בשבע 322: אורות מאופל

הנער שגילף לעצמו חנוכייה מדיקט ביערות אירופה כשהסתתר מהנאצים, ואילתר נרות במחבוא אצל הגוי הפולני כדי ללמור לאורם תורה, לא חלם שיום אחד יקים בארץ ישראל מפעל גדול ומשגשג לנרות שבת וחנוכה.

עדי דוד , כ"א בכסלו תשס"ט

שלוש פעמים הדליק ישראל שיינר (81) את נרות החנוכה בשואה. חנוכייה, כמובן, לא היתה לו ולמשפחתו, אז הוא גילף אחת מדיקט שהצליח להשיג. כך הם הדליקו את נרות החנוכה ביערות ובמחבואים בהם הסתתרו במשך שלוש שנות המלחמה. בשנה השלישית, ביום האחרון של חג החנוכה, בדיוק לאחר גמר ההדלקה, נשרפה החנוכייה כליל. אז קיווה שיינר הנער בכל ליבו כי  את חג החנוכה הבא כבר לא יצטרך לעשות בהיחבא. ואכן, כעבור זמן קצר הסתיימה המלחמה הנוראה ושיינר ומשפחתו יצאו לחופשי.


"בקיר למעלה היו שני חורים קטנים ומשם היה נכנס אלינו קצת אור, והיה שם גם קרש, וכל היום עמדנו על הקרש ולמדנו. הגוי הביא לנו כמה ספרים - משניות, וספר כתובים. זכרתי את ספר משלי ותהלים בעל פה. היו לנו את משניות סדר 'זרעים', שקיבלתי לבר המצווה שלי, אז כל היום למדנו דרך החור הזה, ובלילה, בחושך כשלא יכולנו לקרוא, חזרנו על הכל בעל פה. לא היה לנו זמן שם, כל היום למדנו"
לשיינר, ניצול שואה, יש קשר מיוחד לנרות ולאור. לא פלא אם כן, שמיד כשעלה לארץ, רכש את חברת 'מנורה', אחת משתי החברות המצליחות והוותיקות בישראל לייצור נרות, והוא משמש כמנכ"ל והבעלים שלה כבר קרוב לשני עשורים.

לא מוותרים על 'הלל'

"במשך שנתיים התחבאנו כל המשפחה אצל גוי אחד שהסכים להסתיר אותנו, כי לפני המלחמה אבא שלי הלווה לו סכום כסף", מספר שיינר, איש חייכן ונעים סבר המתגורר כיום בתל אביב, "במחבוא היה חושך אז לקחתי בקבוק קטן של נפט ושמתי בתוכו פתיל והרכבתי ממנו נר שדלק כל היום, וכך יכולנו ללמוד תורה. אני הייתי אחראי על הנר שימשיך לדלוק, ולכבות אותו בכל לילה".

הוא נולד בעיר פינצ'וב שבפולין לאב שהיה עשיר ומוכר מאוד בעיר, שעסק בייצור קמח ובמסחר ברעפים. כשהמלחמה החלה, היה שיינר, בן הזקונים מבין 4 אחים, כבן 11.

"כשברחנו מהעיר זה היה יום שבת ולא לקחנו איתנו שום דבר חוץ מהתפילין שלי, ובמשך כל המלחמה כל המשפחה השתמשה בהם", מספר שיינר ומראה לי את התפילין ששרדו גם הם את התופת. שיינר ומשפחתו ברחו ליערות, שם התחבאו במשך חודשים ארוכים. "זה היה מאוד קשה, היה קר ולא היה אוכל אבל היו לנו כוחות מיוחדים. היינו אוכלים קצת תפוחי אדמה וגזר שהוצאנו מהאדמה, ולפעמים היינו גם נכנסים לרפת, כשהכלב לא היה שם". הם התחבאו ביערות עד שקציני האס.אס תפסו אותם. "הייתי בטוח שזה גמור כבר, אבל ברוך ה' כשהם לא הסתכלו עלינו הצלחנו לברוח", מתרגש שיינר, ועוצר לרגע. נראה שהחזרה לאותה התקופה קשה עליו,  "אני לא מספר בדרך כלל, לא אוהב לדבר על זה", הוא מסביר.

לאחר נס הבריחה עברה משפחת שיינר להתחבא אצל גוי פולני. וכך, היישר מהיערות הגיעה משפחת שיינר בת שש הנפשות אל ביתו של הגוי, שהסתיר אותם בחדר קטן ואפל במשך שנתיים. "זה בלתי יאומן", אומר היום שיינר בהתרגשות, "לא החלפנו את הבגדים ולא התרחצנו במשך שנתיים, הוא (הגוי, ע.ד) היה מביא לנו בכל יום מעט מים שהספיקו לנו בכל בוקר לנטילת ידיים ולשטוף קצת את העיניים, ולבשל תפוחי אדמה. זה ממש נס מן השמיים, היינו שם במקום שהיה מטר וחצי רוחב על 3 מטרים אורך, 6 נפשות, ואמא חלתה שם בטיפוס, אך אף אחד מאיתנו לא נדבק".

