלא היו רצויים. ואכן, בליל יום הזיכרון הצטופפו להם בכיכר המונים בסדר גודל של כעשרה מנדטים בכנסת, ודיברו מעצמם אל עצמם כשהם מתירים את חרצובות לשונותיהם, מסיתים ומדיחים נגד כל כסויי הראש ומרחיקים אותם ושכמותם מכל דיון ענייני. הציבור שהגיע לכיכר התגבש לקהל הומוגני בגוון אחד - עליון! יהיר! מתנשא! - כל כולו שנאה יוקדת, והיא ורק היא המדריכה את כל המפעל הנלוז הזה עד היום. בושה לאינטליגנציה, חרפה לכבודו של רבין וכלימה לחברה הישראלית כולה. אני כבר לא הייתי שם.

מטרה נעלה יותר

וכך חלפו להם שלש-עשרה שנים. בכל שנה לובתה השנאה עוד ועוד. מבלי משים נמתח יום הזיכרון בין התאריך העברי ללועזי, וכך קיבלנו שבוע של אירועי מדנים בהם יצחק רבין מתהפך בקברו ואין מושיע. וכאילו דרך העולם היא, הפכו האירועים האלה לפסטיבל טינות ומשטמות אשר מותר בו לפצות פה ולצפצף נגד החלוצים ההולכים לפני המחנה, לעשותם בוז ולעג, משל ושנינה. כל המרבה הרי זה מלוכלך, מזוהם, מטונף, ורע מאוד שכך. דומה שנותר רק כפסע בין הפסטיבל הזה לקרנבל עתידי מגוחך שכל קשר בינו לבין כבוד המת או כבוד "מורשתו" ייעלם כלא היה.

הנה כי כן, נראה שמטרת השמאל הושגה במלואה. השסע בחברה הישראלית היה לקרע קשה לאיחוי. אפילו קריאתו של נשיא המדינה אל הציבור המודר לבוא לכיכר נופלת על אוזניים אטומות. עכשיו, אני לא רוצה לבוא לכיכר! אינני רוצה שום קשר עם הציבור הזה, שנאתם אלי הניבה שנאה שכנגד וטינתם הולידה אצלי משטמה עזה, אליהם ואל כל מה שהם מייצגים. אין לי עניין ב"מורשת רבין" ונקעה נפשי מכל השטויות שהדביקו עליו. יבושם להם עם השירים ועם הצפיפות ההולכת ומתרווחת בכיכר. לנו יש מטרה נעלה יותר: לשמור על ארץ-ישראל מפני הקמים עליה לכלותה שהציבור בכיכר, בדרכו הפוליטית, הצטרף אליהם.