בשבע 322: בסימן קריאה

אורנה בורדמן לא ידעה שהיא סובלת מהפרעת קשב וריכוז עד שחמישה מששת ילדיה אובחנו כסובלים מאותה הפרעה.

עפרה לקס , כ"א בכסלו תשס"ט

במכתב לעיתונאים המצורף לספר הביכורים של אורנה בורדמן, נכתב כי המחברת לא קראה ספרים עד כיתה י"ב "עקב לקות קריאה קשה שבזמנו פורשה כעצלות". משפט כזה המצורף לספר מצליח, כך הרגשנו, מחייב פגישה. ביישוב מעלה חבר מצאנו את האישה העומדת מאחורי 'בודדה במערכה', רומן המגולל את הרקע ההיסטורי של סיפור חנוכה מזווית ייחודית.

בורדמן, אישה של בית, מגדלת יחד עם בעלה שישה ילדים. חמישה מהם מאובחנים כבעלי הפרעות קשב וריכוז. בורדמן עצמה, שסובלת מאותה לקות ("זה גנטי"), מספרת על ילדות בתקופה בה ADD היה מילה באנגלית ולא ראשי תיבות, ועל התמודדותה כאם עם גידול ילדים לא שגרתיים. בין נערות לאימהות  הספיקה בורדמן לחזור בתשובה, וגם על כך היא מספרת בגילוי לב. הקשר שלה עם הקדוש ברוך הוא מניב תוצאות מיוחדות. הוא למשל זה שהוציא את כתב היד שלה מן המגירה והגיש אותו לבית ההוצאה לאור.  

יש שם משהו

אורנה בורדמן (49), אישה חייכנית עם שמחת חיים גדולה ועוטפת, גדלה באילת והתחנכה בבתי ספר חילוניים. עם זאת, הבית היה יחסית מסורתי, "עם פלטה בשבת, קידוש וברכת המזון". כשהילדים הגיעו לגיל ההתבגרות והחלו לשאול למה שבת ועל שום מה הכשרות, ההורים לא ידעו להשיב. "היינו אומרים להם 'פעם אש היתה נדלקת באמצעות אבנים וזו היתה עבודה, היום יש חשמל', 'פעם היה צריך להפריד בין בשר לחלב היום יש מקרר'. המצאנו כל מיני דברים והורדנו את ההורים מהמון עצים. בסוף כמעט לא נשאר כלום מהמסורת".

בורדמן גדלה מתוך מחשבה שדתיים הם פרימיטיביים, חשוכים וחנוקים. עם התובנות האלה היא הגיעה לצבא ושירתה בבסיס הדרכה. הפעם הראשונה שבה משהו זז אצלה בקשר לתובנות האלה היתה כשפגשה בכיתה שהדריכה 15 בנות מהקיבוץ הדתי ועוד 15 חיילים וחיילות לא דתיים. "אמרתי: רגע, יש כאן משהו אחר. הבנות האלה לא היו מי יודע מה דוסיות, ובכל זאת אמרתי פרימיטיביים פרימטיביים, תקועים תקועים, אבל יש שם משהו, אצל הדתיים יש איזו איכות שלנו החילוניים אין".

הפעם הבאה שבה פגשה בורדמן את היהדות היתה גם היא בצבא. הבחור הדתי שהפך לידיד קרוב היה די רציני בנוגע לשמירת מצוות, אבל הוא לא ידע להשיב לאף אחת משאלותיה. "הוא אמר לי 'ככה גדלתי, אני לא יודע מה להסביר לך, זה מעל לשכל'. באותו זמן זה היה נראה לי טפשי. לקח לי המון שנים להגיע למקום שבו המחשבה הזאת נראית לי נכונה". ולמרות המחסור בתשובות, התחושה ש'יש שם משהו' לא הירפתה מבורדמן.

לאחר השחרור היא עברה לתל אביב. כעבור שנתיים כבר הרגישה שמיצתה את רפרטואר המסיבות והמועדונים שיש לעיר הגדולה להציע, אך עם זאת הבינה שאלה החיים.

