חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

עובד עם פלשתינים - בגליון השבוע

הדמות עטורת הזקן וחבושת הכיפה הסרוגה המשוטטת במטעי הזיתים בשומרון עלולה להטעות: אריק אשרמן אינו מתנחל אדוק, אלא רב רפורמי שמוביל את ארגון השמאל 'רבנים למען זכויות אדם.
11/12/08, 15:47
אבישי רובינשטיין

בתחילת חודש נובמבר, לאחר מאבק משפטי ממושך, זכתה עמותת נחלת שמעון המיישבת יהודים בקרבת קבר שמעון הצדיק לראות מעט צדק. בית בשכונת שמעון הצדיק, סמוך לעיר העתיקה, אשר נגזל מתושביו היהודים במלחמת העצמאות, הושב לחזקה עברית לאחר 60 שנה. בין הפעילים הציונים-דתיים בשטח ופעילי השמאל והפלשתינים המפגינים מנגד, בלטה דמות אחת יוצאת מן הכלל. היה זה אריק ו. אשרמן, רבאיי רפורמי גבוה וצעיר למראה, עטור זקן וחובש כיפה, שבקלות אפשר היה לטעות לגבי הצד אליו הוא משתייך. בראיון לכתב סוכנות זרה הסביר אשרמן בלהט מדוע המעשה הציוני הוא דווקא לתת לפולשים להישאר בבית. לדבריו, הוא אמנם איננו יודע בוודאות של מאה אחוז כי הבית לא היה בבעלות יהודית בעבר, אך דקדוק ברישום המקרקעין עלול לחזור כבומרנג לצד הישראלי, שהרי אם כולם יחזרו לגור היכן שגרו לפני 1948 זה לא יהיה בהכרח לטובת היהודים. 

רב רפורמי ורבה קונסרבטיבית


במשך קרוב לשנתיים גר אשרמן בכפר הערבי טמרה שבגליל, והיווה מודל השראה בעל שיעור קומה לשכניו. בדיעבד רואה אשרמן את השנים בטמרה כשירות הלאומי שלו למען החברה הישראלית, חלופה לשירות בצה"ל אותו החמיץ עקב גילו המבוגר
אין לטעות, לא רק רוח ציונית ואהבת ישראל מניעות את אשרמן בן ה-49. לפני שנים רבות, בתום לימודיו באוניברסיטת הרווארד, נחת אשרמן הצעיר בארץ מלא במרץ ורצון טוב. הוא שימש מתנדב של הארגון האמריקאי IFP  שמטרתו היא לקרב בין ערבים ליהודים, ולתת אפשרויות העצמה לאוכלוסיה מקומית חלשה באמצעות חונכים משכילים המהווים דמויות לחיקוי. במשך קרוב לשנתיים גר אשרמן בכפר הערבי טמרה שבגליל, והיווה מודל השראה בעל שיעור קומה לשכניו. בדיעבד רואה אשרמן את השנים בטמרה כשירות הלאומי שלו למען החברה הישראלית, חלופה לשירות בצה"ל אותו החמיץ עקב גילו המבוגר.

בתום פרק זה בחייו שב אשרמן לארה"ב. הוא הוסמך לרבנות בידי ההיברו יוניון קולג' - מוסד ההשכלה הגבוהה ומכון ההכשרה המרכזי לרבנים של התנועה הרפורמית. לפני 20 שנה הוא יוצא מדלתות המוסד הניו-יורקי המפורסם כשבאמתחתו תואר רב מטעם התנועה הרפורמית. מכאן ואילך הוא פוצח בקריירת רבנות קהילתית, תחילה של סטודנטים בקמפוס אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, ולאחר מכן בטמפל רפורמי בעיר ריצ'מונד בקליפורניה.  כבר במקרים אלה וכן בהמשך בוחר אשרמן בקהילות קטנות יחסית בגודלן, דבר המאפשר לו להמשיך ולהתרכז בסיוע לנדכאים. בריצ'מונד הוא מקים מקלט להומלסים, שנודד בסבב בין כנסיות ובתי כנסיות.

