בשבע 322: גם אני מתבייש

נערי הגבעות ו"הנערות המצווחות" בבית השלום גרמו לשופטת בדימוס הדסה בן עתו להביע בושה עמוקה במאמר ב'הארץ'.

דוד אלהרר , כ"א בכסלו תשס"ט

ביום שני השבוע התפרסם מאמר ב"עיתון לאנשים חושבים" מאת כבוד השופטת בדימוס הדסה בן-עתו תחת הכותרת "אני מתביישת". במאמר מפרטת השופטת בדימוס (להלן – השופטת) את נשואי כלימתה בהתנגדות הגובלת במשטמה עזה כלפי היהודים המתנחלים במלחמתם המתמשכת נגד האויבים הערבים.

השופטת מתביישת במחנכי הדור הצעיר ביהודה ובשומרון, במסיתים, במי שאומר שהוא "מסתייג" אך "מבין" אותם, "מי מחבק אותם, מי שותק, מי מגן עליהם כשאינם מוכנים לשתף פעולה עם השלטונות, מי משבח אותם כשהם מפירים צווים ומקימים קרוואנים על הגבעות, מי מגן על נערות המסרבות לגלות את שמן ובוחרות במאסר, מי הופך אותן לגיבורות כשחיילים נאלצים לגרור אותן על הקרקע כשהן צווחות, מי מגלגל עיניים ומזהיר ממלחמת אחים אם נעז להיפרע מפורעי חוק..."

על כל אלה מתביישת השופטת מבלי לתת את דעתה המלומדת בשורש העניין. הבעיה אינה הנוער או הרבנים או מנהיגי היישובים! הבעיה נוסקת וממריאה הרחק-הרחק מעלה-מעלה אל המדיניות של המדינה כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוק, במשפט ובתקשורת, כשמאחורי כל אלה עומדים אנשים. אם יש במי להתבייש הרי שכל אזרח במדינת-ישראל, לרבות השופטת הנכבדה,צריך לעטות על פניו כלימה וחרפה ממעשי אנשי השלטון בחסות ה'חוק' ה'משפט' והתקשורת.

לא שמעתי ולא קראתי בשום מקום שהשופטת מתביישת בפעילותו הרעה והמזיקה של ד"ר יוסי ביילין, שנסע לז'נבה עם פמליה בלי שום סמכות לשאת ולתת עם אויבי המדינה אודות ויתורים על אדמותיה של מדינת-ישראל, הסכם שלום הזוי ומופרך, קביעת גבולות ופתרון בעיית פליטי מלחמת השחרור – כשאיש אינו יכול להגדיר בשם מי הוא מוליך את כולנו לעברי פי פחת. אני התביישתי וכעסתי והגשתי תלונה שנדחתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין.

לא שמעתי ולא קראתי שהשופטת מתביישת בהחלטתו התמוהה, בלשון המעטה, של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, לסגור תיקים פליליים נגד ראש הממשלה דאז אריאל שרון שבגינם, וכדי להסיח את הדעת מהם, כך על דעת כל בר-בי-רב, בחר אריאל שרון לבצע מהלך הרה אסון. זה לא איזה נער גבעות "סהרורי", זה לא איזה מסית ומדיח עטור זקן ונועל סנדלים, מדובר בסמכות ממדרגה ראשונה במדינה האמורה להיות דמוקרטית. אני התביישתי בושה גדולה, זעם גדול מילא את יישותי ונתתי לבושתי זו ביטוי ברדיו.

לא שמעתי ולא קראתי שהשופטת מתביישת בראש ממשלה פסול לכהונתו, שהגיע אל הכס הרם על מצע פלילי שבנו עמרי סלל לרגליו ושילם על מעשהו זה במאסר. אם הורשע הבן בעבור אביו, מובן מאליו כי מעמד האב יסודו רֶשע! לולא עבירות הבן לא היה אריאל שרון ראש ממשלה, ומשנהיה לראש ממשלה – מעמדו פסול מכל וכל וזועק לבושה וחרפה! אני התביישתי. איפה היתה השופטת המלומדת?