הם ישנו על קש, שעם הזמן התפורר לחתיכות, בקור שהגיע לעתים ל-25 מעלות מתחת לאפס, מכוסים במלבושיהם בלבד, אותם לא החליפו משך שנתיים תמימות ו"שמלותיהם לא בלו". במשך כל הזמן הזה הם אכלו רק מעט תפוחי אדמה שקיבלו מהגוי. בפסח הם קיבלו גם מעט חיטים ועשו מהם מצות, אך לא ויתרו על אמירת ה'הלל' ושרו אותו. הרעב והתנאים הקשים לא גרמו להם להתייאש אלא להיפך, הם שמרו על המצוות ביתר אדיקות ואת עיקר זמנם העבירו בלימוד תורה ובתפילה.


בחנוכה ופסח מחלק שיינר נרות לכל מתפללי בית הכנסת שלו. "אומרים שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואני למדתי מאמא שלי ז"ל שבכל מצווה צריך להדר - גם לעשות הכנה למצווה וגם הידור מצווה. ב'מנורה' אני יכול לקיים הידור מצווה - להכין נרות טובים ליהודים שיקיימו איתם מצוות"
"בקיר למעלה היו שני חורים קטנים ומשם היה נכנס אלינו קצת אור, והיה שם גם קרש, וכל היום עמדנו על הקרש ולמדנו. הגוי הביא לנו כמה ספרים - משניות, וספר כתובים. זכרתי את ספר משלי ותהלים בעל פה. היו לנו את משניות סדר 'זרעים', שקיבלתי לבר המצווה שלי, אז כל היום למדנו דרך החור הזה, ובלילה, בחושך כשלא יכולנו לקרוא, חזרנו על הכל בעל פה. לא היה לנו זמן שם, כל היום למדנו", נזכר שיינר.

היה להם סידור אחד וממנו הם התפללו כל היום. משזה התבלה, התחילו שיינר ואביו לכתוב בעצמם את סידור התפילה. כיוון שלא היו להם חומרי כתיבה, לקח שיינר הצעיר, שהיה טיפוס יצירתי במיוחד, טוש אותו פירק לחתיכות ושם אותו במים, וכך יצר דיו. מהדיו הזה הם כתבו את הסידורים אותם שומר שיינר עד היום. גם שולחן כמובן לא היה להם, אז הם כתבו על היד, בעמידה, על מנת שיגיע אליהם מעט אור מן החוץ. "התפללנו כל היום והסידור כבר היה קרוע לגמרי, אז התחלתי לכתוב סידורים ומהם התפללנו כל הזמן. אבא כתב את ספר תהילים וממנו למדנו. אני לא מאמין שאני ואבא כתבנו את זה", אומר לי שיינר בעת שהוא מחזיק בסידור הראשון שכתב, בעל פה, באותיות יפהפיות וכמעט בלי שום טעות, "תראי, רואים שהתפללנו בו כל הזמן, הדפים כבר בלויים מרוב שימוש".

מלבד סידורי תפילה, הם הכינו גם לוח שנה, כדי שיידעו את תאריכי החגים היהודיים. בלוח הם גם ציינו מאורעות טרגיים שקרו ליהודים בשנות המלחמה. "במשך 5 שנים לא ראינו יהודי, אבל כל חג ידענו. עשינו חישובים, מתי חודש מלא או חסר, מתי יכול ליפול ראש השנה, מתי פסח".

שיינר מספר על פעם אחת לקראת חודש תשרי, שאביו לא זכר האם החודש מלא או חסר והם לא ידעו מתי יוצא יום כיפור. "אבא חישב כל הזמן וחשב על זה ובסוף עשה לוח שנה. בלילה הוא חלם שמישהו אמר לו שהוא טעה ביום, אבל בסופו של דבר התברר שהאיש בחלום טעה ואבא צדק בחישובים שלו", מספר שיינר, "פעם אבא הושיב אותי ואת האחים שלי ואמר שהיות והוא מסופק ביום אחד ואין פה בית דין, הוא עושה מאיתנו בי"ד וקבענו בעצמנו את החודש. ובאמת, זה היה התאריך הנכון".

