בשבע 321: ללמוד מ'ההיגיון הפייגליני'

משה פייגלין וחיים כץ זיהו את כוחם של התאגדות וארגון המצביעים וזכו להישגים בפריימריז של הליכוד.

ד"ר אודי לבל , י"ד בכסלו תשס"ט

דילים, קבוצות מאורגנות וחבירות פוליטיות קיימים בכל פריימריז מפלגתיים ומן הסתם היו גם באלו שהתרחשו בליכוד. אפשר לגנות את התופעה, לתפוס אותה כחריגה מ-'כוחות השוק הטבעיים', כסותרת את מהות הבחירות המקדימות – אלה שבהן אמור כל מתפקד להצביע באופן חופשי, מזוקק, 'טבעי' ואישי. אך זו אינה תופעה ליכודניקית, אפילו לא ישראלית. במקום שיש התמודדויות יש פוליטיקה, והיכן שיש פוליטיקה קיימת הזמנה מפתה לקבוצות כוח להתאגד על בסיס אינטרסים משותפים ולהוביל לבחירת מועמדים מסומנים כחלק מהסכמות בלתי פורמאליות.

ואם אלה חוקי המשחק, הרי שבמקום להלין על מי שהשכילו להבין אותם ולאמצם, מסקרן יותר לבדוק מי לא עשו כך ונותרו, שוב, מחוץ למערכה. רבות דובר על משה פייגלין. לא רק התקשורת, אף ראשי המפלגה הזהירו מפניו. אך בואו נודה על האמת. 'האיום' לליכוד הכרוך בו הנו תדמיתי בלבד, והיה ניתן, בהתנהלות תקשורתית אחרת, שלא להבליטו ולהפוך את היעדרו מהרשימה למבחן הלגיטימציה של הליכוד. הרי פייגלין, גם כחבר כנסת, לא יוכל לערער על אף ערך ממלכתי. נכון, הוא ירים את ידו נגד נסיגות – הוא לא יהיה לבד בכך – אך מעבר לכך לא נראה שעתידות בכנסת הקרובה, גם לא בזו שאחריה, להתרחש הצבעות הקשורות לסוגיות אזרחות או הלכה יהודית. הסטאטוס-קוו הקיים באשר לאלה לא הולך להשתנות. ועדת הטקסים והסמלים תמשיך לעסוק לכל היותר בהפקת טקסי יום הזיכרון ולא בניסוחים מחודשים של אופייה היהודי של המדינה.

האוטובוסים של כץ

מי היטיב להתאגד חוץ מאותו פייגלין? נכון, אחד בשם חיים כץ. זו התאגדות עסקנית. יו"ר ועד עובדים (של התעשייה האווירית) שדאג לאוטובוסים שהובילו את הכפופים לו להצביע עבורו. התאגדות מסורתית, שימיה כימי מפא"י. אוטובוסים שמסיעים ועדי עובדים ליום בחירות במפלגה פוליטית החפצה להגיע להגה השלטון הם לא דבר חדש. משום מה, התאגדות זו והדילים שנכרכו סביבה – לא זכו לבולטות תקשורתית. למרות שבניגוד ל'קבוצת פייגלין', שיש בהתאגדותה בסיס אידיאולוגי, במקרה של כץ מדובר על הקמת בסיס כוח במפלגה משיקולים שבינם לבין מחשבה מדינית אין דבר וחצי דבר. אינטרסים צרים בלבד שיכלו למצוא את מקומם בכל מפלגה שהיה נדמה שהיא עומדת לזכות בבחירות. לא את רשימת פייגלין ברצוני לשבח כאן, גם לא את זו של כץ ברצוני לגנות כאן. אלא להלין על היעדרן של רשימות דומות שחסרונן זועק לשמיים.

היכן תושבי הגולן

למשל – כזו של ועד יישובי הגולן. היכן אתם תושבי הגולן? לא ברור לכם שבימים אלה ממש החל כבר הקמפיין להשבת הגולן לסורים? קמפיין שהחל מקודם על ידי לא אחר מאשר צה"ל בראשות ראש אמ"ן? זה שהבהיר כי עמדת מערכת הביטחון היא כי ראוי לשוב לכנרת ולחתום על הסכם שלום. צעד סחטני בלתי לגיטימי מצד לובש מדים, שכאילו מבהיר לראש הממשלה הבא שמערכת הביטחון הנה שחקן פוליטי שכבר גיבש את עמדתו. כשברקע פעילות קצינים בכירים בדימוס בראשותו של השגריר לשעבר אלון ליאל מכינים את דעת הקהל ובמקביל עתיד 'לנחות', כך לפתע, מסמך שיסכם מגעים בין נציגים ישראלים לסורים בתורכיה ממנו יובהר לישראלים שהחומוס בדמשק קרוב מאי פעם.

