בשבע 322: בשנאה בוודאי נפסיד

האם גם ההנהגה בבית השלום תעשה את חשבון הנפש שלה לאור מבחן התוצאה, כפי שנדרשה מועצת יש"ע לאחר הגירוש מגוש קטיף?

משה (צ'יקו) בן זמרה ויעקב שטרנברג , כ"א בכסלו תשס"ט

משחר ימי ההתיישבות ביש"ע מתנהל בתוך ציבור המתיישבים ויכוח מהי הדרך הנכונה למנוע עקירת יישובים ומאחזים. יש הדוגלים במדיניות של הרתעה ומאבק, ויש המצדדים בגישה של שכנוע והסברה. לכל צד יש את שורת הדוגמאות המוכיחות, לטענתו, את צדקת עמדתו.

אנו דוגלים בשילוב של השניים: מצד אחד, לשכנע ולהסביר כל אימת שניתן וכל זמן שאין איום ממשי על ההתיישבות. מצד שני, ברגע  שמתפתחת כוונה של השלטון לעקור יישוב ומאחז כי הוא לא עומד בתקנים הלא הגונים שמפעילות ממשלות השמאל כנגד ההתיישבות - לעשות כל דבר שעומד במבחן ההלכה, הלגיטימיות והשכל הישר כדי למנוע את הגירוש.
מבחינתנו, התקשורת אינה מטרה אלא כלי. אין מקום לבחון את מעשינו ואת פעולותינו כנגד גירוש ועקירה במבחן העיתונאי ועדשת המצלמה בלבד. אנו מוכנים לספוג תקשורת שלילית, ובלבד שנמנע את העקירה. לעומת זאת, מבחן דעת הקהל הוא מבחן ראוי וחשוב. לא, אין לנו כוונה לרצות את השמאל, ומחלקת יפי הנפש איננה נמצאת בתחום החיוג שלנו. אותנו מעניינים אוהדי ההתיישבות ביש"ע המתגוררים ביש"ע, ויותר מהם - שוחרי טובתה של ההתיישבות המתגוררים ביהוד וברעננה, בגבעת שמואל ובפתח תקווה .
 
אם נרצה או לא, התקשורת היא האמצעי המרכזי והמשמעותי להגיע אל אוהדינו וידידנו בתוככי ישראל הקטנה. לשם כך אנו נדרשים בעת מאבק והתנגדות לגירוש ועקירה לשפוט את מעשינו מעמדת "סוף מעשה במחשבה תחילה": האם גידוף חיילי צה"ל ופגיעה בערבים תורמים למאבק? מעבר לבעיה הערכית שבהפעלת אלימות כלשהי כלפי כוחות הביטחון, מה גם שרוב הרבנים מכל קצוות הקשת מתנגדים לה, נשאלת גם השאלה האם כשהדבר נעשה אל מול המצלמות הוספנו תומכים למחננו או שמא חלילה הרחקנו אותם?

לתקשורת הישראלית תכונה ידועה: היא עוסקת בסוגיות שנוחות לה, על מנת להתחמק מהצורך לעסוק בעיקר ולעמוד נכוחה אל מול המציאות. כך היה באוסלו, כשעיקר הדיונים היו האם ללחוץ את ידו של ערפאת. כך היה כאשר בתקופת ההתנתקות דנו בשאלת סירוב הפקודה וחסימת הכבישים, במקום בהיגיון העקום של התוכנית ובמניעים המושחתים שלה. כעת דנים על "האלימות והפגיעה בשלטון החוק", במקום לדבר על זכותנו לקנות וליישב בתים בחברון, ועל העקימות המוסרית וההטייה של בג"ץ שהתעלם מכל הראיות החותכות והחד משמעיות על כך שבית השלום נקנה כדין.                                   

בשפה המקצועית עיסוק כזה נקרא 'ספין', ובדרך כלל הוא מוזן על ידי גורמי שמאל שמציידים את אויבינו במצלמות. את הכלה הלא-חסודה הזו ואת שיטותיה אנחנו כבר מכירים. האם פעלנו נכון כדי למנוע ממנה לשחק את המשחק שהיא יודעת?  האם אין לנו שותפות באחריות ליכולת שלהם להתעסק בספינים במקום במהות?
ברור לכל ששר הביטחון ברק החליט לפנות את בית השלום לא מטעמים של שלטון החוק. אפילו בג"ץ לא חייב אותו לגרש את היהודים מהבית, אלא רק הסמיך אותו לכך אם יחפוץ. ברק בחוסר הגינות משווע ואנחנו בתבונה לא מופלגת הגענו למפגש קשה, אלים וטעון בבית השלום.

