בשבע 321: זהירות, שוב מסיתים

המחבלים הפלשתינים פוגעים בפוליטיקאים רק לאחר שדמם הותר על ידי ההסתה השמאלנית ● ההסתה נגד פייגלין חייבת להיפסק.



עמנואל שילה , י"ד בכסלו תשס"ט

יוסי שריד, בלשונו הדוקרת ובהתבטאויותיו הבוטות נגד יריביו, הוא מגדולי המרעילים של השיח הציבורי בישראל. את היצירתיות שלו בניסוח ביטויי תיעוב ושנאה כלפי בני עמו החולקים על דעתו הוא העלה לדרגת אמנות. לאחר פרישתו מהפוליטיקה מצאו דבריו המשתלחים של שריד את מקומם הטבעי בטורים שהוא כותב ב'הארץ', אשר זוכים למיקום בולט בעמודי החדשות של ביטאון השמאל הרדיקאלי לאנשים חושבים.

ביום שלמחרת בחירתו של משה פייגלין למקום ה-20 ברשימת הליכוד, כינה שריד את "פייגלין וגרוריו" בתואר "פשיסטים" השגור בפי השמאל הישראלי כלפי יריביו מהימין, וקבע כי ברשימת הליכוד נמסכו כמה וכמה "טיפות סרוחות". לא נחה דעתו של שריד עד שייחס לפייגלין ודומיו "הפרעות אישיות קשות", קבע שכנסת שפייגלין הוא אחד מחבריה היא כנסת פיגולים ושפייגלין בכנסת הוא כצלם בהיכל, וקינח בהשוואה בין פייגלין וחבריו לבין גלוחי הראש.

אחר כך, כאשר אנשי ימין יעזו ללכת בעקבותיו של שריד ולהטיח כינויים מקבילים בעוצמתם באנשי מחנהו הפוליטי, שריד וחבריו יפצחו ביללות על ההסתה הנוראה ששוב תוביל לרצח. אם פייגלין יעז לומר על איש שמאל שהוא בוגד - לא חלילה משום שהעז להיבחר בהליך דמוקרטי למקום ריאלי ברשימה לכנסת, אלא בגלל שהוא משתף פעולה עם הפלשתינים במאבקם נגד בני עמו המתנחלים - שוועתה של מקהלת הצביעות השמאלנית תעלה השמיימה. מוטב אפוא להזכיר ולהזהיר כבר עכשיו כי דה-לגיטימציה שנערכת למנהיג פוליטי ימני על ידי השמאל והתקשורת היא שלב ראשון, עבור בני-שיחם המחבלים הפלשתינים, בדרך להפיכת אותו איש ימין ליעד לגיטימי להתנקשות.

הטרור הפלשתיני לא פגע מעולם בפוליטיקאי ישראלי אלא לאחר שדמו הותר בידי השמאל והתקשורת. עד היום הם רצחו את הרב מאיר כהנא, את בנו בנימין כהנא ואת רחבעם זאבי - שלושתם אנשי ימין שהופנתה כלפיהם הסתה נוראה מכיוון השמאל הישראלי, הסתה שסביר כי הפלשתינים פרשוה כאיתות שפגיעה בהם תתקבל בסלחנות.

במהלכיו המדיניים, השמאל הישראלי הוא גורם מרכזי בחימושו ובאימונו של הטרור הפלשתיני. השמאל הישראלי הוא גם המשחרר הגדול של מחבלים מכלאם, במהלכי חנינה ושחרור מוקדם שמעקרים את אלמנט ההרתעה מעונשי המאסר הנגזרים עליהם. הפלשתינים לא זקוקים ליותר מהסתה חוזרת בסגנון דברי הנאצה הנוראים של שריד נגד פייגלין כדי להבין את הרמז. ושריד לא לבד, הוא רק הסמן האלים ביותר של מקהלה ציבורית ותקשורתית שלמה.

אם שריד וחבריו ימשיכו לשים את פייגלין על הכוונת, מישהו מחבריהם הפלשתינים עוד עלול חלילה ללחוץ על ההדק. אל תגידו שלא הזהרנו. לא ניתן להסתה שקדמה לרצח גנדי וכהנא לחזור על עצמה ללא תגובה. הפעם לא עוד.

ביבי תרגיע

כמה חבל שבנימין נתניהו משחק לידי מי שטוענים שהוא נוטה לאבד את עשתונותיו תחת לחץ. ההתרוצצות העצבנית והלא מכובדת שלו מול דחליל האיום הפייגליני, לפני הפריימריז ולאחריהם, יש בה כדי לעורר חשש גם בלב מי שרוצה לראותו כראש הממשלה הבא של ישראל.