ממש כמו נחיתתו של סאדאת בשדה התעופה בלוד, כך גם נחיתתו (התיאורטית בשלב זה) של אסאד הבן בנתב"ג תמיס, לא פחות, את הציבור הישראלי. שלוש שנים של תחושות כמו-שואתיות בעידוד איראן יקבלו לפתע פתח מילוט, והתמיכה הציבורית בנסיגה תלך ותצבור תאוצה. כיצד זה שסוגיית הגולן לא מצויה בסדר היום של הבחירות הקרובות? מדוע לא קיימות התאגדויות אפקטיביות של תושבי הגולן במפלגות הגדולות? כאלה המבקשות מן המועמדים לראשות הממשלה להביע מחויבות לרמת הגולן? להתחייב לאשרר במרכז המפלגה כל הסכם, ואחר כך בציבור הרחב? אתם מעוניינים להיחשף בוקר אחד לכך שטיוטת הסכם כבר נחתמה בארגנטינה, או בז'נבה, או באיסטנבול? ממש כמו שמנחם בגין שב מביקור מעורפל בבירה הרומנית חמוש בזיכרון דברים עם אנואר סאדאת?

איפה תושבי הדרום ועוטף עזה

וכיצד זה שלא קיימת התאגדות אפקטיבית של תושבי שדרות ועוטף עזה? כמה שנים ניתן לצפות לפוליטיקאים שיעשו משהו ולרטון בין קסאם לקסאם "הלוואי ומישהו יתעורר". אם היו התושבים מהדרום מהווים כוח משמעותי במפלגת שלטון (רק תארו לכם שחמישים אחוז מהם היו מתפקדים), הדברים היו נראים קצת אחרת, לא? ולא ממש היה צורך לחכות כל כך הרבה שנים למיגון, שלא לומר להגנה פחות מבזה ויותר משמעותית.

ומה על אנשי הנגב? אלה שחווים יום יום את היעדר הריבונות הישראלית ועושים את דרכם בכבישים המוקפים בנייה בלתי חוקית, השתלטות על קרקעות, עסקים ויישובים מהם נגבים דמי פרוטקשן ורכבים שנגנבים מבלי שיחידת משטרה תעז להיכנס לכפר אליו הם הוסעו, מחשש להצתת אינתיפאדה?  הלוא ככוח משמעותי במפלגת שלטון היה ניתן ביתר אפקטיביות לגרום לקצת יותר ניידות משטרה בדרכים, למבצעי אכיפת חוק יותר משמעותיים ולאבטחת הדרכים.

אז נכון. אפשר להלין על כץ או פייגלין, שפועלים לתגבור כוחה של קבוצת אינטרס בתוך המפלגה. אך לא פחות מכך, יש להלין על היעדרן של קבוצות דומות, בליכוד, בקדימה או בעבודה – שייצגו את הבעיות הבוערות במדינתנו ויאכפו התייחסות אליהן במסגרת המדיניות הציבורית העתידית. מדוע מה שמותר בעולם לתעשיינים, אילי הון, נשים או יצרני מכוניות - המקיימים לובי פיננסי או פמיניסטי - לא מופנם ומתקיים בכל הקשור למי שעתיד למצוא עצמו מפונה מביתו, או מתבקש להמשיך ולחיות תחת טרור אווירי, או שנאלץ לשלם דמי חסות על מנת שיוכל להמשיך ולהיות מחובר לרשת החשמל?

ההיגיון הדמוקרטי-ליברלי מאפשר לכל אזרח את החירות לפעול פוליטית לשיפור חייו. הצד השני של המטבע הוא שהאחריות על איכות חייו נתונה בידו. והוא, משום מה, מסתפק בהליכה לקלפי, אחת לכמה שנים, ביום הבחירות הכלליות, כדי להשפיע על פרצופה של המדינה. בלי להבין כי  לא פחות חשוב מכך הוא להשפיע, ביום הפריימריז, על פרצופה של המפלגה. בראייה זו, חבל שאת 'ההיגיון הפייגליני' לא זיהו אוכלוסיות רבות שזקוקות לייצוג במסדרונות השלטון. קבוצות כל כך סקפטיות שלחלקן כבר נדמה כי אינן מצויות כלל במוחו של המחוקק. חלקן לא מבינות את פוטנציאל העצמה המצוי בידיהן, לו רק היו מתאגדות. הן משוכנעות כי לעולם לא תגענה לעמדות בכירות בירושלים. חלקן כלל לא יודעות כיצד לנהוג לירושלים, שכן השילוט המצביע על הדרך לבירה, כבר נגנב מזמן לטובת תעשיית המתכות.

הכותב הוא מרצה במכללה האקדמית ספיר ובמרכז האונ' אריאל.