בארה"ב בונה אשרמן את ביתו עם הרבה עינת רמון, גם היא דמות מפורסמת. על אף שהרב אשרמן הוא בוגר גאה של התנועה הרפורמית, זה לא מונע מהאהבה ללבלב ולפרוח עם הרבה הקונסרבטיבית. פערי המנהג בין הזרמים אינם מהווים כנראה מחסום לבני הזוג, שחיים בצוותא כבר כ-14 שנים. עד לפני מספר שנים הם היו הזוג הרבני היחיד בישראל. הסדרים אינם קבועים, אך בעקרון אשרמן הוא זה שמקדש, רמון בוצעת את החלות, ובסיום הסעודה היא מזמנת בזמרה. 

הזוג הרוחני עולה ארצה בשנת 1994. הרבה שהיא גם דוקטור פונה לקריירה אקדמית-חינוכית-רבנית. אשרמן מצדו מנהל את קהילת 'מבקשי דרך' הירושלמית. הקהילה הפתוחה מחזיקה אותו בתור מנהל ולא רב, שכן את ההחלטות בדבר הנוהג הדתי מקבלת הקהילה באופן דמוקרטי באמצעות 'ועדת התפילה'. אשרמן יבקש דרך בירושלים במשך שלוש שנים. בהמשך הוא גם ישמש במשך פרק זמן דומה כרב במשרה חלקית של קיבוץ יהל הרפורמי בערבה.

בדרך לתהילה

על אף העלייה לישראל לא זונח אשרמן את עיסוקו בעזרה לחלכאי אומות העולם, במקרה שלנו הפלשתינים. מדובר באובדן של ממש לכל ארגוני החסד היהודיים למיניהם, שכן אשרמן הוא בולדוזר אמיתי של יחסי ציבור. בשנת 1995 הוא מצטרף לארגון קטן ושכוח בשם 'שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם', אותו יהפוך למעצמה תקשורתית. הארגון הוקם שבע שנים קודם לכן ע"י הרבאיי הרפורמי דוד פורמן, שהיה בשלב כלשהו מנהל המשרד הישראלי של התנועה הרפורמית האמריקנית, ונרשם כעמותה בסוף שנת 1990. אשרמן נרתם במרץ לעבודה, וכעבור שנה הוא כבר לא סתם פעיל, אלא עוזר למנהל.

אמנם ישנם צבאות שבהם מספר הגנרלים עולה על הטוראים, אך לא מחסור בחיילים ירפה את ידיו של אשרמן הנמרץ, הפועל בשתי ידיו ללא לאות בשורות הארגון. בשנת 1998 הוא כבר המנכ"ל, ומאז ועד היום הוא הרוח החיה שמאחורי 'רבנים למען זכויות אדם'. לצדו בהנהלה נושאים בקודש הרב יחיאל גרנימן - איש כספים וחזון, מנסח מסמך היעדים של התנועה, המצהיר כי אמנם עיקר מגמתם היא בסיוע לפלשתינאים מעבר לקו הירוק - בנושאי הרס בתים, מסיק זיתים ושאר ירקות, אך התנועה מתעתדת לפעול גם בסיוע לערבים ישראלים ובעזרה לפועלים זרים - בעיקר בהסדרת זכויותיהם הרפואיות.

אידיאולוגיית ראיית האדם באשר הוא אדם כנברא בצלם היא נר לרגלי הארגון. לדברי מנהיג הארגון, הם פועלים גם בזירה היהודית עצמה. מבחינתו, זכויותיה של אם חד הורית בחדרה חשובות לא פחות משל הפלאח עשוק הזיתים בהרי השומרון. מדוע פן זה לא בא ליד ביטוי בהד התקשורתי שיוצר הארגון?  לדבריו, התשובה נעוצה בכך שהפעילות בשטחי יו"ש היא פשוט יותר "פיקנטית".

