בשבע 320: מנהיגות ללא גמגומים

מדוע בני הציבור הדתי-לאומי מצוינים כעוזרים, סגנים ויועצים, ולא כמנהיגים ● ללא חזון ייחודי אין הצדקה לקיומה של מפלגה ● אי אפשר לגייס תמיכה רחבה רק על יסוד מצוקות התקציב של מוסדות החינוך הדתי.

הרב אליעזר מלמד , ז' בכסלו תשס"ט

מעלותיו וחסרונותיו של הציבור הדתי לאומי

בעקבות השאלות והתגובות לטור הקודם, אכתוב הפעם תשובות לשאלות, ועם השואלים שלא התייחסתי לדבריהם הסליחה.


למרות שהציבור הדתי נמצא כבר שנים באופוזיציה, רבים מבניו אינם משלימים עם זה. הם חשים כאילו נולדו להיות תמיד שותפים זוטרים לשלטון. וכך במקום ללמוד להיות אופוזיציה איכותית, מוקדשת עיקר הביקורת, הבכייה והצער לכך ששוב בגלל 'בעיית' ארץ ישראל נאלצנו להיות באופוזיציה. זה לא מקצר את שנות האופוזיציה אלא רק מאריך אותן
שאלה:
האם בעקבות מה שכבוד הרב כתב בטור הקודם אפשר להסיק שהציבור הדתי לאומי כושל, וכל הדיבורים היפים שמדברים בבני עקיבא על הנהגת המדינה אין להם שום בסיס?

תשובה: כשרונות רבים מתגלים ומתפתחים אצל בני הציבור הדתי לאומי. בוגרי החינוך הדתי תופשים מקום של כבוד במחקר, בפיתוח, בתעשייה ובהתנדבות חברתית. אפשר לומר שבמכלול המדדים, הציבור הדתי לאומי תופש את המקום הראשון. הוא מוביל בשילוב תורה ועבודה, תורה ומדע, בהתנדבות למען עלייה וקליטה, ביישוב הארץ ובהתגייסות לצבא. אך למרות כל זאת, הייצוג הציבורי של ציבור זה בכנסת ובממשלה, ובכל שאר תחומי המנהיגות, הוא חלש.

בטור הקודם קשרתי זאת בשתי סיבות עיקריות: האחת, התרשלות מלפתח אלטרנטיבה אמיתית מול דעות אופנתיות שמגיעות מן המערב ומן הציבור החרדי. השנייה, רצון עז מדי למצוא חן בעיני השמאל, ששולט בתקשורת, במשפט ובמדעי הרוח. וכך בפועל נציגי הציבור הדתי לאומי בדרך כלל חוזרים על רעיונות של אחרים - בענייני דת על רעיונות חרדיים, ובענייני ציבור על רעיונות חילוניים, וציבור הבוחרים מעדיף את המקור על פני החיקוי. בני הציבור הדתי לאומי מצוינים כעוזרים, סגנים, יועצים וכיוצא בזה. אבל כאשר צריך להוביל, לפרוץ דרך, מוכרחים לבוא ממקום של עמדה מגובשת, וכשאין עמדה כזו, לא ניתן להוביל.

מדוע צריך לבקר

שאלה: מדוע מנהיגות צריכה להוכיח את מנהיגותה על ידי ויכוח, עימות והצבת אלטרנטיבה? מדוע שדגלה של המפלגה החדשה 'הבית היהודי' לא יהיה דגל של שיתוף פעולה עם מפלגות אחרות, חילוניות וחרדיות כאחד?

תשובה: שיתוף פעולה הוא דבר טוב ויפה, אבל לא לשם כך מקימים מפלגה. להיפך, אם המטרה היא שיתוף פעולה, אזי צריך לבטל את המפלגה שהיא מפלגת בין החוגים השונים. רק כאשר יש לקבוצה מסוימת חזון ייחודי היא מקימה מפלגה. ואז חובה עליה להדגיש במה החזון שלה עדיף על חזונן של שאר המפלגות. אם לא כן היא מיותרת. רק לאחר שדרכה הוצבה בבהירות לעומת שאר המפלגות, רצוי ליצור שיתופי פעולה עם מפלגות אחרות. אבל כאשר החזון הייחודי אינו מובלט דיו. אין למפלגה זו סיכוי להצליח.