לא שמעתי ולא קראתי בשום מקום שהשופטת מתביישת באנשי התקשורת הארורים (כך מכנה יוסי שריד את נוער הגבעות), לרבות בעיתון בו התפרסם מאמרה, שעשו ועדיין עושים את מלאכתם רמייה. אנשים המתגאים ביכולתם להפוך שרץ טמא לאתרוג ובלבד שייפגעו שנואי נפשם, גם אם הם מסכנים בכך את חייהם שלהם וחיי יוצאי חלציהם. עד כדי כך האמירה וגבהה המשטמה. אני מתבייש בהם ומתבייש במה שעוללו למקצוע חשוב במדינה דמוקרטית.
 
לא שמעתי ולא קראתי שהשופטת מתביישת בעם ישראל כולו, שעמד מן הצד ולא מיחה כאשר טובי בניו מבצעים הלכה למעשה גירוש מחפיר וחורבן בתים של בני עמם נגד כל היגיון ומוסר. גם את המתים העלו מקברותיהם כדרישתו של המשורר מחמוד דרוויש. גם אחרי הגירוש הנורא שהשליך את הציבור הקדוש הזה לכל הרוחות והם מיטלטלים בין הכא להתם עד היום הזה, אין השופטת מוצאת טעם להתבייש. אני מודה, אני משפיל עיני מרוב בושה.

לא שמעתי ולא קראתי שהשופטת מתביישת בהחלטתם של אחד עשר שופטי בית המשפט העליון שדנו בחוק יישום ההתנתקות וידם לא רעדה כשכתבו: "איננו מכריעים בתבונתה של  החלטת הניתוק..." גם היום כשתבונתה של ההחלטה ברורה באופן הכי חד וטופחת בעוז על פרצופה של החברה כולה, אין השופטת מתביישת בפרהסיה על החלטה שיפוטית הבוחרת שלא להכריע בתבונה שמאחורי נושא הדיון. אני חשבתי לתומי שביסוד המשפט עומדת התבונה – תבונת החוק, תבונת השופטים, תבונת בעלי הדין, ועל אחת כמה וכמה תבונת המעשה הנדון.

לא שמעתי ולא קראתי שהשופטת מתביישת בזוטות כמו בהתנהגותם של חברי הכנסת הערבים העושים מעם ישראל חוכא ואיטלולא. כמו-כן לא קראתי שהיא מתביישת בכוחנות המופגנת של הערבים הפלשתינים אזרחי ישראל הפורעים בחוק ואין אונס! בשום מקום לא מצאתי דברי בושה על אוזלת ידה של המדינה כשהיא מפקירה ביטחונית יישובים שלמים בדרום הארץ, ולא שמעתי על בושתה מהאלימות הפושה בקרב הנוער דווקא בגבולות הקו הירוק, אולי היא גם אינה מתביישת במאות אלפי ילדים רעבים בני אזרחי המדינה שהגיעו לחרפת רעב באין מושיע, בחינוך הקלוקל המניב חברה מקולקלת, ברוע, בשנאה התהומית שהיתה למגיפה ועוד ועוד... רק מתנחלים ונוער הגבעות ונערות צווחניות יש לה בראש.

לבסוף שואלת השופטת: "ומה יהיה על ממלכת היהודים שחלמנו לבססה כמדינת חוק מודרנית, צודקת, כמגדלור המאיר לעם היהודי כולו ומזמין אליו את כל הפזורות? מה יהיה עליה?" אכן שאלה שאין ראויה ממנה, אלא שנגזרת ממנה בהכרח שאלה מקדימה: את מי את שואלת את השאלה הנכבדה הזו? את נוער הגבעות? את הנערות המצווחות? את הרבנים? את המסיתים והמדיחים? או שמא קודם כל את עצמך ואת הקולגות שלך, הן בבית המשפט והן בתקשורת שבה את מפרסמת את התביישותך? ואולי ראוי להפנות את השאלה החשובה הזאת למנהיגי הדמוקרטיה העלובה שלנו. אכן יש מקום רחב להתבייש בו. צריך רק לבחור נכון במה להתבייש.