בשבע 321: אמת מארץ

עידו זולדן הי"ד היה קודם כל איש אמת, שהובלטה ביתר שאת במאבקו הבלתי מתפשר על ארץ ישראל ובניינה ●
דברים לזכרו ביום השנה להירצחו.

יוסי דגן , י"ד בכסלו תשס"ט

שנה עברה מאז נלקח מאיתנו באכזריות איש האמת, הארי שבחבורה, הקדוש עידו זולדן, עידודי הי"ד.

מיד לאחר שהשתחרר עידודי מתפקידו כקצין בסיירת עורב גולני, עלו הוא ואשתו תהילה לחומש והצטרפו אל משפחות הגרעין הדתי בישוב. יחד עם חבריהם לגרעין, חברו למשפחות הוותיקות הלא-דתיות בחומש והיו שותפים נאמנים לתהליך פריחתו המחודשת של הישוב. יחד איתם עברו את הגירוש הנפשע לפני כשלוש שנים וחצי, באותו יום שחור משחור, י"ח באב תשס"ה, עת שחורי המדים אטומי המבט עקרו מבתיהם ואדמתם את תושבי שא-נור וחומש.

יהודי אמיתי

מיד לאחר הגירוש החליטה קבוצת משפחות משני הישובים שנעקרו להתחבר ולהקים שכונה בשבי שומרון – אל מול ההר הנישא עליו חי הישוב חומש, אל מול המראה הבלתי נתפש של הריסות הישוב היפה והפורח, הכי קרוב שאפשר – על מנת לחזור ברגע שהדבר יתאפשר. תהילה ועידודי היו מהמשפחות הבולטות בשכונת מגורשי חומש-שאנור, שכונה המהווה את הלב הפועם של גרעין השיבה לחומש.

אם ישנה הגדרה שיכולה להכיל את עידודי, להקיף את מרחב אישיותו העצומה והנדירה, היא: יהודי אמיתי. עידודי היה לפני הכל איש של אמת. אמת אמיתית, ללא משחקים. אבל יחד עם האמת האמיתית והמוחלטת, היה עידודי איש של אהבה עצומה, אהבה וענווה.

הזכות להיות במחיצת עידודי היתה תענוג לא קטן. תענוג היה להיות שכן שלו, תענוג היה להיות שותף איתו במאבקי 'חומש תחילה', תענוג היה גם להתווכח איתו. במשך למעלה משנתיים, מהגירוש ועד לרצח, תקופה של מגורים בשכנות והתמסרות משותפת לעליות לחומש והמאבק על חידוש השהייה היהודית בישוב, הפכו משפחות הגרעין למשפחה אחת גדולה.

היות ועידודי היה איש אמת, יצא לנו מטבע הדברים להתדיין ולהתווכח לא פעם על השקפה ועל צעדים במאבק. עידודי היה חד ועמד על האמת שלו, אך תמיד הקפיד על חיוך אמיתי של חברות ואהבה גם למי שחשב אחרת ממנו.

עם הקמת 'חומש תחילה', התמסר עידודי והיה מהמובילים של הסיורים הראשונים והקבוצות הראשונות שעלו לחומש. עידודי הקפיד להגיע לכל העליות עם משפחתו, ובעלייה ההמונית שהתקיימה עת מלאו שנתיים לגירוש היה בין מתכנני המסלולים בצירים עוקפי המחסומים ואף ניצח על הקמת המבנה בהר מעל הישוב חומש, מבנה שסימל את הצלחת מבצע העלייה והבנייה. גם לאחר שנעצר על ידי בכירי המשטרה הזועמים לא מש החיוך מפיו: הוא ידע כי אין דרך ראויה מבנייה בחומש כדי לציין שנתיים לפשע העקירה.

מאבק שיימשך לזכרו

תהילה ועידודי היו בין משפחות גרעין חומש-שאנור ותלמידי ישיבת חומש שנגררו וגורשו מהישוב בפינוי אלים בעיצומו של ליל ראש השנה תשס"ח. עידודי כאב עד יום מותו את חרפת חילול החג ההמוני ע"י קצינים חסרי שליטה עצמית וכן את תופעת חילולי השבת בעת גירושים מחומש בחודשים שלאחר מכן, חילולי שבת מכוונים ומתוכננים מראש ע"י אוגדת איו"ש לצרכי "איום והרתעה". כשבליל השבת האחרון לחייו גורשו יהודים מחומש פעם נוספת תוך חילול שבת, יזם שיחה בנושא ודרש להפגין ולתבוע את הדחת או התפטרות האחראים.

עידודי היה איש אמת, ללא הנחות או קיצורי דרך. ככזה, פעל בכל כוחו כדי לחזק את נושא העבודה ובמיוחד הבנייה העברית בארץ ישראל. לכן, למרות שבבעלות משפחתו חברת בנייה גדולה בה יכול היה להשתלב בתפקיד ניהולי, התעקש לעבוד כפועל בניין "פשוט". כל חבריו ידעו על שמחת הבנייה שלו ומאידך על הקפדתו ה"ייקית" שלא לבזבז-לגזול אפילו שנייה אחת מזמן העבודה.

עידודי היה איש אמת מובהק. יהודי שלם ומסור בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אם חשוב לעלות לחומש, אם צריך לדאוג שתהיה נוכחות רצופה בחומש, כולם יודעים שעידודי יהיה שם תמיד בעת הצורך. היו ימים בהם היה נוסע לחומש בדרכי העפר פעמיים ואף שלוש: מעלה ומוריד שומרים, מעביר אוכל ואורחים. במשך כל החודשים מאז חידוש השהייה היהודית בחומש היתה משימת החזרה לחומש מוטלת על כלל חברי 'חומש תחילה' – אך כולם ידעו שהיא בעיקר על גבו של עידודי.

לאחר מסע ההלוויה של עידודי, לפני בדיוק שנה, התכנס גרעין חומש-שאנור יחד עם שותפינו הנאמנים במטה 'חומש תחילה' בקדומים. רוב חברי הגרעין עדיין לא הגיעו לגיל 30, אך במהלך חייהם הספיקו לחוות את רצח שולי הר-מלך הי"ד, מקים הגרעין בחומש, כמו גם את טראומת הגירוש. עוצמת המכה ברצח הנורא ואובדנו של עידודי היתה ברורה לכל. ההחלטה היתה פה אחד שכשם שהחבורה לא נשברה לאחר רצח שולי הר-מלך הי"ד, וכשם שמיד לאחר הגירוש התחילו תכניות השיבה הביתה, כך גם אסור שהחזרה לחומש תישבר עכשיו. הארי שבחבורה נפל - ההחלטה היתה להמשיך במאבק גם בשבילו. מיד לאחר האזכרה בבית העלמין עלינו לחומש. שם - בחומש המתחדשת על ראש ההר היפה בארץ - זהו המקום המתאים ביותר להתחזק. אנו, חבריו ושותפיו לדרך, לגרעין השיבה הביתה, מתפללים שנזכה להמשיך בדרכו – עד לניצחון.