בשבע 318: הרכב נוח להתבלבל

החלטתו הבלתי מוסרית של בג"ץ בעניין בית השלום בחברון מחבלת במגמה של המשטרה והפרקליטות להימנע מהתערבות בסכסוכים שהם אזרחיים במהותם.

יאיר שפירא , כ"ב בחשון תשס"ט

ברשותכם אכשל בגניבה ספרותית קלה מטוקבקיסט שהגיב באחד מאתרי האינטרנט על פסק דינו של בג"ץ בעניין פינוי הבניין בחברון.

בחלם, כך מספר הכותב, פרצה בהלה גדולה. שמועה הגיעה לעיר כי הקוזקים עומדים לפלוש אליה, ובכוונתם לכרות את כל אצבעותיו של מי שיימצאו על שתי ידיו יותר מעשר אצבעות. בתוך כל הנהי והמספד נשמע רק קול אחד צלול, ברור ורציונאלי. היה זה קוני-למל שביקש להרגיע את בני עירו. על מה המהומה, תהה האיש, הביטו נא על ידיכם וראו כי לאיש מכם אין יותר מעשר אצבעות. טיפש, ענו לו בני עירו וקול בכיים רק הלך וגבר, הרי ידוע כי הקוזאקים כורתים את האצבעות תחילה ורק אחר כך סופרים.

כידוע, קבע בג"ץ כי ראשית כל יפונו המתיישבים מהבית בחברון. מאוחר יותר, במהלך השנים הבאות, יוכל ערבי מחברון לנסות ולהוכיח כי הוא היה המוחזק בנכס קודם לכניסתם של המתיישבים לבניין. אם לא יצליח, יתברר למפרע כי הפינוי היה עוול מוסרי. העוול המשפטי לעומתו עומד צלול ובהיר כבר עכשיו.

התנהלות הפרקליטות היא פרשה בפני עצמה. עוד פרק בהצגה מגמתית, כמעט מצגת שווא, של ראיות ועובדות בפני השופטים. בערכאה שטחית בהגדרתה כמו בג"ץ, הטכניקה של טיעון טוב על סמך עובדות בעייתיות עובדת מצוין. בג"ץ הרי לא מסוגל ולא אמור לרדת לעומקן של עובדות, וקל מאוד לבלבל את השופטים. בעיקר כאלה שרוצים להתבלבל.
בפרקליטות לא יכלו לחלום על הרכב נוח יותר להתבלבל בתיקים הקשורים למתיישבי חברון מכזה שבו יושבים נשיאת בית המשפט השופטת דורית בייניש, השופטת אילה פרוקצ'יה והשופט סאלים ג'ובראן. אגב, התקדים שציטטו השופטים כהצדקה לפסק דינם המוזר הוא תקדים פינויו של בית שפירא בחברון לפני כשנתיים. להראותנו כנראה כי אין זה פסק דין מפלה, וכי דין אחד לכל הבתים הנגאלים על ידי יהודים בחברון.

הבעיה הגדולה היא שהשלכותיה של החלטת בג"ץ חורגות מעניינו של אותו בניין בחברון. ההחלטה עלולה לחבל בגאולת בתים גם במקומות רגישים אחרים, בעיקר בירושלים. הכרוניקה של קניית נכס מערבי בידי מתווך, שיפוץ הנכס בידי בעליו הקודם במימון הגואלים, השתלטות מהירה על הבית, והיתממות של המוכר לאחר מכן, היא סדר העסקים הרגיל בעסקאות מעין אלו. בדרך כלל מגיש המוכר הערבי תלונה במשטרה ופונה לבית המשפט בעיקר כדי לשכך את הזעם הלאומני של סביבתו על מעשיו. על פי פסק הדין של בג"ץ, במקרה שכזה אמורה המשטרה לעזור למוכר לפנות את הנכס מקוניו ולהשיבו אליו עד לסיום הבירור המשפטי.

יתרה מזאת: החלטת בג"ץ מחבלת באופן חמור במגמה של המשטרה והפרקליטות להימנע מהתערבות בסכסוכים שהם אזרחיים במהותם. מתן האפשרות לבעלי מחלוקת ממונית לקצר הליכים בחסות המשטרה, משמעותה הכבדה ניכרת על סדר יומה של משטרת ישראל, של הפרקליטות וגם של בג"ץ, שמעתה יקדיש לא מעט מזמנו לעותרים שידרשו בשם השוויון כי משטרת ישראל תיקח חלק פעיל בסכסוכי הנדל"ן שלהם.

