גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ראש לא יהודי - תרבות ופנאי (הצגה)

'סקינהד' מנסה לגעת בשורשי הגזענות 'המודרנית' ומצליח ליצור דרמה חזקה, למרות שעל המסר אפשר להתווכח.
27/11/08, 14:35
עפרה לקס

אינפ': 'סקינהד', דיוויד גאו,תרגום: איתן בלום, בימאי: אייל סלע, שחקנים: מנשה נוי והנרי דוד. תיאטרון תאיר.

סקינהדס, או בעברית 'גלוחי הראש', הוא שם שמעביר צמרמורת בגוו של כל יהודי. מדובר בצעירים, ברובם לבנים גזענים וחלקם ניאו נאצים, המבקשים למחוק, באופן הכי פיזי שאפשר, את כל מה שהוא לא הם.
קח אחד כזה קנדי, תן לו להרוג במכות מהגר אסייתי, ועכשיו תן לעורך דין יהודי ליברלי לייצג אותו, וקיבלת מתכון להרבה מטען רגשי, דרמה, ויכולת בירור עמוקה של כל דמות על עצמה ועל משנתה.

דניאל דונקלמן (מנשה נוי) פותח את ההצגה בהסבר על מוצאו היהודי, על ה'מגן דוד הקטן' שיש עליו תדיר, ועל שכונת מגוריו באחת מערי קנדה, המאגדת אנשים מכל המוצאים: סינים, פורטוגזים, אתיופים, אנשים מג'מייקה. "זאת קנדה", הוא אומר.

התאורה עוברת למייקל דאוני (הנרי דוד) לבוש בבגד אסירים, כבר בכלא. ומסביר על כפות הרגליים של כולנו, הנושאות באחריות להליכה החופשית והמשוחררת של הגוף. דאוני טוען שאנחנו לא עושים דבר למען כפות הרגליים. רק מעמיסים עליהן עוד ועוד משקל, ונועלים נעליים מאיכות ירודה. כפות הרגליים, הוא מרצה את משנתו, הן הגבר הלבן בחברה שלנו - רומסים אותו אבל הוא כבר רגיל לזה. דאוני נועל נעלי 'צ'רידוקס' של 'ד"ר מרטינס', שפותחו על ידי גרמנים מומחים, "מדענים של כפות רגליים", עם מגיני שוקיים ופלדה יצוקה. הנעל שלו קרבית. ואיתה הוא רצח בבעיטות עובד בחנות של אוכל מהיר.

סצינת הפתיחה יכולה היתה להיות חזקה, אבל השחקנים מדברים מהר מדי, כמעט נרגשים. בהמשך הם יזכו באמון הקהל. נוי יהיה ממש עורך דין מצליח, שבחכמתו מביא את הלקוח שלו לנבור בתוך עצמו ולבדוק איך הגיע לאידיאולוגיה שבה הוא תומך, לשנאה כל כך עזה עד שהרצח שהוא ביצע לא מעניין אותו כלל. דוד יהיה לגמרי צעיר גלוח ראש, סמוק לחיים חכם וחצוף, המקלל על ימין ועל שמאל (יש כאלה שזה עלול להפריע להם), שהתורה המעוותת שבה הוא מאמין מוציאה את הצופים משלוותם.

נוי ודוד מפיקים כמה סצינות שמחשמלות את האוויר. באחת מהן גורם הסקינהד לעורך הדין שלו כעס כל כך עצום, כמעט מתפרץ, כאשר הוא מתגרה בו שוב ושוב. "עכשיו אתה מבין איך אני מרגיש", אומר הצעיר לעורך דינו.

'סקינהד' מצליחה לעשות דרמה, וגם להעביר מסר. אבל קשה שלא להזכיר את מה שהיה יכול להיות שם ואיננו. ההצגה כן נוגעת בחומרים שאנחנו לא נוהגים להתעסק בהם: הצופים נפגשים פנים אל פנים עם תופעה מפחידה בקיומה ובהתעצמותה ברחבי העולם, ועם האידיאולוגיה שלה. כשאומרים בישראל 'נאצים' מתכוונים בעיקר לתקופה של לפני 60 שנה, והנה, יש כאלה כאן ועכשיו (כן, גם בישראל) ובמקומות רבים בעולם.

ואולם, נראה שהפוטנציאל שהיה טמון בדמותו של עורך הדין התפספס. יש נגיעה בשואה, יש גם פסוקים, אבל הם לא נראים מספיק תפורים. הנרי דוד עובר תהליך: במקביל לתיק שהוא מייצג חייו האישיים מתפרקים לגורמים. הוא הצליח לייצג את השטן טוב מדי, וההצלחה הזאת גומרת אותו. הוא מקודם בעבודה, אבל לא מסוגל ללכת אליה. האידיאולוגיה של דוד מצריכה עיון מחודש, אם כי העיון הזה, כמו כל התהליך שעובר עליו, לא מתבצעים במהלך המחזה. נראה שיש כאן הזדמנות גדולה לגעת בליברליזם הזה, של היהודי המצליח והגלותי, ולעלות על הקשר האמיתי שלו לעמו. הזדמנות שהוחמצה.

השינוי שעובר על דאוני כן מתבצע בהדרגה. הוא מתבונן פנימה, בעיקר בעזרת עורך הדין שלו, ומבין איך הגיע לאן שהגיע.

בסופו של המחזה מטיח דאוני בפני החברה את העובדה הנכונה עד להכאיב, ששולי החברה, אנשי הקיצון, הם בעיה של החברה כולה ולא של הקיצוניים עצמם, ולכן הכלל צריך לטפל בשוליים ולא רק להעניש אותם על מעשיהם. מה שנראה לא נכון בעיני, הוא ההצדקה לכאורה של המחזאי להידרדרות לאלימות של השוליים. אדם לא יכול לומר: נשרתי מבית הספר לכן רצחתי, זו אשמתכם אז תסלחו לי. אחריות חברתית - כן. הצדקה של מעשי פשע - לא.

המחזה הוא בהחלט דרמה טובה, השחקנים מטעינים את האוויר בחשמל, וגם אם אין הסכמה מקיר לקיר על המסרים, הרי ש'סקינהד' מביא אל קדמת הבמה נושאים חשובים שכדאי לתת עליהם את הדעת.

ofralax@gmail.com