יום אחד, בעידודו של ידיד מהעבודה, חיפשה רבנית להתייעץ איתה. מכיוון שלא מצאה, נחתה בביתו של רב שהתגורר בתל אביב וישבה אצלו שעה וחצי. בסופם הבינה שאת האלוקות היא לא תבין, מה שהביא אותה לסף ייאוש. "חשבתי 'אם לא אבין לא אהיה דתייה, ואם אתם אומרים שאני לא מסוגלת להבין אז זהו, נגמר, אין מה לעשות'".

"המשכתי להתבוסס בזה. בינתיים אחי הבכור למד באקדמיה למוסיקה בירושלים. יום אחד התקשרתי לאבא שלי ושאלתי מה שלום האח, והוא השיב שהוא לומד פילוסופיה של היהדות בירושלים. אמרתי 'וואו, זה בשבילי'. כשהתקשרתי אליו אחי שאל 'מה זה השם הבומבסטי הזה? חזרתי בתשובה!'"

אני רוצה להיות דתיה

בשבת שאחרי, נחתה בורדמן בדירה השכורה בה גרו אחיה וחברו מילדות. יחד הלכו האח והחבר ללמוד מוסיקה ויחד חזרו בתשובה. אחיה של בורדמן התנער משיחות פילוסופיות עם האורחת כדי "שאף אחד לא יאשים אותי בכלום", אבל החבר היה מגויס לשיחות על אמונה במשך רוב שעות היום והלילה. "באותה השבת כמעט לא ישנו. שאלתי והוא ענה, שוב שאלתי והוא ענה, והתשובות היו עמוקות. וזהו. במוצאי שבת ידעתי שאם מוצא חן בעיניי או לא, אין דרך אחרת ליהודי לחיות אלא בתוך תורה. אבל כמה שהחיים בתל אביב נמאסו עליי, לא יכולתי לעבור מ'הכל מותר' ל'הכל אסור'. זה נורא מפחיד. אז ניתקתי מהם מגע".

החבר של האח לא ויתר, ובתום מספר חודשים התקשר וביקש שלא תנתק. "הוא אמר לי: 'אם יהדות זה טוב אז מה, כל החיים שלך תברחי ממשהו טוב? ואם זה לא טוב, תיכנסי בזה ראש בראש, תגיעי למסקנה שזה לא בשבילך ותמשיכי לחיות את החיים שלך כמו שצריך'. היתה לו סבלנות. בכיתי לו חצי שעה בטלפון ובסוף אמרתי אין ברירה, צריך ללכת ללמוד". בורדמן התפטרה מעבודתה, מצאה שותף במקומה לדירת הרווקים שבה גרה, ארזה את מזוודותיה והגיעה אחר כבוד ל'מכון אורה' בדיוק ביום שבו יצאו כולם ל'בין הזמנים' של הקיץ. "לא חשבתי שאני צריכה להודיע למישהו. ציפיתי למינימום שטיח אדום. אני הרי החלטתי לבוא". החזרה לבית ההורים עם המזוודות הותירה בידיה של בורדמן שלושה חודשים פנויים, ששינו את הלוך רוחה ותפישת עולמה. "ריבונו של עולם יודע מה הוא עושה. כשהגעתי בפעם הראשונה למכון אורה זה היה בגישה של 'תשכנעו אותי', אז הוא שלח אותי לעשות קצת עבודת בית.

כל יום בארבע הייתי מתארגנת, מתלבשת, והולכת לבית קפה ששכן כמעט על המים. ישבתי בשולחן קיצוני עם ווקמן, בלוק כתיבה ועט ונכנסתי בריבונו של עולם עם כל השאלות: איפה היית בשואה, ולמה עשית ככה לחברה קרובה, ולמה לא רואים אותך ולמה ולמה. והפלא ופלא, שלושה חודשים אחרי זה היו לי כבר את רוב התשובות. זה היה בירור פנימי ביושר". הפעם הכניסה למכון אורה היתה ממקום של 'אני רוצה להיות דתייה תלמדו אותי איך'. 