שיינר מספר כי לכל אורך המלחמה הם הקפידו ואכלו רק אוכל כשר, על אף הקושי הרב. "פעם אחת בסוף השנה, בסילבסטר, הגוי הביא לנו עוגה, כי כתבתי לו שיר בפולנית. הבעיה שלנו היתה מה לעשות עם העוגה, איך להוציא אותה מבלי שהוא ישים לב. אף אחד מאיתנו לא חשב לרגע לאכול אותה", הוא מספר על גדלות הנפש שליוותה אותם גם ברגעים הקשים ביותר. גם נרות שבת הקפידו להדליק כשהתאפשר להם, גם אם למעט זמן, רק כדי לקיים את המצווה, ביערות או היכן שהסתתרו.

"היום אני בעצמי לא מבין איך יכולנו לחיות כך", הוא מודה בחיוך עניו "היינו אז רק ברוחניות, לא היינו בכלל בעולם הזה".
ביניים: נרות דולקים במשרד

איך שורדת האמונה בתופת כזו?

"אנחנו יהודים חסידים שלא חקרנו את ריבונו של עולם. אני מאמין באמונה שלמה ברוך ה', וכמו שכתוב 'כל מה שעושה ה' - לטב עביד'. מה, אנחנו יכולים לעשות את החשבונות של הקב"ה? אנחנו מאמינים במאה אחוז שכך היה צריך להיות וכך היה. דווקא בתחילת המלחמה שאלנו למה מגיע לנו את כל זה, וכשראיתי איך הורגים את היהודים היו לי חלומות על זה. במשך שנים לא יכולתי לדבר על זה אפילו מילה, זה קשה מאוד. אחר כך לא היו שום שאלות, לא חקרנו ולא דרשנו, האמנו שהכל מה' וכך צריך להיות".

כשהסתיימה המלחמה וכל משפחתו ניצלה, ביקש שיינר לעזוב את פולין. לאחר שנה בה שהה בגרמניה, הוא נסע לצרפת. "התחלתי לעבוד שם, והצלחתי מאוד בפריז, היו לי שם כמה בתי חרושת לטקסטיל. אחרי שנה עשיתי ויזות לכל המשפחה וכולם הגיעו לצרפת".

לאחר שהצליח מאד בעסקי הטקסטיל בצרפת והחל מייצא סחורה לכל אירופה, החליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. "החלום שלי היה תמיד להיות בארץ, היום לא הייתי עוזב את הארץ", הוא אומר.

ואכן, בשנת 1991, לפני כ-18 שנה, עלה שיינר לארץ, ואיתו הוריו, אחיו והמשפחה שהקים בינתיים. שיינר מספר כי כשהגיע לארץ ישראל חווה הלם תרבות מסוים. "אני איש אמת, לא יודע מה זה שקר ולעשות קומבינות, ופה בלי זה - זה לא הולך, וכשבאתי בהתחלה רציתי לתקן את כל העולם", הוא נזכר. משראה כי המשימה קשה, החליט לדאוג שלפחות הוא יישאר בן אדם ישר. שיינר ביקש לקנות עסק וקנה את חברת 'מנורה' לנרות מהאחים רובינשטיין, שהעבירו לו את סודות המקצוע.

"הם בעלי מקצוע מעולים, עוד בוורשה היה להם בית חרושת לנרות", הוא מפרגן לעמיתיו.

"היה להם מפעל ישן באזור עם מכונות ידניות, ואמרתי לעצמי שאני חייב להקים מפעל, למרות שהייתי צעיר, בן 65", מתבדח שיינר, שעל אף גילו המתקדם, נשאר צעיר ברוחו.

"כשהייתי במרכז להשקעות וסיפרתי שאני רוצה להקים מפעל, אמרו לי: אתה? בגיל שלך? אמרתי להם שאני לא מבין אותם ואם הם מדברים ככה, אז הם בוודאי יותר מבוגרים ממני. אני מרגיש צעיר".

שיינר ביקש להקים את המפעל החדש במקום בו יש אחוזי אבטלה גבוהים, ובחר בעיר שדרות.

"עוד בפולניה חלמתי לבוא לארץ ישראל ולהקים מפעל לטקסטיל, תחום שהיה אז במצב לא טוב, ולתת עבודה לאנשים. הגעתי למשרד הפנים ואמרתי שאני רוצה להביא מכונות חדשות ובלי מכס, אבל הם לא הבינו שאני לא רוצה את זה בשביל לעשות כסף אלא בשביל לעזור לאנשים. בסוף ירדתי מזה".

שנתיים לאחר שרכש את 'מנורה', הקים שיינר את מפעל הנרות באזור התעשייה בעיר הדרומית מוכת הקסאמים, וסיפק עבודה לכ-120 עובדים. מלבד מפעל הייצור, הקים שם גם בית כנסת וכולל. "בהכנסת ספר התורה אמר לי שם מישהו כי כשמי כן אני, שיינר, מלשון נר", מספר שיינר. הכולל שהקים לתושבי הסביבה פעל במשך 10 שנים, "אבל עכשיו כבר לא מגיעים", הוא אומר, "מפחדים מהקסאמים".

