בשבע 320: ההצגה

אסתי רמתי , ז' בכסלו תשס"ט

עליכם לגלול לאיזה מפירושי רש"י רומז הסיפור הבא (בראשית פרק כ"ט)

זה היה כל-כך לא צודק! סיפרתי לחברות שלי על השיחה עם המורה, וכמעט פרצתי בבכי.
"... ואז היא אמרה שהיא מבינה שקשה לי, ושנכון שהתאמצתי מאוד ללמוד את התפקיד, אבל מצד שני, גם לאה למדה אותו היטב, וזה לא אשמתה שהיא חלתה פתאום. ותגידו, זאת אשמתי שהיא נזכרה להחלים בדיוק יומיים לפני החזרה הכללית, אה? ומה זה עוזר לי ההבטחות שלה לשנה הבאה? כבר שנים אני מחכה להופיע בהצגת סוף השנה, ועד שסוף סוף אני מקבלת הזדמנות... שלאה תהיה בשנה הבאה!"

החברות השתתפו בצערי.

"מסכנה רוחל'ה! זה באמת לא פייר. אני בטוחה שהמורה החזירה ללאה את התפקיד רק בגלל שהיא חברה של אמא שלה", העירה שלי בידענות. "ובכלל, אני לא סובלת את לאה הזאת. מתחנפת למורות שחבל על הזמן".
"הי, יש לי רעיון!" קראה לפתע לבנה, וזיק שובב נדלק בעיניה. "כולנו הרי משתתפות בהצגה. מה דעתכן 'לשכנע' את המורה שלאה בכל זאת לא מתאימה לתפקיד?"
"איך בדיוק?" שאלתי.

 "נעשה כל מיני שינויים קטנים בהצגה", לבנה חייכה ברשעות, "מין שינויים כאלה שהמורה לא תרגיש בהם, אבל את לאה הם יבלבלו לגמרי... רוצות דוגמה? נניח בקטע שאני מחכה מאחורי התפאורה מצד ימין, ולאה אמורה לחפש אותי ולדבר איתי – אני אחכה דווקא בצד שמאל. ואז אני אצוץ מאחוריה וייראה שהיא לא יודעת מה היא עושה".

הבנות צחקו. "רעיון גדול!" אמרה שלי. "אפשר גם לעשות שינויים קטנים בטקסט, ואז התשובות שלה לא יתאימו בכלל... היא לא תדע איך להמשיך ומה להגיד! ואז המורה תבין שהיא לא יכולה להופיע ככה, ותחזיר לרוחל'ה את התפקיד!"
כולן הסכימו שהרעיון טוב, ומשך שעה ארוכה ישבנו ותכננו את השינויים המבלבלים. אפילו כתבנו אותם על דף, כדי שנוכל לחזור עליהם ולא נתבלבל בעצמנו. שמחתי שיש לי כאלה חברות נאמנות, וכבר חיכיתי לחזרה הכללית כדי לקבל בחזרה את התפקיד שלאה לקחה ממני בצורה כל-כך חצופה.

אבל בלילה שלפני החזרה, כששכבתי במיטה, התחלתי לחשוב. נכון, זה לא היה יפה מצד המורה לקחת לי את התפקיד. כל-כך רציתי אותו! כל-כך עבדתי ולמדתי וחיכיתי לו! ונכון שאני גם לא במיוחד אוהבת את לאה, שהיא באמת חנפנית וגם שחצנית. אבל בכל זאת... לרגע דמיינתי את עצמי במקומה, עומדת על הבמה לפני כל הבנות, מחפשת את לבנה מצד ימין – ופתאום היא צצה במפתיע מצד שמאל, וכולן צוחקות. או שאני מצפה שיגידו לי שורה של טקסט – ואז אומרים לי משהו אחר לגמרי, ואני לא יודעת מה לענות ומתבלבלת ומסמיקה לפני כולן... איזה פדיחה! אם היה קורה לי דבר כזה, אני לא יודעת מה הייתי עושה.

הרגשתי שאני נקרעת בתוכי. מה לעשות? איך אני יכולה לוותר על ההזדמנות לקבל בחזרה את התפקיד שמגיע לי? ומצד שני, איך אפשר לעשות למישהי בושות כאלה? בסוף קמתי מהמיטה, לקחתי דף ועט, והתחלתי לכתוב.

למחרת, לפני שהתחילה החזרה הכללית, לבנה הסתכלה על לאה וקרצה לי. חייכתי חיוך קטן , אבל שתקתי. ישבתי בקהל וצפיתי. ההצגה היתה מקסימה – הכל היה מתואם להפליא, ודפק כמו שעון. לאה קצת התרגשה, וראיתי מבטים מלאי פליאה של לבנה והאחרות מדי פעם, אבל שאר הבנות לא הבחינו בשום דבר. רק מחאו כפיים בהתלהבות כשהחזרה הסתיימה.

השחקניות ירדו מהבמה, ולבנה אחת נסערת נגשה אלי בפרצוף חמוץ."הלכה לנו התכנית!" היא לחשה בצער, "מעניין מי הרעה שבגדה בך וגילתה ללאה, אה? מסכנה, אכלת אותה".

משכתי בכתפיי, והבטתי לעבר לאה, שהיתה מוקפת בנות. נזכרתי בתודה הנרגשת שהיא לחשה לי לפני שעלתה לבמה – ולא הרגשתי מסכנה בכלל.