ארבע שנים אחרי ששבה בתשובה חזרו שני אחיה והוריה לחיק היהדות. "יום אחד אמא שלי התפללה חזק ואמרה: ריבונו של עולם, בעלה של אורנה נמצא היכן שהוא. תארוז לו את המזוודות ותשלח אותו". וכך היה. יהודה, בעלה של אורנה, עלה לארץ מארצות הברית אחרי תהליך תשובה שעשה בעצמו. השדכן, אגב, היה הרב יגאל לוינשטיין, אילתי וחוזר בתשובה בעצמו.

הציור ששינה את חיי

כשסיימה את התיכון, הבטיחה בורדמן לעצמה שהיא לא חוזרת ללמוד. בגיל העשרה בו כולם מתמודדים עם ספרים בני 500-600 עמודים היא קראה ברמה של כיתה ב' או ג'. עד שסיימה לקרוא שני משפטים, היא לא זכרה מה היו המילים הראשונות.

איך עוברים ככה 4 שנים?

"המון יצירתיות, קומבינות, אילתורים. זה המון מתח של לנסות כל הזמן לחפות על חוסר הידע, כשהפחד הכי גדול בכיתה י"ב זה שהמורה תגיד לך לקרוא בקול, ועוד בשיעור תנ"ך. אני זוכרת שקיבלנו עבודה. הייתי מגיעה לספרייה עם חברות כדי לכתוב. הן היו שולפות ספרים ומסכמות, אני הייתי מסתכלת ושואלת 'מה אני אמורה לעשות עכשיו'? הייתי יוצאת משם בלי שכתבתי מילה אחת".

הרושם בסביבתה של בורדמן היה שהיא בטלנית, אוהבת חברה ולא אוהבת ללמוד. המחשבות הללו היו גם נחלתה. "לא הבנתי למה אני לא מבינה. ידעתי שאני לא טיפשה, אבל מצד שני האינטליגנציה לא באה לידי ביטוי, ולכן כן הרגשתי טיפשה. זה נשאר ב'מה קורה? יש לי המון רצון טוב ולא יוצא מזה כלום'". אגב היא מספרת שבאופן לא ברור החזרה שלה בתשובה 'פתחה' לה את הקריאה באופן שהיא יכולה לקרוא היום ספרים, ומזה כשנה היא משמשת כספרנית של היישוב שלה, מעלה חבר. "התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה 'מה המקצוע הכי הזוי שהיית נותנת לי?' אמרתי לה שאני ספרנית, והיא התגלגלה מצחוק".

הפעם הראשונה שבה שמעה בורדמן את המושג ADD ((Attention Deficit Disorder, שמשמעותו הפרעת קשב וריכוז, היתה כשבנה החמישי הגיע לגיל 4. הגננת הפנתה את תשומת ליבה של האם להתנהגויות מסוימות שלדעתה הצריכו אבחון. בורדמן הסכימה, וכשנפגשה עם הפסיכולוגית נדהמה לראות את הציור של בנה ש"שינה לי את החיים".

הבן צייר ילד עם דגלים ענקיים מאחורי גבו, ושתי חרבות גדולות מקדימה. "היא הסבירה שהילד אומר 'יש לי המון דגלים, מעוף ועושר פנימי. אתם לא רוצים לראות את זה? אין בעיה, אני אראה לכם את החרבות שלי'. בשבילי זה היה שוק".
המושג ADD שיצא מפיה של הפסיכולוגית היה עבור אורנה כמו "מחלה סופנית או פיגור שכלי. משהו מאוד דרמטי. עברנו תקופה לא ברורה עם עצות סותרות מכל כיוון, ואז החלטנו לבדוק את הדברים ביסודיות". החמות הפסיכיאטרית נשלחה לחרוש את הספרות הרפואית בנושא רטלין, ובורדמן ובעלה החלו לקרוא כל מה שיכלו לשים עליו יד בתחום. "קראתי והתחלתי לראות את עצמי. הבנתי שכל השנים האלה הייתי ועודני ADD".