בשנים הראשונות היה שיינר מגיע למפעל בשדרות מדי יום, אך הגיל עושה את שלו וכעת הוא מבקר שם לעתים רחוקות יותר. לעומת זאת, למפעל הנוסף שלו בתל אביב, עיר מגוריו, הוא מגיע כל יום "כמו שעון", כדבריו. הוא הולך בכל בוקר את חצי הדרך ברגל, עד למפעל הנרות.

"אצלי במשרד כל הזמן דולקים כמה נרות. אני בודק את כל הנרות כדי לראות את האיכות שלהם, כי עד שלא מדליקים ורואים את הלהבה והזמן שהם דולקים, אי אפשר לראות את האיכות שלהם, כי כולם דומים".

מה מיוחד דווקא בנרות שלכם?

"ראשית כל, זה הסוג הכי טוב. אנחנו שמים חומרים לשפר את הנרות. אנחנו שמים בנרות סטארין, זה כתוב במשנה ברורה שהוא עושה את הנר מהודר. הנרות שלנו הם 'נרות דה לוקס', הנר היחידי בעולם שכל כך יפה. הנה, תראי איך הוא דולק יפה, לא נוטף", הוא מביט על הנר הדולק על השולחן כנער נלהב. "אני עושה את הנרות עם כל הנשמה".

אין ספק, שיינר מאוהב בנרות. הוא מסתכל עליהם כמהופנט. בחנוכה ופסח הוא מחלק נרות לכל מתפללי בית הכנסת שלו. "אומרים שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואני למדתי מאמא שלי ז"ל שבכל מצווה צריך להדר - גם לעשות הכנה למצווה וגם הידור מצווה. ב'מנורה' אני יכול  לקיים הידור מצווה - להכין נרות טובים ליהודים שיקיימו איתם מצוות".

לפרסם את הנסים

מפעל הנרות של שיינר בשדרות מייצא גם לשוק היהודי בארה"ב ובאירופה, ובימים אלה הוא עמל כדי לייצא גם לשוק הכללי במדינות אלה.

"יכולתי לחיות בלי לעבוד, אבל אני אוהב את העבודה שלי", אומר שיינר, שמנהל את העסק בשדרות ובת"א לבד, באופן פעיל ויומיומי. "אני רואה אנשים שבורחים לפנסיה ומסתכל עליהם כעל משוגעים". בקרוב יחגוג יום הולדת 81, גילו כגיל החברה אותה רכש.

על שולחנו של שיינר מונחת מסכת קידושין, אותה הוא לומד כעת בין שלל לימודיו התורניים, במסגרת הדף היומי. "אני זוכר איך למדנו אז, במלחמה. פעם אחת בחורף היה בחדר שלנו בערך מינוס 25 מעלות מתחת לאפס, ואני זוכר איך עמדנו ולמדנו כל היום כמעט. גמרנו את מסכת קידושין ביומיים שלושה, לא כמו עכשיו שלומדים דף יומי וחושבים שבזה יוצאים ידי חובה".

שיינר, איש צנוע ועניו שמרבה לצחוק ומתאפיין ברוח צעירה במיוחד, נשאר השריד האחרון ממשפחתו ניצולת השואה. בסלון ביתו שלל תמונות שלו עם אנשי שם ורבנים כדוגמת הרבי מלובביץ' והאדמו"ר מגור. בכל התמונות ניתן לראות את שיינר כמתחבא מאחורי מישהו, לא אוהב לבלוט, לא מחפש כבוד.

"היו כאלו שבמלחמה או לאחריה נשברו, אבל אני ההיפך, התחזקתי במלחמה. ראיתי בהכל אצבע אלוקים, ראיתי במלחמה איך 'כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך', ראינו כל הזמן מלאך שהלך אחרינו ושמר עלינו כל דרך. כנראה שאנחנו היינו צריכים להישאר בחיים, כך היה כתוב", מסכם בהתרגשות שיינר, איש נעים וצנוע, כיום סב לנכדים ולנינים. "ברוך ה' שאני מספר את הסיפור עכשיו מתוך נחת. אני לא אוהב לדבר על עצמי אבל ב"ה מוכרחים, צריכים לספר מעשי ה', איך ה' עזר. ממש ניסים. בשואה תמיד אמרנו שאם אי פעם נצא משם ונשב סביב השולחן ונאכל לחם לשובע, נהיה האנשים הכי מאושרים בעולם".