וכך קורה במציאות. רבים מהבוחרים מכבדים את בני הציבור הדתי לאומי, אבל נציגיהם לא נתפשים בעיניהם כראויים למנהיגות. אפילו בני הציבור הדתי אינם רואים את נציגיהם כראויים באמת למנהיגות לאומית. בכל מערכות הבחירות האחרונות, הצורך בשמירת תקציבי מוסדות החינוך הדתי לאומי היה הנימוק החזק והיעיל ביותר לבחירה במפלגה דתית. נימוק זה נוגע רק למי ששולח את ילדיו למוסדות אלו, אבל הציבור הרחב, שמחפש אלטרנטיבה, אינו מעלה בדעתו לבחור במפלגה שכזו. אפילו רבים מבני הציבור הדתי לאומי, שבעיות התקציב של מוסדות החינוך מטרידות אותם פחות, מעדיפים לבחור במפלגות אחרות שמתיימרות להציב חזון מנהיגותי.

חלקם של בתי המדרש והפוליטיקאים

שאלה: האם הפוליטיקאים הדתיים הם האשמים בכך שאין לציבור שלנו אלטרנטיבה?

תשובה: אכן האשמה אינה רק על הפוליטיקאים. לבתי המדרש גם חלק בזה. את הרעיונות המקוריים, כיצד צריך להנהיג את החינוך, הכלכלה, המשפט, מדיניות החוץ והפנים צריכים תלמידי חכמים ואנשי רוח לפתח. וכשלא מפתחים, קשה לתבוע מהפוליטיקאים שהם יעשו זאת. בינתיים ישנם נושאים מסוימים שכבר התבררו בבתי המדרש, בתחומי ההתיישבות, הביטחון והחינוך, אבל עדיין המלאכה רבה.

מדוע צריך להתווכח

שאלה: מאוד נדהמתי מן הדברים שהתפרסמו ב'רביבים' האחרון. וכי אנו צריכים לחפש עימותים וויכוחים עם הציבור? הלא כל המפלות שספגנו במערכות הבחירות האחרונות הן מפני שנגררנו למאבק (המוצדק אמנם) סביב ההתנחלויות ביהודה ושומרון. במקום שהמפד"ל תוכל להראות את פניה היפות של היהדות ותעורר סימפטיה בקרב הציבור הרחב, היא נאלצה לייצג את אלה שמתעמתים עם השלטון, ולכן מעמדה נפגע.

תשובה: זהו בדיוק מה שרציתי להסביר, שעמדתך, שהיא עמדה רווחת בציבור הדתי, מוטעית לחלוטין. דווקא הוויכוח החריף עם עמדות אחרות עשוי היה לחזק.

תיקח לדוגמא את תנועת ש"ס, ששוקדת להדגיש את ייחודיותה ומבקרת תדיר ובחריפות את המפלגות האחרות, בעיקר החילוניות, ומצבה איתן. וזאת למרות שבתחומים רבים אינה מציבה חזון, ופועלה החברתי לקוי (תביעתה להגדלת תקציבי המשפחות מרובות הילדים תועיל בעיקר למגזר הערבי, שכן רוב המשפחות מרובות הילדים הן ערביות).

כיצד מדברים בתקשורת

כדי להמחיש את דברי אספר כי פעם ארגן משרד החינוך מפגש של בני נוער עם ארגונים שונים. נציגי התנועה המעודדת משכב זכר התרעמו על כי לא נתנו להם להקים שם דוכן משלהם. התקשורת כמובן העלתה את הבעיה לראש סדר היום. שמעתי ראיונות עם שני נציגים דתיים, האחד מהמפד"ל והשני מש"ס. ההבדל ביניהם היה מאלף. איש המפד"ל התנצל שאינו רוצה חס ושלום לפגוע באיש, אבל בכל זאת, הרי המסר של התנועה הזו (שלא רצה להזכיר את שמה) לא מקובל על כולם, שנוי במחלוקת, ולכן משרד החינוך שאחראי על כולם לא צריך לתת לזה מקום. הוא שידל וביקש מהמראיינת שתבין אותו, אך היא לא התרצתה והוציאה את כבוד השר מלפניה בנזיפה. אחריו התראיין חבר כנסת מש"ס, שבלי להתבלבל הוקיע את האנשים הללו, שהם חוטאים ובעצם מסכנים גדולים. וכשהמראיינת תקפה אותו על שהוא מנסה להשליט סדר יום דתי על החברה החילונית, גער בה איש ש"ס ואמר שהוא מייצג את רוב ההורים, דתיים וחילונים כאחד, שכן גם ההורים החילוניים ברובם מעוניינים שבנם יתחתן עם אישה ויקים משפחה, ואילו דבריה מייצגים קבוצה קטנה ושולית. הראיון כמובן הסתיים בחוסר הסכמה.