הגבורה היהודית

עד האבחון, והלימוד שבא בעקבותיו, בורדמן היתה אמא מאוד מתוסכלת. "הייתי נכנסת לשכנה ורואה שלושה ילדים יושבים בנחת ואוכלים, כשהאמא בכלל בחדר אחר. הייתי מביטה וחושבת למה אצלי זה לא כך, היכן שגיתי? אצלי ארוחת ערב היתה שדה קרב, הבית היה שדה קרב. אחרי שלמדתי על ADD השתניתי. הציפיות והגישה עם הילדים נהיו אחרים. אמרתי בסדר, שתהיה מלחמה, העיקר שתהיה שמחה. ואם קודם מה שהיה חשוב זה פדגוגיה וחוקים - היום לא. וברוך ה' הבית שלנו תמיד מלא בשמחה ובאורחים".

"העניין הוא לחפש את הדגלים ולהעצים אותם ולא לקפל אותם, כי בסופו של דבר הם ישלפו לנו חרבות מתוך התגוננות, כעס ונקמה. וכשמזהים את הדגלים, הילד יודע שאוהבים אותו".

ילדי ה-ADD אינם מבינים לרוב את הנעשה בשיעור, מסבירה ברודמן, אך מכיוון שאין להם מרכיב של היפר-אקטיביות, הם אינם מפריעים לאיש ויכולים להגיע עד כיתה ה' בלי לדעת לקרוא. הבן הזה שלה עורר סביבו מהומות מכיוון שהוא גם היפר-אקטיבי. במובן מסוים זה עשה טוב לכולם, כי כך אובחנו שאר אחיו כבעלי הפרעת קשב וריכוז והמשפחה תפסה כיוון אחר.

כשמצאת את עצמך בתיאורים על ADD, נעצבת? חשבת שאם היו מאבחנים אותך בילדותך היית היום במקום אחר?
"אני אדם שלא בוכה על חלב שנשפך, אלא תמיד מסתכלת קדימה. זה עזר לי להבין את עצמי ולהגיד 'אז אני בסדר, זה לא שהייתי בטלנית, רעה ורשלנית שבועטת במוסכמות, פשוט הייתי חייבת לשרוד'. דרך גידול הילדים שלי, בזה שעזרתי להם להיות מפויסים עם עצמם, ולהתמקד בחיובי, אני עצמי יותר מפויסת ולא במקום של כאב".

הכאב שכן נמצא אצלה הוא על מערכת החינוך, על אף שלרוב היא מצאה אוזן קשבת. "אם הייתי שרת החינוך, דבר ראשון שהייתי עושה, זה שכל היועצות החינוכיות יעברו הכשרה של אבחון, לא כדי להקל במבחנים אלא כדי לראות את הדגלים של הילדים. זאת לא מוכשרת בחשבון? שלא תהיה, זה בסדר. בציור היא נפלאה? נעשה אותה המקשטת של בית הספר.
"תראי, כתבתי כזה ספר, למרות שאין לי בגרות בספרות או בחיבור. תמיד כשכתבתי החברות פרגנו לי, אבל אף אחד מהמורים שלי לא ראה שיש לי איזשהוא כישרון. גם היום, אם לא הייתי באה למורים ואומרת 'זה הכישרון של הילד, את זה תחזק' או 'עזבו אותה בתחום הזה, שלא תדע אותו, אבל שתהיה בן אדם שלם' - לא היו מגיעים לזה לבד".

בורדמן מודה לה' על ילדיה וגאה בהם מאוד. הבכור, שלמד בישיבה קטנה והיום הוא חייל בנח"ל החרדי, משלים בגרויות מתוך מחשבה ללכת ללימודים גבוהים.

אין לך שאיפות להשלים בגרויות, ללמוד באוניברסיטה?

