חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

לחירות ירושלים - בגליון השבוע

למרות גילו המופלג, יהושע זטלר, מבכירי הלח"י שפיקד על פעולות המחתרת בירושלים, משחזר בחיוניות את המאבקים האידיאולוגיים שבין המחתרות ובתוכן, ואת הפעולות הנועזות עליהן פיקד, ובראשן רצח הרוזן ברנדוט.
25/12/08, 13:54
אבישי רובינשטיין

כאשר פוגשים את יהושע זטלר בדירתו הצנועה במרכז ת"א, רק העיניים הכחולות הנלהבות וטון הדיבור ההחלטי מסגירים את העובדה כי מאחורי הקשיש בן ה-91 מסתתר אחד מהנועזים שבלוחמי ומפקדי המחתרת. בחברה הסוגדת ליוסי בובליל ושכניו הצעקניים בווילה, חיילים אלמוניים מסוגו של זטלר נמוגים לתוך ערפל של שכחה. אך אסור לטעות, אין שום דבר שגרתי, משעמם או בנאלי בסיפור חייו של האיש, אשר עלילותיו למן הגיעו למצוות ועד לגיל 31 יכולות לפרנס תסריטי פעולה ודרמה לרוב.


לטענת ההיסטוריון עופר רגב, רקם ברנדוט תוכנית שתביא לבינאום ירושלים בהתאם להחלטת האו"ם. במצב שכזה יועמד בראש העיר העתיקה, הקדושה ובעלת היוקרה נציב מבכירי פקידות האו"ם - המתווך השוודי בעצמו. פרס ניחומים ראוי למי שנדחה פעמיים מכס המלכות. גם הנסיון השלישי לא צלח, ואת מחירו שילם ברנדוט בחייו
כבן לזוג איכרים מהמושבה כפר-סבא, חייו של יהושע החלו בשלווה של פרדסי השרון. אך כבר בגיל העשרה הוא הושלך אל תוך קלחת פעילות מחתרתית אינטנסיבית, בה ישקיע את כל כוחותיו עד לראשית העשור הרביעי לחייו. ממעמד של חניך בהגנה, קצין באצ"ל ועד למפקד המבצעים של ארגון הלח"י, צבר זטלר מוניטין לא מבוטל בקרב אוהביו ואויביו: מתכנן פעולות כנגד קציני הבולשת הבריטית, שודד בנקים מקורי למען מימון פעולות הארגון, וממארגני הבריחה מכלא עכו. 

לאחר שתמה מלחמת הקוממיות נעלם זטלר, שהיה מסומן כיעד הן אצל המשטרה הבריטית והן אצל שירות הידיעות של ההגנה, לקריירה של בעל מוסך ותחנת דלק ביפו, אליהן הוא מוסיף להגיע עד היום. עדיין, גם במסכת מעלליו הרבים של זטלר, ישנה נקודה שמצליחה לבלוט מעבר ליוצא דופן - מעורבתו בחיסול הרוזן פולקה פון-ברנדוט, ובהבטחת השתייכותה של ירושלים העברית לתחומי מדינת ישראל הצעירה. 

שכחת ירושלים

המחלוקת סביב תוכנית אוגנדה היתה מנקודות המשבר החריפות של ראשית התנועה הציונית. צירים נרגשים עלו על בימת הקונגרס הציוני השישי והכריזו בדרמטיות ובדמעות "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". ארבעים וחמש שנים לאחר אותו פולמוס, נדמה היה כי אותה תנועה ציונית, ערב הקמת המדינה והגשמת חלומותיה, אכן שכחה את ירושלים. רעיון בינאום ירושלים, שעלה עוד בשנות השלושים, תפס לו מקום בלבבות רוב הציבור - אם לא מרצון אז מתוך השלמה של חוסר ברירה. בכל קונסטלציה של חלוקה שהועלתה עד אז, ירושלים הוצאה מרשות המדינה היהודית.