מי בהולכים

שורשי הארגון והנהגתו מראים על הומוגניות מסוימת - מדובר באנשים ממוצא אנגלו-סקסי עם רקע רפורמי-קונסרבטיבי. אשרמן טוען שלאורך השנים יש ישראליזציה מתמדת של הארגון, אך מהפעילות בשטח ומפרסומי התנועה נראה שאנגלית היא עדיין השפה הראשונה של הארגון. את מספר האורתודוקסים בשורותיו ניתן לאמוד בסביבות המניין. הבכיר שביניהם הוא ככל הנראה יעקב רוזנברג מ'עוז ושלום'. רוזנברג משמש כעוזר מנהל בעמותה, ונשא בעבר בתפקיד ניהולי בעמותת 'עוז ושלום - החוג הרעיוני מדיני לציונות דתית', או בשמה הנוסף 'נתיבות שלום'. אפשר עדיין למצוא את גיליונות שופרה המתקרא בשם דומה באי אלו בתי כנסת. 

בארגון 'שומרי משפט' יכולים להיות חברים באופן רשמי רק רבנים ופרחי רבנות. הזרם איננו משנה, כרגע יש כחמישה סוגים של יהדויות, המספר הינו גמיש ולא מדובר בתורה למשה מסיני. אגב, מי שמחפש משבצת ריקה להיכנס דרכה בוודאי ישמח לדעת כי לשומרונים ולקראים עדיין אין נציגות בארגון. הרב הקונסרבטיבי מיכאל שוורץ משמש כנציג הצעירים והוא גם עומד בראש 'תוכנית הישיבה'. יש כאן חידוש מרענן בעולמה של תורה בכך שאת הסמכות הלמדנית העליונה מפקידים דווקא בידי צעירי הצאן. רבני הארגון הבכירים עוטים זקנים לרוב, אך בקרב שורות הפעילים ישנן רָבּוּת צעירות כגון עידית לב, מירי גולד, אניטה שטיינר, מעיין טרנר ונאווה חפץ. האחרונה היא דמות ייחודית במינה בתנועה - היא ממוצא מזרחי.

רשמית, הארגון איננו פוליטי. תפקידו הוא "להשמיע את קולה של הציונות ושל המסורת היהודית בתחום זכויות האדם". מה הכוונה באיננו פוליטי? הארגון מסרב לעסוק בשאלת שרטוט גבולות. אין צורך להתרגש מהנייטרליות שבאמירה זו, שהרי בתקופה שבה אורי אבנרי יכול לשפשף את עיניו בתדהמה לנוכח מלחמת מי ייתן יותר בין ראשי המפלגות הגדולות, העיסוק בשרטוט גבולות הוא די פאסה מבחינת השמאל הרדיקלי. משימת הרס הגבולות המדיניים כבר צלחה, ישנם גבולות חדשים הזקוקים לניתוץ. את האוריינטציה הכללית של הארגון אפשר לנסות ולשער מרשימת הארגונים שעמם 'שומרי משפט' משתף פעולה: האגודה לזכויות האזרח, גוש שלום, בצלם, רופאים למען זכויות אדם, הקשת המזרחית הדמוקרטית ותעאיוש.

ארץ זית שמן

מפאת קטנות הארגון, בוחרים אשרמן וחבריו להתרכז בכל נקודת זמן בשני פרויקטים - אחד בתחום הפלשתיני ואחד בתחום היהודי. לאחרונה סיימו הפעילים את תקופת עיסוקם במצווה התלויה בארץ - סיוע למסיק הזיתים של הפלשתינים.
מסיק הזיתים מורכב מעט מבחינה חקלאית - מדובר בעץ עם מחזור קטיף דו-שנתי. הזית הוא מה שמכונה עץ 'סרוגי', כלומר שנה אחת הוא טוען זיתים עשירים בשמן, ובשנה שלאחריה היבול דל יותר. הסבר אפשרי לתופעה הוא שהעצים מתעייפים בשנה השופעת. למזלם של מגדלי הזיתים, על פי רוב, כל העצים שבאותו מטע, בדרך כלל אף באותו איזור, שופעים או מצטמצמים בהתאמה. תקופת המסיק חלה מסביב לחג הסוכות, בערך בששת השבועות שמראשית אוקטובר. ככל שמוסקים יותר מאוחר הזיתים יותר עמוסים בשמן, אך מנגד יש יותר אובדן יבול כתוצאה מנשירה.