"במשך השנים למדתי כל הזמן, וכיום אני לומדת ב'מכון אורים'. יש לי צימאון ללימוד שאני לא מצליחה להגיע לנקודת הרוויה שלו. אני לומדת מה שמעניין אותי ואיך שמעניין אותי. אני יודעת מה אני יכולה ומה לא. לפתוח ספר פרשת שבוע לבד אני לא יכולה, אבל אם נשב בחברותא, את תתעייפי ואני ארצה להמשיך עוד ועוד".

בורדמן משמשת כבלנית של היישוב כבר 16 שנה, ומעבר לכך ולספרנות, היא בבית. "כל כולי בית, ואת כולי השקעתי כאן, ושישה ילדים, חמישה מתוכם עם ADD, זה המון השקעה".

המסר של בורדמן לגבי גידול הילדים ובכלל לחיים הוא מסר של חנוכה, שבו היא נתלית בשיעור ששמעה מפי הרב יהושע וידר. "התרבות היהודית היא ערכית, פנימית, משהו לא מדיד. היוונים הביאו לעולם את התחרותיות והמדידה. ספורט היה לפני, אבל הם המציאו את התחרויות. תיאטרון היה לפני, אבל הם המציאו את תחרויות התיאטרון. ביהדות גיבור הוא הכובש את יצרו. אף אחד לא יודע כמה פעמים שתקתי ולא אמרתי לשון הרע, וכמה פעמים התגברתי ולא כעסתי. זה לא מדיד, ואף אחד לא רואה. הדברים האמיתיים הם פנימיים ולא מדידים".

וכך את מציעה לגדל את הילדים.

"קודם כל לחיות כך. כי מי שלא חי כך, לא יכול לגדל את הילדים שלו על המסר הזה".

הקב"ה נתן לי מתנה

בחנוכה לפני 7 שנים ישבה בורדמן על הכורסה מול החנוכיה הדולקת, הביטה בשלהבות המרצדות ושאלה את עצמה איך מעבירים לעם ישראל את גודלו של סיפור חנוכה, את מלחמת האור בחושך. "התחלתי בחנוכה וסיימתי בה' בשבט. אני זוכרת את התאריך כי זה היה הבר-מצווה של הבן שלי. כולם כבר היו מקולחים ואני 'רגע רגע, עוד משפט, עוד משפט'. שמתי נקודה בשש בערב ואז רצתי מהר להתארגן, כדי לנסוע לאולם".

מאז ומעולם היתה הכתיבה תחביב של בורדמן. גם בתקופה שבה ספרים לא היו ידידים. בגיל התיכון היא כתבה כמה ספרים "בסגנון הרומן הרומנטי. שם הראש שלי היה אז. זרקתי אותם מזמן", היא צוחקת. הכתיבה המשיכה להעסיק אותה עד שלב מסוים בו עיסוקי הבית לא הותירו לה פנאי. מה שהחזיר אותה אל המקלדת, לפני 9 שנים בערך, היה הרצון לכתוב מענה ל'מרד הנפילים', ממנו התרשמה מאוד בצעירותה ("אני לא יודעת איך קראתי אותו אז. הוא היה גדול ושמן עם אותיות קטנות"). בזמנו פירשה בורדמן את הספר כקורא למסירות נפש על מצוינות ואיכות, ערכים שבהם האמינה החברה שבקרבה חיה אז. 25 שנה מאוחר יותר, בפרספקטיבה של גיל וגם של תשובה, המבט היה אחר. "קראתי והזדעזעתי. הגיבורים חולי נפש, אין להם פרופורציה. בשביל האידיאל של המושלמות הם מוכנים להקריב את עצמם ואת כל האנשים היקרים להם, עד כדי טירוף. הייתי בהלם שהם השפיעו עליי כל כך. ישבתי וכתבתי ספר בריא, כדי להשפיע בריאות". את כתיבת הספר היא השלימה בשבועיים, אך הוא טרם ראה אור.