ההבדלים ביניהם היו ברורים ואופייניים. איש המפד"ל פחד לומר את אשר על ליבו, ואיש ש"ס דיבר באופן ישיר וגלוי. איש ש"ס דיבר אל קהל בוחריו ואל אלה שהוא מקווה שיצטרפו לבחור בו בעתיד, והם הסכימו לכל מילה שלו. ואילו איש המפד"ל בזבז את הראיון על ניסיון אבוד לשכנע אשת שמאל קיצוני, וכך יצא קרח מכאן ומכאן. את אנשי מר"צ (כלומר המראיינת) לא שכנע, ואילו את השקפת עולמו האמיתית לא אמר, וכך כל הציבור המסורתי הגדול שעשוי היה לתמוך בו נשאר נבוך מתשובותיו הפתלתלות. ומי יודע, אולי אחר שנים של ניסיונות להיראות יפה בעיני התקשורת השמאלנית, כבר אין לו השקפת עולם מגובשת, ורק להתנצל הוא יודע. בכל אופן, בעקבות הראיון הזה, נראה שאפילו בוחר אחד לא הצטרף לתמיכה במפד"ל. את התוצאות בבחירות כולם יודעים.

ארץ ישראל היא הפתרון

שאלה: מדוע ביקרת את התנועה החדשה על הנמכת דגלה של ארץ ישראל, והלא ידוע שבעקבות המאבק על ארץ ישראל, מפלגות המפד"ל והאיחוד הלאומי נאלצו להיות באופוזיציה, וכך לא יכלו לטפל באתגרים אחרים, כמו חינוך וחברה? זו אם כן הבעיה שלנו כבר שנים, שהמאבק על ארץ ישראל שואב את כל המשאבים ולא מאפשר טיפול בבעיות אחרות. ואיך כתבת שהמאבק על ארץ ישראל הוא הפתרון ולא הבעיה?

תשובה: כי הבעיה היא שאיננו מציבים חזון, אלא משתדלים להסתפח לעגלתם של אחרים. בדרך זו, גם אם יהיה שר חינוך דתי מאה שנה, לא ישתנה דבר מהותי בתחום החינוך. וגם אם יהיה שר רווחה דתי מאה שנה, לא ישתנה דבר מהותי בתחום הרווחה. וכך בביטחון ובאוצר ובכל שאר התחומים. כי בכל התחומים הללו השרים הדתיים מחקים תפישות אחרות. מעבר לחשיבות הסמלית, אין יתרון מהותי בכך שלשר היושב על הכסא תהיה כיפה. לעומת זאת, המאבק על ארץ ישראל דוחף את הציבור הדתי בעל כורחו למלא את ייעודו, לשאוב מתוך התורה חזון לתיקון עולם.

הבכייה על היותנו באופוזיציה

שאלה: לפי דבריך עלינו להיות לעולם באופוזיציה, שכן אם מפלגת 'הבית היהודי' תרים את דגלה של ארץ ישראל, נצטרך לצאת לאופוזיציה בכל עת שידברו על נסיגות, מה שכמעט כל הממשלות עושות?

תשובה: אם הציבור הדתי מעוניין להיות נספח וגרורה של הציונות החילונית, ושל התפישה החינוכית המערבית, תוך הסתפקות בהוספת סמלים דתיים למערכות הציבוריות ותקציבים למוסדות הדתיים, עליו לחתור להיות תמיד בקואליציה. אך אל יתפלא על כך שבמשך הזמן נציגותו בכנסת תצטמק, הואיל והוא ייתפש כמיותר יחסית (זולת עניין התקציבים למוסדות).
אם הוא רוצה להוביל שינוי, לקדם את העם לתיקון וגאולה, עליו להסכים בלב שלם להיות באופוזיציה. מי שאינו יודע למלא את שליחתו באופוזיציה, לעולם לא יוכל להיות שותף משמעותי בהנהגה, בקואליציה.

למרות שהציבור הדתי נמצא כבר שנים באופוזיציה, רבים מבניו אינם משלימים עם זה. הם חשים כאילו נולדו להיות תמיד שותפים זוטרים לשלטון. וכך במקום ללמוד להיות אופוזיציה איכותית,  מוקדשת עיקר הביקורת, הבכייה והצער לכך ששוב בגלל 'בעיית' ארץ ישראל נאלצנו להיות באופוזיציה. זה לא מקצר את שנות האופוזיציה אלא רק מאריך אותן.

אילו היינו לומדים להיות באופוזיציה, מצבנו היום היה טוב בהרבה. היינו לומדים להוזיל את עלויות מוסדות החינוך, להישען פחות על הקופה הציבורית, להיות עצמאיים יותר, לפתח אלטרנטיבה, להשפיע על דעת הקהל, וכבר מזמן היינו שותפים בכירים בשלטון.