בשבע 320: על דעת עצמי

אבי סגל , ז' בכסלו תשס"ט

בין הודים ליהודים

מה שאות אהו"י אחת יכולה לעשות: סוף סוף לא היהודים אשמים, אלא ההודים. הם לא מאומנים, הם לא מוכשרים, הם ביורוקרטים. אנחנו היינו מטפלים בפרשת בני הערובה טוב יותר. אנחנו היינו משחררים את בני הערובה כמו כלום, בדיוק כפי שהצלחנו לחלץ מהשבי לא מעט בני ערובה במהלך שלושת העשורים האחרונים.

סליחה, תיקון קל: ב-30 השנה האחרונות, אלפי האסירים שהצלחנו לשחרר היו בני ערב, לא בני ערובה. מה ששתי אותיות אהו"י יכולות לעשות.

האמת החשוכה

כידוע, בשנים האחרונות, כל מי שהגיע לתפקיד ראש ממשלת ישראל עשה פנייה חדה שמאלה, או לפחות הקצין את דעותיו השמאלניות ממילא. בשמאל רואים בכך צידוק לעמדותיהם, מתוך הנחה כי ראש הממשלה רואה את המציאות טוב יותר מכולם, והמציאות היא המכתיבה לו את השינוי בתפיסת עולמו. "הוא רואה את האור", אומרים בשמאל, ואילו ראש הממשלה עצמו מצטדק באמצעות הקלישאה "דברים שרואים מכאן".

אלא שבחוק הטבע הזה, נשכחת הכוכבית הקטנה הבאה: הפוליטיקאים אולי רואים את המציאות אחרת מכס ראש הממשלה, אך האמת שבה וטופחת על פניהם פעם אחר פעם, ובמהירות מפתיעה. הסכם אוסלו של רבין ופרס הוליד את פיגועי הענק בערי ישראל הגדולות והקטנות. נתניהו היה שמח למחוק מזיכרוננו את לחיצת היד ההיא עם ערפאת. ברק אפילו לא סיים למכור את המדינה כשהאינתיפאדה השנייה פרצה. שרון צריך רק לפקוח את העיניים כדי לראות את פירות הגירוש, ואולמרט רצה שתי מדינות ונסיגה חד-צדדית ומפת דרכים וחיזוק אבו-מאזן –  וקיבל שלוש מדינות וחיילים חטופים ומלחמה כושלת.

ההתבטאויות האולטרא-שמאלניות האחרונות של אולמרט מספרות את כל הסיפור. אפשר לראות את האור מכס ראש הממשלה, אבל קשה מאוד להדליק אותו. קל מאוד להפוך לשמאלני כשאתה בשלטון, אבל השמאלנות טובה בעיקר לפגישות מדיניות, לכותרות בעיתונים ולחקירות משטרה. כל עוד אולמרט עסוק בלדבר – הוא יכול להביע את עמדות השמאל הקיצוניות ביותר. אבל בזמן שבו יכול היה לפעול – הוא נאלץ להתנגש עם המציאות העגומה של המזרח התיכון. כמו רבים לפניו, גם ראש הממשלה הנוכחי תלה את גורלו באשליית השלום, אך שוב התברר כי השלום ממש לא תלוי בו.
 
ציפי לשלטון

הראיון עם חברת הליכוד החדשה ציפי חוטובלי, שפורסם בגיליון בשבע הקודם, גרם לי קורת רוח רבה. נדמה לי כי את הפרגון התקשורתי הראשון קיבלה חוטובלי במדור זה לפני שנים, כשדן מרגלית עדיין התלבט אם לערוך תחקיר על חשבון הדולרים של רבין. בכל מקרה, כישורים פוליטיים יש לה בלי כל ספק. מי שמוציאה מפיה את המשפט "אם ביבי רצה אותי בליכוד זה סימן שהדעות שלי רצויות בעיניו" – ומתעלמת מהדעות הלא פחות רצויות של עוזי דיין ואסף חפץ – היא חתיכת פוליטיקאית מדופלמת.

בינתיים, מבלי שאתבקש, אני שולח לחוטובלי עצה אחת בלבד: אם אכן תיבחרי לרשימת הליכוד, אל תעזבי אותו מרצונך לעולם. גם אם נתניהו יאכזב, גם אם הליכוד יסטה למחוזות מסוכנים, גם אם תרגישי כי את לא משפיעה – אל תפרשי ואל תעברי למפלגת ימין קטנה. הגלגל מסתובב, המציאות משתנה, וגם הליכוד עובר תפניות אידיאולוגיות. למדי מהטעויות של בני בגין ואפי איתם – האחד יכול היה להיות היום יו"ר הליכוד אם לא היה עוזב בטרם עת, והאחר מנסה כיום להיות זנב בליכוד, לאחר שבטעות ניסה להיות ראש לשועלי הימין. אם גורלך יוביל אותך לעמדה מכובדת של ח"כית במפלגה גדולה, היאחזי בה ככל יכולתך, למען כולנו. 
 