קנה רכב, קבל פצצה

משטרת ישראל עסוקה כידוע בהזהרת ראשי העולם התחתון מפני ראשים אחרים של אותו עולם ובעריכת מסמכי הסגרה עבור האמריקנים. וכך, מבלי להשקיע מאמצים יתרים באיסוף ראיות ובהעמדה לדין, הולכים ונכחדים מעולם הפשע הישראלי הכוכבים הגדולים שדרכו בשמיו בדור האחרון. חלקם נשלחים לאמריקה. אחרים נשלחים לעולם שכולו טוב.
אך בעוד שהליך ההסגרה טומן בחובו סיקור תקשורתי אינטנסיבי וחיובי, הרי שחיסולים מביאים איתם כותרות שליליות, ולעיתים אף קורבנות חפים מפשע, שתי תופעות שהמשטרה מעדיפה להימנע מהם. פיצוץ כמו זה שחיסל את יעקב אלפרון מביא מעט מאוד כבוד למשטרת ישראל, והרבה מאוד סיכויים לפיצוצים נוספים. 'פיגוע פלילי', כך נוהגים לכנות אותם.

משטרת ישראל מתקשה אמנם למנוע פיצוצים שכאלה, אבל יש פיצוצים שהיא יכולה למנוע בקלות יחסית. כך, מכל מקום, עולה מתביעה שהגיש השבוע מדריך טיולים לבית משפט השלום בנתניה. בכתב התביעה מגולל עו"ד יעקב מנקין סיפור מפתיע על המדריך, שקנה במכרז רכב שטח ממשטרת ישראל. לאחר חודשים רבים בהם שימש הרכב להובלה של מטיילים רבים, קבוצות נוער ובני משפחה, החליט האיש לשפץ את פנים הרכב ופירק את המושבים כדי להחליפם. הוא נחרד לגלות מתחת למושבים רימון חי של מטול M-203. במפרט הפצצה שהוגש לבית המשפט מצוין כי היא מכילה חומר נפץ, ונועדה לפגוע בכוחות חי"ר ע"י פיזור רסיסים ברדיוס פגיעה של 15 מטר וברדיוס הרג של 5 מטר.

כוחות החבלה שהוזעקו למקום הובילו את הרימון לשדה פתוח ופוצצו אותו בפיצוץ מבוקר. המדריך תובע ממשטרת ישראל עשרות אלפי שקלים פיצויים, בגין השבתת הרכב לבדיקה דקדקנית ובעקבות עוגמת הנפש והחרדה שנגרמו לו, לבני משפחתו וללקוחותיו. לא ידוע עד כה כי משטרת ישראל תבעה מעצמה את חקירת הפרשה, שאילו נגמרה חלילה באסון היתה מן הסתם נהנית מהכותרת 'פיגוע רשלני'.

מחירו היקר של דואר הזבל

בעוד פחות משבועיים ייכנס לתוקפו בשעה טובה חוק הספאם החדש. לקשישים שבינינו נסביר כי ספאם הוא דואר הזבל - שפע הצעות מסחריות מגונות יותר ומגונות פחות המגיעות ללא הזמנה לתיבת הדואר האלקטרוני. עד כה חייב החוק הישראלי, בדומה לחוק האמריקני, את שולחיו של דואר מסחרי להסיר מרשימת התפוצה שלהם כל בעל חשבון אינטרנט המבקש זאת.  החוק היה קשה לאכיפה, וכמות הספאם רק הלכה וגדלה. לפני כחצי שנה שונה החוק והושווה לחוק האירופי, המחייב הסכמה מפורשת של הנמען לקבלת הדואר. מי שישלח דואר בתפוצה רחבה ללא הסכמה שכזו חשוף לקנסות של עשרות אלפי שקלים, ולתביעות אזרחיות של אלף ₪ לכל הודעה שהתקבלה אצל נמען.

התקווה היא כי הישראלים חובבי ההליכים המשפטיים ינצלו היטב את החוק החדש ויכניעו את שולחי הספאם, לפחות הישראלים שביניהם. דא עקא שלא כל דואר הוא זבל, ומי שלא יזכור לבקש יפסיק לקבל גם דברים משובבים של ממש. כאלו הם למשל פסקי הדין של בתי הדין לממונות המסוקרים באתר האינטרנט של מכון 'משפטי ארץ' בעפרה. למי שכבר חוזה און-ליין בפלא של התחדשות הדין העברי בעולם המודרני, וגם למי שטרם זכה, מומלץ בחום לכתוב לכתובת info@dintora.org ולבקש להצטרף ללא תשלום לרשימת התפוצה.