כשהוא אחוז רדיפה מאימת ההתנפלות התעמולתית הצפויה בעקבות כניסת פייגלין לרשימה, נתניהו טעה והסתבך, הסתבך ושוב טעה. במקום לגמד את פייגלין ולהתעלם ממנו, הוא העצים אותו לאין ערוך בניסיונותיו הפתטיים להעלים אותו. במקום להציג את מספר 20 ברשימה כתקלה מצערת שנכפתה על הליכוד ולא תוכל להעיב על הרשימה המצוינת, נתניהו שיחק לידיהם של המשמיצים המגויסים לטובת 'קדימה' שמבקשים, כמה צפוי, להציג את הליכוד כ'מפלגת פייגלין'.

במציאות נורמלית, את הכותרות ביום שלמחרת הבחירות היו תופשים גדעון סער, גלעד ארדן ורובי ריבלין, המנצחים הגדולים של הפריימריס שנבחרו ברוב עצום. אבל כאשר נתניהו עצמו מנהל קרב מסוכן וקרוב להפסד והופך את מיקומו של פייגלין לנושא המרכזי של הבחירות, פתאום מי שנדחק בקושי למקום ה-20 הופך להיות המנצח הגדול. פתאום גם נצחונם של חמשת הראשונים ברשימה הופך להישג של פייגלין. וכך, מי שמספר תומכיהם עלה על שלו לאין ערוך מוזכרים כאילו היו עושי דברו של מספר 20 ברשימה.

את ההישג האמיתי של פייגלין ותומכיו, כמו גם את רשימת המומלצים שלו, יש לראות באור הנכון. עבור פייגלין זו היתה התמודדות של להיות או לחדול. אילו גם הפעם, לאחר קמפיין שנמשך שנים ארוכות, היה פייגלין נשאר מחוץ לרשימה לכנסת, היה בכך כדי להוביל למסקנה כי השתלבות 'מנהיגות יהודית' בליכוד היא מהלך עקר וסיזיפי שהתשואה שלו מזערית ביחס למאמצים.

כדי להבטיח את בחירתו באחד מ-20 המקומות הראשונים, היה על פייגלין למקסם את התמיכה בו ובאנשיו ולמזער את התמיכה בכל מי שעלול להתחרות בו, להקדים אותו ולדחוק אותו אל מחוץ ל-20 הראשונים ברשימה הארצית.

אילו אפשרו זאת כללי המשחק, פייגלין היה מורה לאנשיו להצביע ברשימה הארצית רק עבור שלושה אנשים: הוא עצמו, שגיב אסולין שהלך דרך ארוכה עם 'מנהיגות יהודית', וגילה גמליאל שכרתה איתו בגלוי דיל לתמיכה הדדית ופייגלין היה זקוק לקולות תומכיה. מכיוון שחוקי הבחירות חייבו לבחור בלא פחות מ-12 איש ברשימה הארצית, נהגו פייגלין ואנשיו בתחכום ובחרו במי שממילא היה ברור שהם עתידים להיבחר גבוה ולהקדים את פייגלין. כלומר: סער, ארדן, ריבלין, בגין וכחלון לא נבחרו גבוה משום שפייגלין תמך בהם. להיפך: פייגלין תמך בהם בעיקר משום שידע שבכל מקרה הם ייבחרו גבוה. וכן, גם בזכות נאמנותם האידיאולוגית. כך או כך, לפי מספר הקולות שזכו בהם, כל אחד מהם היה מגיע להישג דומה גם ללא תמיכת פייגלין. השינוי היחיד נוגע לסילבן שלום, שאלמלא נשאר מחוץ לרשימה של פייגלין היה עשוי לטפס למקום השני, אחרי גדעון סער.

בדבר אחד הצליח נתניהו: השינוי ברגע האחרון של מתכונת ההצבעה לעולים חדשים הצליח לסכל, למרבה הצער, את בחירתה של מועמדת 'מנהיגות יהודית' אסיה אנטוב, שסיכויי הבחירה שלה לפני השינוי היו מצוינים. ההישג המפוקפק הזה רחוק מלהצדיק את המפולת ההסברתית שהמיט נתניהו על עצמו ועל מפלגתו, ואשר מאיימת לקטוע את התנופה של הליכוד, שהפריימריז היו אמורים רק להעצים אותה.

התהליכים המשפטיים שנתניהו מבקש להפעיל כעת, באמצעות נאמנו אופיר אקוניס, כדי לדחוק את פייגלין, רק ישאירו את הנושא בכותרות שילוו את הליכי הערעור לאורך רוב מערכת הבחירות. מוטב שנתניהו יתעשת ויניח לפייגלין.