בשבע 318: האם המפד"ל התפרקה?

הציונות הדתית מתחבטת בין התמקדות פרגמאטית באינטרסים המובהקים שלה לבין הרצון להיות כוח מוביל בקנה מידה לאומי.

עמנואל שילה , כ"ב בחשון תשס"ט

1.   הסכם האיחוד של המפד"ל מולדת ותקומה אושר במרכזי המפלגות. גם שם הולם, 'הבית היהודי', ניתן למפלגה המאוחדת. במקביל להיערכות הארגונית, מן הראוי לתת את הדעת על התוכן והכיוון שאליהם פונה המפלגה.
את השאלה לגבי אופייה של המפלגה המאוחדת ניתן להציג גם כך: האם המפד"ל הוותיקה אכן התפרקה השבוע לאחר למעלה מחמישים שנה, או שמא מה שקרה הוא השתלטות של רוח המפד"ל הישנה על הפלגים הפוליטיים הדתיים-לאומיים אשר פרשו ממנה במהלך השנים, כשהם נישאים על גבי הרוח החלוצית-מהפכנית של 'גוש אמונים'?

2.   המפד"ל הישנה היתה מפלגה מגזרית מובהקת שפעילותה התמקדה בעיקר בשני נושאים. הראשון, היבטים דתיים בחקיקה ובמוסדות המדינה - מה שניתן לכנות 'אופיה היהודי של המדינה'. השני, דאגה למוסדות ולאינטרסים החשובים של אנ"ש.

המפד"ל הישנה היוותה לשון מאזניים קואליציונית והצטרפה לכל ממשלה, כמאמר הגשש החיוור: "מי שחושב שיוכל להקים ממשלה ליהודים בלי המפד"ל – שיקום". מצד אחד השותפות בכל קואליציה היתה הכרחית, כי ללא המחויבות הקואליציונית כלפי המפד"ל היה חשש לערעור כל ההישגים והאינטרסים של הציבור הדתי. מצד שני, השותפות בכל קואליציה גם היתה אפשרית, כי בתחומים קרדינאליים של ניהול המדינה לא היתה למפד"ל עמדה חד-משמעית ובלתי מתפשרת. מפלגת השלטון, מפא"י ולאחר מכן המערך, יכלה להרשות לעצמה לוותר למפד"ל בכמה נושאים של דת ומדינה ולחלק לה פירורים מהעוגה השלטונית. בתמורה קיבלה מפא"י רשת ביטחון קואליציונית, ממשלה שבה המשרדים הכבדים נמצאים בשליטתה, ואפשרות להכריע כרצונה בכל הנושאים החשובים.

3.   המפד"ל חשה בנוח כשותפה של מפא"י, עמה חלקה ערכים סוציאליסטים שאומצו על ידי תנועת 'הפועל המזרחי'. זה לא הפריע למפד"ל לשבת מאוחר יותר בקואליציית המהפך של מנחם בגין, שהצעידה את ישראל אל עבר קפיטליזם וכלכלת שוק. גם בתחום המדיני והביטחוני לא היתה למפד"ל ההיסטורית עמדה חד משמעית, בוודאי לא כזאת שתדחוף אותה אל מחוץ לקואליציה.

המפלגה שהכי דומה היום למפד"ל של פעם זו ש"ס. יש לה נטייה ימנית מסוימת, אבל לא בעוצמה שתמנע ממנה להיות שותפה בממשלת שמאל. מה שחשוב לה באמת זה קודם כל הגברת עוצמתה הציבורית והחזקת מוסדותיה, ואחר כך היבטים מסוימים של דת ומדינה. במקרה של ש"ס נוספה לכך גם הדאגה המשתלמת-אלקטוראלית לשכבות החלשות.

4.   תהליכים רוחניים שעברו על הציבור הדתי-לאומי, במקביל לזעזועים היסטוריים שעברו על המדינה, הסיטו את המפד"ל ממקומה במרכז המפה הפוליטית. מצד אחד הלך והתעצם כוחו של המחנה התורני מבית 'מרכז הרב', אשר ניגש אל הפוליטיקה הישראלית כשהוא מצויד בתכנית פעולה של קידום תהליך גאולת ישראל בדורנו על פי חזון הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה. מצד שני, מלחמת ששת הימים וכיבושיה הפכו לראשונה את הנושא המדיני והטריטוריאלי לסלע מחלוקת בפוליטיקה הישראלית. הציונות הדתית, שמיטב בניה עמדו בראש הפועלים ליישוב חבלי הארץ המשוחררים, לא יכלה עוד לשמור על נייטראליות בשאלת עתידן של חברון, שכם ובית לחם. בד בבד החל לצמוח דור צעיר שהלך והשתחרר מרגשי הנחיתות שפיעמו בציונות הדתית אל מול מפעליה הכבירים של ההתיישבות הפועלית. בתוך הציונות הדתית החלה לפעם תחושת התעצמות ואף עדיפות מול הציונות החילונית השוקעת, והתגברה היומרה והשאיפה להוביל מהלכים לאומיים.