למרות הצגת סוגיית מסיק הזיתים כסוגיה הנוגעת לתחום זכויותיו של מיעוט תמים וחף מפשע, הנושא הינו פוליטי וביטחוני עד לעצם. מדובר למעשה בשליטה בשטח, ולא רק בשטח המצוי בחזקה פלשתינית. נטיעת זיתים היא אמצעי בידי הפלשתינים להרחיב את תחומם על חשבון הצד היהודי. לא בכדי דחק אבו מאזן בתחילת המסיק האחרון בנתיניו לטעת מיליוני שתילי זית חדשים. קבלה אוטומטית של זכות פלשתינית למסוק זיתים באופן חופשי, כפי שארגוני זכויות האדם מנסים לקדם, ללא התייחסות לסוגיות משפטיות של בעלות על הקרקע או לסוגיית ביטחון היישובים היהודיים, תהפוך את עסקי השמן לאמצעי ראשון במעלה לתפיסת חזקה על מקרקעין רבים נוספים.

בהיבט הביטחוני יש לפעילות הזאת השפעה קשה על ביטחון המתיישבים. פסיקת בג"צ משנת 2006 מחייבת את כוחות הביטחון לאבטח ולאפשר לחקלאים הפלשתינים למסוק את זיתיהם באופן חופשי. לצה"ל, למשטרה ולרבש"צים אין מצבת כוחות בלתי נדלית. המשמעות היא שהמסיק, בעיקר בנקודות חיכוך ובאזורים קרובים מאוד ליישובים יהודיים, אינו מתבצע על פי דרישות הביטחון המיטביות. היכולת של המוני פלשתינים להתקרב לגדרות היישובים נושאת בקרבה פוטנציאל בעייתי.

בעוד שבחזית הריסת הבתים מהווים רשויות החוק וכוחות הביטחון את יריביו של ארגון 'שומרי משפט' ודומיו, הרי שבזירת המסיק נותרו המתיישבים בודדים במערכה. בראיון מלפני חודשיים לעיתון הבריטי טלגרף משבח אשרמן את פעילות כוחות הביטחון לאבטחת המסיק, ולאחר מכן מדווח על "גאות" באלימות המתנחלים השנה כנגד המוסקים. לדבריו, למול התופעה עומדים כוחות הביטחון המומים ואינם יכולים לפעול. זהו חלק מטפטוף תעמולתי מתמיד אשר מתאר באופן הפוך את יחסי הכוחות בקרב הקרקעות היהודי-ערבי ביו"ש, ומקבע בתודעה את הצד החזק, זה שלצידו ניצבים ארגוני השמאל, כוחות הביטחון, מתנדבים זרים וכמובן בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו, בתפקיד הקורבן.

אם אין קמח

אריק אשרמן גאה בכך שארגונו, בניגוד לארגוני שמאל אחרים בזירה, ממומן בעיקר בידי יהודים. לדבריו, רוב התקציב מגיע מתרומות של קהילות יהודיות ברחבי תבל. בנוסף מודה אשרמן כי הארגון נתמך בעבר ע"י הקרן החדשה לישראל, וגם כיום יש לעמותה קשרים פיננסיים מסוימים עם הקרן או דרכה.