את ספרה הנוכחי היא כן ניסתה להדפיס, אבל לאחר דחייה של מספר הוצאות הרימה ידיים ופנתה לריבונו של עולם. "אמרתי לו, זה לא בשבילי. תודה על המתנה הזאת שנתת לי, היה לי כיף לכתוב, אני שמה את כתב היד במגירה. אם אתה מחליט שעם ישראל צריך לקרוא, אתה יודע בדיוק איפה המגירה, תוציא. אני לא מעסקת עם זה. וכך היה".

בורדמן הביאה את כתב היד לבת שירות לאומי שהיתה אצלם בבית, כדי לשמוע מה דעתה. מבלי שתקרא, העבירה הבחורה את הדפים לבתו של מנכ"ל הוצאת ידיעות אחרונות, וגם היא לא קראה והעבירה להוצאה עצמה. כשבורדמן שאלה את הבחורה אם הספר מצא חן בעיניה ושמעה איך ולאן הוא התגלגל היא הופתעה לחלוטין. אנשי ההוצאה לא ידעו עם מי ליצור קשר, אבל הדברים הסתדרו והנה, יש ספר.  "אני מרגישה שהקב"ה נתן לי מתנה וגלגלתי אותה לעם ישראל. אם הוא ייתן לי עוד מתנה, אגלגל גם אותה. זה כמו לידה אבל בלי שום ייסורים, בלי הקאות, בלי כאבים של לידה. כתבתי אותו בכיף, יצא בכיף, אין לי מילים להודות".

רומנטיקה ממקום טהור

התגובות על 'בודדה במערכה' מאוד טובות. מספיק להיכנס לאתר 'בונה', קהילת הקוראים המשפיעים הצעירה של 'ידיעות אחרונות', כדי להתרשם. בורדמן שומרת את התגובות והביקורות הטובות לאמה כדי לעשות לה "קצת נחת", אחרי שנים שבהן הילדים שלה לא למדו 'כראוי' במסגרות הרגילות.

הספר של בורדמן מאוד רומנטי (ר' מסגרת) והיא מודעת לכך, אם כי הצניעות נשמרת במלואה לאורך כל דפיו. גיבורת הספר, שולמית, מבקשת במפורש מהתופר להכין לה שמלות ארוכות שרוול עם מפתחי צוואר סגורים. בורדמן מסבירה שהיא לא הגיעה לנושא במקרה. "הנוער היום קורא כל כך הרבה ספרות שנוגעת בנושאי 'בינו לבינה' בצורה לא טהורה, והיה חשוב לי לכתוב על הנושא ולהציג מודל אידיאלי יותר, טהור, נקי ותקין. רציתי להראות שאפשר לכתוב אחרת ואפשר לחיות אחרת".

עניין אחר שהפריע לבורדמן עצמה כשקיבלה 'אור ירוק' להוצאת הספר, היא העובדה כי סביב גיבורת הספר נמצאים כל הזמן גויים, ורק הם. היא התייעצה עם רב, שהשיב לה שבנות ישראל היו במצב גרוע הרבה יותר, וזו עובדה שאין להסתירה. בנוסף, התנהלותה של הגיבורה מזכירה לקוראים "שהאידיאל היותר גדול שלנו הוא להאיר לגויים. באנו להאיר את העולם, לא את עצמנו. זה הרי כבוד ה' בעולם".

בורדמן עוסקת כעת בכתיבת מגילת אסתר, על מדרשיה השונים, בסיפור שמכיל את כל הגודל של פורים אבל לא בצורה של תורה אלא בצורה של סיפור. "מגילת אסתר זה סיפור ענק. אחד השוקים שלי כשהייתי חילונית היה כשגיליתי שזה סיפור אמיתי. יכלו להגיד לי 'עלי בבא', 'אלאדין' ו'מגילת אסתר' והייתי חושבת שהם כולם שייכים לאותה סוגה".