חמסה עלינו

א.  אומר זאת בקיצור: אם במפלגת 'הבית היהודי' רוצים מאוד-מאוד שאצביע לראשונה לאביגדור ליברמן, למה שלא יודיעו לי על כך במברק ישיר במקום לפזר תככים ומריבות מעל דפי העיתונים.

ב.  "לבני נשאלה שאלה כלכלית, ומאחר שאין לה מושג לחצה על לחצן המצוקה" (טוקבק חביב על אזעקת הפריצה שנשמעה במהלך ראיון של ציפי לבני לגל"צ).

ג.  שאלה פרקטית לבעלי רשת cafecafe: אם בארוחת הבוקר שלכם אני מקבל שני חצאי פרוסות לצד שמונה ממרחים, האם כדאי לי למרוח כל ממרח על שמינית פרוסה, או להניח ארבעה ממרחים זה על זה בכל מחצית הפרוסה? בוודאי אתם לא מצפים שבאמת אקנה עוד שני משולשי לחם מחוממים עד ייבוש בשבעה שקלים שלמים.

ד.  פינת הנביא השבועי: כשמאמן מכבי ת"א פיני גרשון אומר על הבעלים רענן כץ שהוא אדם יקר, וכשרענן כץ אומר שפיני הוא החבר הכי טוב שלו בחיים, נותר רק לספור את הדקות עד הקצר הראשון. כשהיחסים תקינים באמת – בדרך כלל מספיק לומר שהם תקינים.

ה.  זאת הפעם השנייה שאני רוכש סרט די-וי-די בכסף מלא, ומגלה כי התרגום לעברית לא כולל את השירים. הפעם מדובר בקומדיה מהאייטיז 'סודי ביותר', שהיא דווקא קלטת ייבוא שלא אמורה להיראות כמו חלטורה ישראלית. מה כבר ביקשתי, לתרגם את כותרות הסיום? לא, ביקשתי תרגום סביר של כל הבדיחות בסרט, כולל השירים. מילא, העיקר שהבדיחה על שמחת תורה עדיין שם.

יודע את מקומי

ונפתח בחידה: מיהם די-איי פאולי, סאביון גלובר וקארי המילטון? לא? אף אחד? ומה עם מאט לטאנזי, טרישיה לי פישר וקורי פארקר? לא, זאת לא האחות של אנתוני פארקר – אם כבר אז אחיו, אבל לא. טוב, ניסיון אחרון: מי מכיר את הולי רובינסון? טרייסי נלסון? בלייר אנדרווד? הנה אני רואה כמה עכברי טלוויזיה ממצמצים. נכון, אלה שמות של שחקנים.
כל התשעה שהוזכרו, ועוד מניין שלם של שחקנים צעירים, הופיעו יחד בטקס חלוקת פרסי האקדמיה שנערך ב-1989.

באותם ימים, כותב שורות אלו עדיין חלם להיות במאי קולנוע, ואולי משום כך אהב להקליט לעצמו בווידאו טקסי אוסקר – כדי להתכונן. השבוע, במסגרת פרויקט ההקלטות שכבר הוזכר במדור הקודם, צפיתי שוב בקטע הווידאו ההוא. רגע לפני שה-19 עלו על הבמה לבצע קטע שירה וריקוד, הציגו אותם הקומיקאים בוב הופ ולוסיל בול, מנוחתם עדן. "זכרו את שמותיהם", אמר אז הופ, "עוד תשמעו הרבה על הצעירים האלה". ואילו בול הציגה אותם כ"חתני האוסקר של המחר".

כמעט 20 שנה חלפו, ולמעט שחקן אחד - כריסטיאן סלייטר - לא יצאו מהחבורה העליזה כוכבי קולנוע. רוב השחקנים הסתפקו בקריירה לא מסעירה בטלוויזיה, חלקם המשיכו לככב בעיקר במדורי הרכילות ובתוכנית הטרגדיות 'סיפורי הוליווד', ואחרים התפיידו כליל מהענף. למותר לציין כי איש מהם לא היה אפילו מועמד לאוסקר, שלא לדבר על זכייה. איש גם לא זכה בפרס גלובוס הזהב, אם כי אחת מה-19 זכתה להיות 'מיס גולדן גלוב', תואר שמשמעותו העיקרית היא "תהיי בת של סלב ותשתקי".

אז מה אפשר ללמוד מגורלן של י"ט ההבטחות שלא קוימו? שגורלנו בידינו? שהוא לא בידינו? שהנבואה ניתנה לשוטים? שהחיים הם מה שקורה בזמן שמארגני האוסקר מתכננים תוכניות אחרות? כמי שייחשב עדיין צעיר בשנה הקרובה, עד שיחליף קידומת ויירשם אוטומטית לבית האבות הקרוב, אני מנסה לראות בקטע הווידאו את הצד החיובי: בגילי הנוכחי, החיים עוד צופנים בקרבם הפתעות. אני רק מקווה שההפתעות יהיו שונות במקצת מאלו שחוו חלק מאותם שחקנים – התמכרויות שונות, בתי כלא, וחיי נישואים עם אשה מבוגרת יותר ב-27 שנה. רק על הדבר האחרון מגיע איזשהו אוסקר, לא?