גם הממסד מחבק את ארגון 'שומרי משפט'. כבר לפני 15 שנה קיבל הארגון מידי פרופ' שבח ווייס את פרס יו"ר הכנסת לאיכות החיים עבור תרומתו לקידום שלטון החוק וערכי הדמוקרטיה, לשמירה על זכויות האדם ולעידוד הסובלנות, הכבוד ההדדי והשכנות הטובה. אך הפרס הגדול ניתן בשנת 2006, אז זכה הארגון בפרס ניוואנו היפאני - מדליה וצ'ק על סך 20 מיליון יין, שהם 168,741 דולרים בשער הישן והטוב.

פעיל הארגון נתניה גינזבורג, פנסיונר שעלה ארצה מדרום אפריקה לפני למעלה מ-40 שנה בארץ (הגיע לפני הכיבוש), הצהיר באוזני התקשורת הזרה תוך כדי שהוא נח מעבודת המסיק, כי כאשר חבריו שואלים אותו אם הוא מפחד ללכת לגדה המערבית, הוא משיב שהוא מפחד מהמתנחלים. גינזבורג טוען שהמתנחלים זרקו בפניו סיר מלא בשתן וצואת חיות, וכי ילדים יהודים איימו לזרוק עליו אבנים. מעניין שארגון המתיימר לייצג את המסורת היהודית, משתמש טרמינולוגית במונח 'גדה מערבית' לתיאור חבלי הארץ ששימשו כערש ההיסטוריה היהודית במשך אלפי שנים.

על אף ההצהרות הלא פוליטיות של הארגון, לעתים צפה על פני השטח האג'נדה הפוליטית הלא כל כך מוסתרת בפעילותו. בראיון שהעניק לפני מספר שבועות לשבועון היהודי הניו-יורקי רב התפוצה 'ג'ואיש וויק' מעריך אשרמן כי המתנחלים הלחוצים משתמשים עתה בכל מה שעומד לרשותם, כשהמטרה מבחינתם היא למנוע נסיגות עתידיות. כלומר, המסיק איננו קשור רק לזכויות אדם של פרטים וקהילות כפריות, אלא תוצאותיו נתפסות כקשורות למהלכים מדיניים רחבי היקף בעתיד.

ברוח דומה לפסטיבל הזיכרון לרבין של חודש חשוון, פלט אשרמן בראיון את הבחנותיו בנוגע לסכנה שאורבת לחברה הישראלית מצד המתנחלים האלימים. הוא מקונן כי החברה הישראלית לא רגישה דיה לסבל הפלשתינים, אך היא מתעוררת כנגד פגיעות בכוחות הביטחון. מסקנתו היא "כי היד שמכה את הגוי, תכה לבסוף את היהודי". ראוי לציין כי הארגון של אשרמן איננו כה קיצוני בהשוואה לחבריו בשטח. הוא מודה כי לישראל ישנה זכות להגן על עצמה, דבר שאיננו מובן מאליו למי שמעורה בראיית העולם של חוגים מעין אלו. אבל, וזה הטאבו הקדוש, זכויות האדם (של הפלשתינים) חייבות להישמר.

אמור לי מי הם חבריך

בשנת 2003 החליט הממונה על ביקורת הגבולות בנתב"ג למנוע את כניסתו לארץ של פעיל השמאל הקיצוני פטריק קונורס, איש תנועת הסולידאריות הבינלאומית .ISM לפי הממונה, קונורס צבר מספיק 'זכויות' בהשתתפות אקטיבית בהתפרעויות פלשתיניות מול כוחות הביטחון. קונורס נחת בארצנו הקדושה ונשלח לתא המגורשים בנתב"ג, ולאחר שהייה של מספר שעות בד' אמות של ארץ הקודש הושב אחר כבוד למולדתו הנאורה. בעתירה כנגד ההחלטה שהוגשה בבית המשפט בבאר שבע, זכה קונורס למליץ יושר בדמות מכתב תמיכה מטעם הרב אריק אשרמן, בתוארו כמנכ"ל 'שומרי משפט'. זה כנראה הכי קרוב שגוי יכול להתקרב למנהג הנפוץ בקרב עבריינים לחבוש כיפה על ספסל הנאשמים.