בתחילת דרכם ראו את עצמם אנשי 'גוש אמונים' כשליחים גם של הציונות החילונית, שמרכיבים חשובים מתוכה עדיין ליוו את מפעל ההתנחלות בתמיכה, באהדה ובהשתאות. חנן פורת, בני קצובר וחבריהם ראו את עצמם כשליחים במרוץ אשר קיבלו את המקל מידי הרץ הקודם, אנשי תנועת העבודה, שהתעייפו קמעא לאחר שסיימו את הקטע שלהם על מסלול בניין הארץ. יחלפו עוד שנים רבות עד שיבינו שיורשי הציונות החילונית כבר שותפים איתם באותה קבוצה.

5.   לא במקרה הגיעה המפד"ל להישג של 12 מנדטים דווקא בשנים של ראשית ההתיישבות בשומרון. זבולון המר ויהודה בן-מאיר לא היו בדיוק גוש אמונים, אבל היו קרובים אליו ונישאו על גלי הצלחתו. הפערים הסמויים התגלו מאוחר יותר, כאשר המר גמגם ונמנע בהצבעה על הסכמי קמפ-דיוויד ומסירת סיני למצרים, בעוד חבריו מגוש אמונים מנהיגים את ההתנגדות ההמונית של 'התנועה לעצירת הנסיגה בסיני'. מאז החלה המפד"ל להתפורר, כאשר האגף הימני שלה פורש ממנה שוב ושוב בעקבות אכזבה מהעמדות הפשרניות של הנהגתה. שוב ושוב חש האגף הימני שכוחו האמיתי לא בא לידי ביטוי במפלגה רק בגלל תרגילים פוליטיים, ובחר לעקוף את מוסדות המפלגה ולנסות את כוחו ישירות מול הבוחר. ואכן, במהלך החבירה בין 'האיחוד הלאומי' למפד"ל לקראת הבחירות הקודמות נוצר מצב של רוב ברור לאגף הימני. בראש הרשימה הועמד הרב בני אלון ממולדת, ובסיעה בכנסת היה מספרם של הפורשים מימין כפול מזה של נציגי המפד"ל.
מעניין לציין שלאורך השנים החזיקה דווקא המפד"ל הפשרנית בעמדה שסירבה לפתוח את שורותיה למי שאינם חובשי כיפה, ודווקא בין אנשי גוש אמונים יוצאי הישיבות היו מי שחברו למפלגות 'התחיה' ו'מולדת'.

6.   במהלך השנים השקיעה הציונות הדתית את מירב משאביה בבניין ההתיישבות ביש"ע. לציונות הדתית יש ביהודה ושומרון כמות עצומה של מפעלים ציבוריים, חינוכיים והתיישבותיים ושל מוקדי כוח פוליטיים-מוניציפאליים. מבחינה זו נוצרה זהות מסוימת בין שני הזרמים. הזרם האמוני מבקש לשמור על ההתיישבות כראש החץ של תהליך ירושת הארץ וכבית גידולה של הרוח האמונית שמבקשת להוביל את המדינה אל חזון שלמות התורה, העם והארץ.

אבל גם מנקודת המבט של הזרם הישן והפרגמטי יש לעשות הכול כדי לשמור על נכסי ההתיישבות של אנ"ש, לא פחות מששומרים על החינוך הממלכתי-דתי, על ישיבות ההסדר, על הקיבוץ הדתי ומושבי הפועל-המזרחי ועל השירות הלאומי. מי שמציב את החינוך בראש מעייניו, אם אינו מתכוון לכך רק במובן של חידוש הזרמתם של תקציביים ייחודיים, כדאי שייתן דעתו על תרומתה העצומה של ההתיישבות ביש"ע להתפתחות מערכת החינוך הדתי על כל רבדיה.

בימים הבאים תתברר השאלה איזו רוח תהיה דומיננטית יותר במפלגת 'הבית היהודי', זו המהפכנית, המבקשת להוביל את המדינה, או זו המבקשת להתנער מהרוח המשיחית-גאולית ולהצטמצם בשמירת האינטרסים המובהקים שלנו. בין כך ובין כך, את המאבק על עתיד ההתיישבות צריך לנהל ללא פשרות.