עשיית ויתורים כואבים איננה קלישאה שהומצאה על ידי מנהיגים בני זמננו, וכדי להשיג מדינה, נדמה היה שלא תהיה ברירה אלא לוותר על ציון, העיר שנתנה לתנועה הלאומית היהודית את שמה. על אף שבירושלים המנדטורית היה רוב יהודי מוצק, נראה היה כי אין שום סיכוי שאומות העולם הנוצריות והמוסלמיות יתנו לדת הקטנה והנרדפת לשוב ולשלוט באתרים המקודשים להן. כה עמוק חלחל רעיון הבינאום לתודעה הציונית, עד שעצם הרצון של דוד בן-גוריון להכריז על מערב העיר המחולקת כבירת ישראל בתום מלחמת השחרור, עורר עליו את זעמו של משה שרת. הדברים הגיעו עד כדי כך ששרת הגיש מברק התפטרות מניו-יורק בה שהה. לדבריו, הוא לא יכול היה להגן "ביעילות ובלב שלם על הקו שנבחר".

א
זטלר מחליט לשלוח מסר אישי לדוד בן-גוריון, באמצעות השר יצחק גרינבוים: "אני רוצה שתגיד לבן-גוריון בשמי שאתם מטרות כל כך קלות בשבילנו 'להוציא לפועל'. ואני רוצה לומר שאנחנו לא רוצים לשפוך דם יהודי. הוצאנו לפועל את ברנדוט ודי, גמרנו! עזבו אותנו! אל תחפשו אותנו!" ובן-גוריון חדל מכך
ך אין להקדים את המאוחר. בעת שסיפורנו מתרחש, הניצחון במערב ירושלים עוד נראה רחוק מלהיות מובטח. בעיצומה של המלחמה, נמצא כי המאמינים בסיכויי הכללתה של העיר בתחומי המדינה היו מתי מעט. בימי חורף תש"ח, מצבה של ירושלים היה בשפל. באוטובסים שעלו אליה מהשפלה אפשר היה להשתרע לרווחה על גב הספסלים, וכשהם ירדו למרכז אי אפשר היה להזיז מחט מרוב צפיפות הנוסעים. המצור הערבי על העיר רק הלך והחריף כאשר מדינות ערב נכנסו למערכה. הלגיון הערבי מירדן השמיד את יישובי גוש עציון והכניע את מגיני הרובע. הצבא המצרי התקרב מדרום, מתוך כוונה לכתר את העיר לגמרי. מגיני העיר לחמו על הישרדות תושביה ומניעת נפילתה בידי הערבים. במצב דברים שכזה, בינאום ירושלים נראה כמוצא של כבוד. לשם יישום החלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר, מינה מזכ"ל האו"ם טריגווה לי את הרוזן פולקה פון-ברנדוט, דיפלומט שוודי, כמתווך מטעם האירגון למזרח התיכון. מקום מרכזי בתוכנית החלוקה נועד למיצוב מעמדה של ירושלים כעיר בינלאומית.

להילחם על ירושלים

קום המדינה תופס את שלישיית ראשי הלח"י - יצחק יזרניצקי-שמיר, ישראל שייב-אלדד ונתן פרידמן-ילין-מור  במצב של חילוקי דעות קשים באשר לעתיד התנועה. הקו אותו מוביל הדומיננטי שבתוך שלישיית ההנהגה, פרידמן-ילין ('גרא'), הוא לפרק את המחתרת ולשלוח את לוחמיה לצה"ל, בעוד הוא עצמו פונה להקמת תנועה פוליטית פרו-סובייטית שתרוץ בבחירות בגלוי. יהושע זטלר הוא הבכיר מבין מפקדי הארגון שתופס כי למחתרת עוד נועד תפקיד בלחימה, וכי מקומו הוא בירושלים, שעדיין לא משתייכת למדינת ישראל. זטלר מצוי בסכסוך עמוק עם ילין-מור, אליו הוא כותב "אסוף את טלפי החזיר שלך מירושלים הקדושה". לעיר הוא מגיע בתוארו כמפקד הפעולות של הלח"י. תוך מספר חודשים הוא מצליח לגבש סביבו קבוצת לוחמים בת 800 איש, יותר מכל חברי הלח"י בשנות הזעם.

