בשבע 318: עיזה פזיזה

אסתי רמתי , כ"ב בחשון תשס"ט

עליכם לגלות לאיזה מפרושי רש"י על הפרשה רומז הסיפור הבא (התשובה ברש"י לפרק כ"ד).

"מהההה! מהההה!" העז הקטנה פעתה בקול רם, ואבי חייך חיוך ענק לעבר חברו יותם. "בחיים לא חשבתי שתהיה לי פעם עז אמיתית!" הוא אמר, וליטף את הראש השעיר. "תכירו: רוחמה – יותם. יותם – רוחמה. נכון שהיא חמודה?"
אבי זכה לקבל עז משלו רק בזכות המעבר מהעיר ליישוב. ההורים שלו ידעו שקשה לו להיפרד מהחברים – אבל הם גם ידעו שבעל חיים יוכל לרכך קצת את הקושי. כלב הם לא רצו, וכך מצא את עצמו אבא בונה דיר עיזים לתפארת.

אבי נהנה מאוד מהעז, אך היתה בעיה אחת: בעלי חיים זקוקים לטיפול, ובקטע הזה, היה לאבי קצת קשה. כשיותם שאל אותו מה שלום רוחמה, הוא ענה שהיא עדיין חמודה מאוד, אבל אין לו תמיד כוח לרוץ הביתה מבית ספר ולהאכיל אותה. ואז הוא נזכר בסיפור שהוא קרא ב'כה עשו חכמינו'.

"הי, יותם, מכיר את הסיפור על ר' חנינא בן דוסא והתרנגולות שהוא מצא?" הוא שאל את חברו. "נראה לי שמצאתי פתרון לבעיית הטיפול ברוחמה!"
"בטח שאני מכיר – אבל מה זה קשור לעז שלך?"
"אתה זוכר שהתרנגולות שר' חנינא מצא התרבו ועשו בלגן, ואז הוא מכר אותן? ואתה זוכר מה הוא קנה במקומן?"
"עיזים..." נזכר יותם.
"נו, ולמה הוא קנה עיזים? כי עיזים הן עצמאיות! הוא היה משחרר אותן ליער, והן היו מוצאות אוכל לבד! אז מה הבעיה שאני אשחרר את רוחמה בבוקר, לפני שאני הולך לבי"ס? היא תאכל עשבי בר כאן ביישוב – ובערב אני אחזיר אותה הביתה! ככה גם הדיר שלה יתלכלך פחות..."

יותם הביט באבי במבט מפקפק. "ואתה לא פוחד שהיא תברח מהיישוב?"
"מה פתאום, יש גדר, לא?" השיב אבי, "אני חושב שזה רעיון מעולה. מחר אני אנסה אותו".

ואכן, למחרת בבוקר, אבי פתח את שער הדיר, והוביל את רוחמה אל מחוץ לחצר. "תעשי כיף, רוחמה!" הוא איחל לה, "תיהני מהחופש ותאכלי הרבה עשב! בערב אני אבוא לחפש אותך".

אחרי ערבית אבי יצא לחיפושים, ואחרי פחות מעשר דקות הוא מצא את רוחמה מאחורי גן הילדים. היא עמדה בשקט וליחכה את אחד השיחים. הוא תפס ברצועה שעל צווארה והוביל אותה הביתה.

"זה היה אחלה רעיון!" הוא אמר בשביעות רצון, "מחר אני אנסה אותו שוב". אבל בערב התחילו הבעיות. צלצול נשמע בדלת, וכשאבי פתח, הוא מצא מולו את השכן ממורד הרחוב כשבידו סמרטוט בלתי מזוהה.

"שלום אבי", הוא אמר במבט כעוס והרים את החפץ. כעת אבי ראה שמדובר בזוג מכנסיים רטובים, מקומטים ומחוררים לגמרי. למען האמת, הם נראו... לעוסים.
"אני חושש שהעז שלך טעמה את מכנסי השבת שלי, שהיו תלויות על החבל בחצר", העיר השכן בחומרה.
אבי היה המום, אך לפני שהוא הספיק לענות, הטלפון צלצל ואמא שלו ענתה.
"כן, שלום, זאת דורית... מה?! באמת? אוי ואבוי! לא, לא ידענו שהעז ברחה... בוודאי שאני אחזיר לך את שווי ארגז הירקות, אל תדאגי! ושוב, סליחה..."
"תגיד, אבי, איך רוחמה השתחררה?" שאלה אמא, וסגרה את השפופרת. "היא אכלה לגברת אשכנזי את משלוח הירקות שחיכה ליד הדלת שלה!" בדיוק אז הטלפון צלצל שוב. הפעם זאת היתה הספרנית שהתלוננה שרוחמה חיסלה את ערוגות הפרחים שרק עכשיו התחילו לפרוח... וכך במשך הערב המשיכו להגיע תלונות על מעלליה של העז השובבה.

אבי האומלל נאלץ לספר להוריו על הרעיון שלו, שהסתבר כלא מוצלח במיוחד. "מרבי חנינא תלמד על השבת אבדה, לא על טיפול בעיזים", אמר אבא, "ולגבי רוחמה, עדיף שתלמד מאברהם אבינו. חפש ברש"י לפרשת השבוע, פרק כ"ד".