אנו קראנו לבית בחברון 'בית השלום' והתקשורת והשמאל כינו אותו בשם 'בית המריבה'. לצערנו הרב יצאו מתוכנו אנשים שעשו כל מאמץ להצדיק את הכינוי הפוגע של השמאל. את האמת צריך לומר: מ'בית השלום' לא זורקים אבנים. 'בית השלום' לא יכול להפוך למוקד תסיסה של בני נוער אידיאליסטים שאליהם הסתפחו בני נוער טובים וטועים שנפלטו ממסגרות חינוכיות, ויש מי שמבלבל אותם להאמין שארץ ישראל נקנית בייסורים של חיילי צה"ל ובפגיעה בערבים. מדובר אמנם במיעוט קטן ולא מייצג, אך המיעוט הזה הוא זה שהתייצב מדי ערב בסלון של עם ישראל והשחיר את פני כולנו. זורקי האבנים דחקו מהמסך ומהתמיכה את חברינו בהתיישבות בתוככי הקו הירוק, עד שאהוד ברק הגיע למסקנה שכדאי לו להגיע לעימות כוחני עם המתנחלים ולזכות במנדטים בשמאל. ברק אינו הגון, אבל אנו נדרשים לענות: כיצד הפך עימות אלים וכוחני עם מתנחלים לקרדום שניתן לגרוף באמצעותו מנדטים?

החרם על מועצת יש"ע הזיק למאבק ולתוצאותיו. נראה לעיתים שבכל המאבקים אנחנו מוחקים 'חרפה' מדומה אחת ומקבלים מיד אחת אחרת. בעמונה מחקו את חרפת עצמונה, אבל 9 בתים הפכו לאבק. בחברון המשיכו את מחיקת החרפה, ותוך 40 דקות הבית היה ריק ואטום. אם אחרי גוש קטיף הבין הציבור שרק באהבה ופרחים לא ננצח, אולי אחרי עמונה וחברון נבין שבשנאה ואלימות בטוח נפסיד?

מועצת יש"ע, עם כל הביקורת הקשה שהוטחה בה, עשתה לדעתנו את חשבון הנפש שלה. אם שר הביטחון ברק היה יודע שעשרות אוטובוסים יצפו לו בכניסה לחברון אם לא יגיע איתם להסכם, אולי הוא היה חושב פעמיים. אם צורת המאבק לא היתה משחקת לידי התקשורת ומכשירה את השרץ בתודעה הציבורית, אולי הוא היה חושב עוד פעם.

את המסה הזו של האנשים הפסדנו בגלל שבתוך המחנה שלנו יש כאלו שרואים את מועצת יש"ע כגרועה מהשמאלנים. הלכו לאיבוד כמה פרופורציות בהבחנה בין אוהב לאויב. מועצת יש"ע פעלה ופועלת כל השנים מאז הקמתה לחיזוק ההתיישבות, במלט ולבנים וגם בלבבות. היא עוסקת כל העת בגיבוש חזית רחבה ומבוססת כנגד כל גירוש ועקירה של יהודים מארץ ישראל. יש לבחון ולשאול בכנות: האם מוצו כל התהליכים והאפשרויות מצידנו לפני המאבק? האם צירופה של מועצת יש"ע למאבק לא היה יכול לחזק אותו? האם תעשה גם ההנהגה בבית השלום את חשבון הנפש שלה לאור מבחן התוצאה, כפי שנדרשה מועצת יש"ע לאחר הגירוש מגוש קטיף?  

לצערנו, בבית השלום הפסדנו בכל החזיתות. ההרתעה לא הועילה, הגירוש נמשך כארבעים דקות (הרבה מתחת לציפיות המגרשים עצמם), והפסדנו בדעת הקהל, גם בדעת הקהל שלנו. לא הצלחנו להסביר את העיוות בהחלטת בג"ץ ובפרשנות שלה ואת רשעותו של שר הביטחון, ובסופו של דבר גם גורשנו מהבית. 

אנו מאמינים כי רק מאבק של כל הכוחות כולם תחת הנהגה ברורה ומקובלת על כל הזרמים, מאבק שיהיה בו שילוב נכון של הסברה, הסכמה למו"מ תוך קביעת עקרונות ברזל מוסכמים מהם לא זזים וקווים אדומים עליהם לא עוברים, ונכונות למאבק נחוש ועיקש בשטח באם אין ברירה, הוא שיביא אותנו לקו מאבק נכון ובע"ה גם מנצח.
 בשאיפה לתקן עולם במלכות ש-די ביישובה של ארץ ישראל כולה.