בשבע 322: מוטב מאוחר

עליכם לגלות לאיזה מפירושי רש"י לפרשה רומז הסיפור הבא (בראשית, פרק ל"ט)

אסתי רמתי , כ"א בכסלו תשס"ט

נתנאל כבר היה בדרך הביתה מהלימודים כששמע מישהו רץ מאחוריו. "הי, נתנאל! חכה שנייה!" קרא קול מוכר. הוא הסתובב, וגילה מולו את יאיר.

"נתנאל, אתה מוכרח לעשות לי טובה! בבקשה", הוא התנשף.
"מה קרה?" שאל נתנאל.

"אני אמור לשמור על אחי אודי היום אחרי בית ספר, ושכחתי לגמרי שיש את מבחני הקבלה לקבוצת הכדורגל של המתנ"ס. אתה יודע כמה אני מחכה למבחנים האלה... וההורים שלי סומכים עלי! אתה מוכן לבוא לשמור על אודי במקומי? בבקשה..."

מה אכפת לי? חשב נתנאל. יאיר, אלוף הכדורגל, היה חבר טוב, ונתנאל דווקא אהב לשחק עם אודי בן השנתיים.
"אבל אמא שלי תדאג אם אני לא אגיע הביתה", הוא נזכר לפתע.

"תצלצל אליה מהבית שלנו", הציע יאיר. זה נשמע רעיון טוב, והשניים פנו לכיוון הבית של יאיר, כשבדרך הם אוספים את אודי מהמעון.

"היום נתנאל ישמור עליך", אמר יאיר לאודי, ורץ לכיוון המתנ"ס. מיד כשנכנסו לבית, נתנאל נגש לטלפון. "9-3-7-2-5-4-5" הוא חייג את המספר המוכר. "הקו שביקשתם איננו מחובר", נשמע קול מתכתי מתוך השפופרת.

"מה?!" התפלא נתנאל, "טעיתי בחיוג?" הוא ניסה שוב, אך התוצאה היתה אותה תוצאה. נתנאל חשב שאולי הטלפון מקולקל, וניסה לחייג ממכשיר אחר – אך ללא הועיל (הוא שכח שאצל יאיר צריך לחייג קידומת '03', כי הבית לא היה מחובר לקו של 'בזק'). בכל אופן, זאת היתה צרה צרורה. נתנאל לא היה יכול להשאיר את אודי לבד, והוא לא ידע מה לעשות.

"נקווה שאמא לא תדאג יותר מדי..." הוא נאנח לעצמו, ופנה לרוץ אחרי אודי, שהיה עסוק בסתימת השירותים עם גליל של נייר טואלט. 

ובינתיים, בבית של נתנאל, אמו חיכתה לו בקוצר רוח. היו לה בשורות טובות לבשר – אחותו הגדולה ילדה בן, והסבתא הנרגשת רצתה לנסוע לבקר לפני ששעות הקבלה יסתיימו. "נו, באמת, דווקא היום הוא מוכרח לאחר?!" היא אמרה בחוסר סבלנות לאבא של נתנאל.

"הוא בטח יבוא עוד מעט", הרגיע אותה הסבא הטרי, "נתנאל ילד אחראי. קורה שמתעכבים..."
אך עשר דקות חלפו, וגם עשרים. אפילו אבא של נתנאל התחיל להראות סימני אי שקט, וכששעה חלפה, הוא החל בסדרת טלפונים לחבריו של נתנאל.

"הם סיימו היום כרגיל, וראו אותו יוצא משער בית הספר..." הוא אמר בדאגה לאשתו, "אני באמת לא מבין מה היה יכול לקרות לו..." לה דווקא היו הרבה רעיונות מה יכול היה לקרות: תאונות... חטיפות... אבל היא העדיפה לא לדבר על זה.
"אני מצלצלת למשטרה", היא אמרה בקול רועד ובפנים חיוורות.

 ובבית של יאיר, אודי חגג. צייר על קירות, שפך סוכר על הרצפה... נתנאל המסכן היה כל-כך טרוד שהוא שכח לגמרי שהוריו לא יודעים היכן הוא.

ואז יאיר הגיע הביתה, זורח כולו. "התקבלתי!" הוא צעק באושר, וחיבק את נתנאל. "בוא נרדים את אודי, ואז נצא לדשא לשחק קצת. אני מוכרח להראות לך איזה מהלכים מבריקים עשיתי להם שם!" הוא השכיב את אודי במיטה עם מוצץ, וסחב את נתנאל החוצה. פתאום נזכר נתנאל שהוא צריך ללכת, אבל יאיר כל-כך ביקש...'עוד כמה דקות כבר לא ישנו' הוא חשב, ותוך רגע השניים היו שקועים במשחק מרתק, כשנתנאל נהנה מכל שנייה.

ולפתע, נביחות רמות נשמעו מפינת החצר. לפני שיאיר הספיק להגיב, מקס, כלב הדוברמן שלהם, פרץ החוצה מהמלונה, וקפץ בפה פעור על נתנאל המבוהל.

"די! כלב רע!" צעק יאיר, ומשך את מקס בכוח מעל חברו. "תגיד, אתה בסדר...?"
נתנאל הרועד הנהן. "אני חושב שמנסים לרמוז לי משהו..." הוא מלמל, לקח את התיק, ורץ כל הדרך הביתה.