באפריל 2004 ניסה אשרמן, ביחד עם שני פעילי שמאל, לסכל מימוש של צו הריסה כנגד בנייה לא חוקית פלשתינית במזרח ירושלים. הוא נשכב מול הדחפורים ולא זז עד שהשוטרים נאלצו לשאתו על כפיהם. הוגש נגדו כתב אישום שייחס לו עבירות של הפרעה לעבודת השוטרים. אשרמן וחבריו טענו ל'הגנה מן הצדק' כלומר הגנה מעצם אכיפת החוק עליהם, מאחר שהחוק עצמו רודף מדכא ומתעמר בהם. שופטת השלום הירושלמית רבקה פרידמן-פלדמן לא דחתה את הטענה בעצם העובדה שאף אחד לא רדף, דיכא והתעמר באשרמן וחבריו, שהרי הבתים שנהרסו לא היו שלהם. הם הורשעו, אך לנוכח התנהגותו הציבורית המופתית של אשרמן, הסתפקה המערכת בהשתת עבודות שירות לטובת הציבור.


בצל עצי הזית

מושג לגבי היקפי הפעילות הממשית של 'שומרי משפט' בשטח, לעומת הרעש התקשורתי העצום שמחולל הארגון, אפשר לשאוב מתיאור של כתב העיתון השוויצרי 'נוייה ציריכר צייטונג', שהתלווה לאשרמן ופעיליו בחודש האחרון. הפעילים נפגשו בירושלים בשעה שש בבוקר. כנראה התפללו 'ותיקין'. היעד של 14 המתנדבים האמריקנים, אירופים, אוסטרלים וישראלים הוא הכפר ג'ית שליד קדומים. המתנדבים מתחלקים לשלוש קבוצות, ומוצבים בנקודות חיכוך שנחשבות קשות למסיקה.
ארבעה מתנדבים עובדים בצוותא עם ארבעה אריסים פלשתינים, כחצי שעה על כל עץ, במשך יום שלם. למרבה האכזבה, אף חוליגן יהודי לא הופיע, אף סיר של צואה לא הושלך לפנים, שום אבן לא נזרקה, ולפעילים נותר להתנחם רק בזיעת עמלם.

ניצול הפעילים ככוח אדם חינמי בשירות הפלשתינים היא אנקדוטה שולית יחסית בסיפור. עצם השתתפותם של אנשים אלו במסיק היא שערורייתית, לשיטתם שלהם. צריך לזכור כי רבים מכרמי הזיתים של הערבים ביו"ש מעובדים בשיטת האריסות. האדמה שייכת לבעל בית אמיד, שמוסר את מטעו לעיבודו של אריס קשה יום תמורת מחצית מהיבול.

מדהים לחזות כיצד פעילים שהם בעלי השקפת עולם מסוציאליסטית ושמאלה עד הסוף, אנשים שחצו ימים ויבשות כדי להילחם על זכויות אדם של אנשים הנתפסים בעיניהם כעשוקים, משתפים פעולה במערכת ניצול פיאודלית השאובה הישר מן התקופה העות'מאנית. אשרמן וחבריו בוחרים להתעלם מהעובדה שהחקלאות הפלשתינית ממשיכה לפעול בשיטה אשר מותירה את כל אמצעי הייצור בידי שכבה דקה, וגוזלת מחצית מפרי עמל כפיהם של פועליה.

אך כאמור, על ניצול הפלאחים המסכנים איש אינו מדבר, ובסופו של יום מחצית מעמלם של הפעילים הנאורים הולך להעשרת אי אלו מוכתרים אזוריים. האם טחו עיניהם מלראות מי הנבלים הגדולים בסיפור - העושקים שעשקו בעבר, עושקים בהווה וגם ימשיכו לעשוק הרבה אחרי שיגורש חלילה אחרון היהודים? האם המאבק במתנחלים מקדש כל אמצעי - אפילו את חילול דגל זכויות האדם בעצמו?