בשבע 317: תפילה שבורה

אסתי רמתי , ט"ו בחשון תשס"ט

עליכם לגלות לאיזה מפרושי רש"י על הפרשה רומז הסיפור הבא (רמז: חפשו בפרק כ"א)

כשעמירם פקח את העיניים, לא היה לו מושג היכן הוא נמצא. הוא הריח במעורפל ריח מוזר שהזכיר לו את מרפאת השיניים, ושמע צפצופים קצובים. לאט לאט הוא הצליח להבחין גם בקירות הלבנים שהיו מולו.

"הוא מתעורר!" נשמע קול נרגש ומוכר על ידו. במאמץ גדול הוא הסב את ראשו, וראה את אחותו הגדולה מביטה בו. העיניים שלה נראו לו אדומות.
"איפה אני?" הוא שאל.
"אתה בבית חולים", אמרה אחותו, "היתה תאונת דרכים. אבא ואמא פחות או יותר בסדר, הם מאושפזים לא רחוק מכאן,  בעזרת ה'  מחר או מחרתיים ישחררו אותם".
"ומה איתי?" שאל עמירם.
"היה לך נס גדול", הוא שמע את קולה השבור של סבתא וגילה שגם היא יושבת לצידו. "עפת מהמכונית. יכולת להיהרג, אבל יצאת בזול. פגיעת ראש קלה, שבר ביד שאמור להסתדר תוך חודש חודשיים... ושבר מסובך יותר ברגל. נקוה שיהיה בסדר..." היא נאנחה.

עמירם עצם את עיניו וניסה להיזכר. ההורים באו לקחת אותו מהישיבה. היה לילה, הוא ישב מאחור... הוא היה עייף מאוד, והחגורה לחצה לו והפריעה לו לישון. אז הוא פשוט פתח אותה ונשכב על הספסל... נדמה לו שהוא זוכר 'בום' חזק... וזהו. יותר הוא לא זכר.

בימים הבאים עמירם הפך ערני יותר. היד המגובסת קצת הציקה מדי פעם, והוא סבל מכאבי ראש קלים – אך הרגל הפגועה כאבה ממש. לפעמים הוא לא היה יכול לסבול יותר, והאחות מיהרה לתת לו תרופות הרגעה. אבא ואמא כבר השתחררו, והם סיפרו לו על הרכב שלא עצר בתמרור 'עצור' והתנגש בהם.

"ברוך ה' שניצלת, אבל הצלחת לשבור פחות או יותר כל עצם שיש לך ברגל", אמרה אמא וניסתה לחייך, "תמיד היית ילד יסודי. תצטרך לעבור כמה ניתוחים, וגם אז הרופאים לא בטוחים אם הרגל תחזור לעצמה. כולם מתפללים עליך..." . ובאמת, מדי פעם הוא היה מגלה קרובים וחברים יושבים לצידו ואומרים תהלים בכוונה רבה.

תקופה ארוכה ומייגעת התחילה. ניתוח, ועוד ניתוח, ועוד אחד. ימים של תרגילים מתישים, ולילות של כאבים נוראיים. עמירם הבין מהרופאים שהוא יוכל ללכת בעזרת קביים. אבל איך יוכל לשחק כדורגל עם קביים? לפני התאונה הוא היה הספורטאי הכי טוב בכיתה! ההחלמה הייתה איטית מדי, והרופאים עמדו סביב מיטתו והביטו בתוצאות הצילומים של רגלו במבטים חמורי סבר. 

ואז, באחד הימים, כשהוא היה כבר כמעט מיואש מכאבי רגל ומכאב לב, התיישב ליד מיטתו איש גבוה עם זקן לבן ועיניים טובות. עמירם לא ידע איך קוראים לו, אבל הוא ראה אותו הרבה פעמים מסתובב בין החולים, ומאחל להם בלבביות רפואה שלמה.

"איך קוראים לך, ילד?" הוא שאל בקול רך.
"עמירם", השיב עמירם.
"קשה לך, אני רואה. אולי ההחלמה פחות מוצלחת ממה שמקווים?" עמירם הנהן בראשו.
"ואמור לי, עמירם. על עצמך כבר התפללת?"
להפתעתו עמירם גילה שלא. הוא היה עייף מדי, כאוב מדי, וכל-כך הרבה אנשים כבר דואגים לו...
"תתפלל", חייך הזקן, "גם אם קשה. ובעזרת ה' תראה ישועות".

ובאמת, כשהזקן הלך, עמירם עצם את עיניו. "ה'", הוא לחש, ודמעה זלגה במפתיע מקצה עינו, "בבקשה, תרפא אותי. אולי לא מגיע לי, כי לא הייתי חגור וכל זה, אבל באמת שאני מבטיח להשתפר. ולא רק בזהירות בדרכים. רק בבקשה, תעזור לי ללכת, ולרוץ, שאני אוכל שוב לשחק כדורגל! ותעשה שהרגל לא תכאב כל-כך, בבקשה...".

ואולי רק היה נדמה לעמירם, שמיד אחרי התפילה, הכאב החד התחיל להתעמעם? ואולי לא? כי למחרת, הרופאים כבר נראו הרבה יותר מרוצים.