המוטיב הנשי ביצירתה של בורדמן איננו מקרי. את 'בודדה במערכה' היא פותחת בהקדשה לבני משפחתה ו"לכל נשות ישראל לדורותיהן, שסיפור גבורתן לעולם לא יסופר", והיא לא מתכוונת דווקא לכאלו שמסרו נפשן בהירואיקה יוצאת דופן כמו גיבורות סיפוריה, שולמית או אסתר המלכה. "אני מאוד מאמינה בכוח הנשי. לא משנה אם אלו נשים דתיות, חילוניות, אשכנזיות, או ספרדיות. אישה זה הכוח של הבית, המשפחה והפנימיות. והספר מוקדש באהבה לכל הנשים שמחזיקות בית בקשיים אלו ואחרים".

בורדמן מלינה על כך שבעולמינו אנו, הכוח הנשי כמעט לא בא לידי ביטוי. "הבנות מתחנכות ולומדות כמו בנים. האינטואיציה הנשית, הרגש והחוש כמעט לא באים לידי ביטוי". לדידה של בורדמן, חוסר נתינת המקום לדברים האלה גורמת לפירוק משפחות ולילדים רבים שלא מקבלים מענה על צרכיהם.

"בזכות נשים צדקניות נגאלו ובזכותן עתידין להיגאל, זה לא סתם. נשים צדקניות הן נשים שבמצב כלכלי קשה מצליחות לחייך ומכלום לבשל ארוחת צהריים, להחזיק בית, ולהעצים את האנשים שבתוכו. אבל בשביל לעשות את זה היא קודם כל צריכה להיות היא, להיות אישה. וזו חוכמה בדור הזה, כי הדברים האלה מאוד לא מוערכים. את עקרת בית, ומה עוד? קודם כל עקרת בית, זה מקצוע שלם, זה כל העולם".

נערה בכלוב של זהב

'בודדה במערכה' ראה אור לפני מעט יותר מחודש, ובהוצאה מדפיסים כבר את מהדורתו הרביעית.

גיבורת הספר, שולמית, נערה יפה גאה וחכמה, גדלה בבית יהודי מתייוון ומיוחס. אבי המשפחה מקיים קשרים ענפים עם חבריו היווניים השולטים בארץ. היהדות נדמית בעיניו כתרבות פרימיטיבית משהו, והוא שולח את בניו ובנותיו ללמוד שפות ותרבות יווניים. שולמית מתלבטת בין הדרך בה בחר אביה לחיות לזו של דודתה, אשר המשיכה להתנהל לפי מסורת ישראל. בעיצומה של תקופת ההרהורים הזאת היא נחטפת ליוון ונמכרת לעבדות, לא לפני שהיא פוגשת בספינה אישה כותית נאמנה שתלווה אותה מעתה ועד סוף דרכה.

שולמית, שמעוררת את סקרנותו של בעל הבית, מוצאת את עצמה כלואה בכלוב של זהב. היא נהנית מיחס של כבוד, בגדים מפוארים ומזון בשפע (ואפילו כשר), אבל נדרשת להתנצח עם בעל הבית אודות יהדות ופילוסופיה, להתמודד עם ריחוקה מהבית בזמן שבו מתנהלים קרבות מול יוון, ולא נותר לה אלא להיתלות בריבון העולמים, אליו היא שבה כבר בהיותה בספינת החטופים.

העלילה מתגלגלת באופן מעניין ומושך, הנושא בתוכו סיפור אהבה יוצא דופן עם סוף מתוק ומרומם.

בתיאורים ובדימויים של בורדמן יש כדי להחיות את האווירה, הריחות, מבעי הפנים והתחושות, ועם זאת הם נשארים ברמת התפאורה ולא מעיקים. הסיפור של בורדמן מביא את בשורת היהדות אל תוך עולם של חיצוניות ופילוסופיה מתנצחת וחסרת תכליתיות, אבל מעבר לכך הוא נושא על כפיים את כוח הרצון והעקשנות, אמונה, מסירות ודבקות במטרה למען אהבה אישית וכללית.

מומלץ בחום לבני נוער, אבל לא רק להם. 

ofralax@gmail.com