רק כחצי שנה קודם לכן, במאי 47', נמלט זטלר בפריצה המפורסמת לכלא עכו, לאחר חמש שנות מאסר. זטלר נלכד עוד בשנת 42', בימים הקשים ביותר בתולדות הלח"י. יהושע, שהתחיל את הקריירה המחתרתית שלו בהגנה, פנה בהמשך לאצ"ל האקטיבי יותר. בפרוץ מלחמת העולם השנייה החליטו רוב אנשי האצ"ל להשעות את המאבק האלים בכובש האנגלי, לטובת היחלצות למלחמה הדחופה יותר לדעתם בצורר הנאצי. אנשי הלח"י בראשות אברהם 'יאיר' שטרן פרשו משורות הארגון על רקע זה. בין הפורשים היה גם זטלר. החלטתם התקיפה להוסיף ולהילחם באימפריה הבריטית בכל מחיר, הביאה עליהם את שנאת היישוב העברי ברובו הגדול. כשהם נרדפים ומוקצים, הסוף הצפוי - אם בירי, תלייה או מאסר ארוך - היה רק שאלה של זמן.

זטלר נתפס פעמיים. בפעם הראשונה הוא הצליח להימלט ממשטרת 'הצפון' ברחוב דיזנגוף בת"א, יום לאחר מעצרו. וכך הוא מתאר את הבריחה הנועזת: "ישבנו שם ארבעה חבר'ה. הודעתי להם שאני בורח בבוקר, איך שפותחים את השער. אני מרביץ לשוטרים, חוטף את הנשק, קופץ מעל השער. משה סבוראי היה כבר נשוי עם ילדה. זה לא פשוט, לברוח כך זה חמישים אחוז מוות. זה לא מוות עם מטרה, זה שיגעון. אז איך שפותחים את השער, תפסתי את השוטר הראשון וזרקתי אותו על השני, הייתי חזק נורא, ורצתי אל השער. רק בחור אחד החליט לרוץ אחרי. ממשטרת צפון ברחתי לבן יהודה ולחוף הים. בזמנו היתה שם שורה של בתים, כל 20 מטר היה עוד בית ועוד בית. היה לי ז'קט וכשרצתי נהיה לי חם, אז זרקתי את המעיל. אחרינו רצו אולי 200 אנשים וצעקו "גנבים, גנבים". היישוב היה נגדנו. רצנו מאחורי הבתים, והרי לא מכירים אותי, לא הקהל ולא אף אחד מאלה שרודפים אותי. עליתי לבית הראשון ואישה פתחה לי את הדלת. אמרתי "אום ליגאל", כלומר עולה בלתי לגאלי. היא הכניסה אותי. הסתרקתי קצת, ואז יצאתי כנגד הרודפים, הם רצים ואני בא מולם. בתוך הקהל שרדף אותי, הלכתי בתוכם בשקט".

באותו בוקר איחר זטלר מעט לישיבת פיקוד הלח"י וזכה לגערה מיאיר, שלא ידע על מעצרו ובריחתו. בקרב לבו החל לקנן חשד שמא אחד מחבריו הוא זה שמסר את  מקום הימצאו לבולשת. כעבור זמן קצר נתפס זטלר שוב, והפעם לאורך זמן. זה היה רק כשבועיים לפני שיאיר נרצח. בחמש שנות מאסרו המשיך זטלר לשמש דמות של מפקד לחבריו אסירי המחתרת. בכלא בירושלים הגן על האסירים היהודים מפני מתקפה של אסירים ערביים. לשם כך השתמש ברגל ברזל של מיטה בתור נשק מאולתר ("הורדתי להם את האצבעות"). אז הוחלט להענישו בהעברה לכלא עכו וב-15 יום בצינוק. בבואו למצודת עכו, קידמו את פניו שאגות התמיכה של 200 אסירי המחתרת העבריים במקום, שדפקו על גבי פחים. 

זטלר נזכר כיצד פנה למפקד הכלא הבריטי קלואו בהצעה שאי אפשר לסרב לה: "תשמע, אני חבר לח"י, למה לך להתעלל בי? אתה יוצא מהכלא והולך ברחוב, אתה רוצה שמשהו יתנכל לך ויהרוג אותך? שחרר אותי מהצינוק, מה אתה צריך את זה". קלואו בחר נכון, וזטלר קיבל שוב לרשותו את ספריו האהובים והלך להתמקם בתא רגיל. שנות הישיבה בכלא לא טשטשו במאומה את כישוריו התכנוניים והפיקודיים של זטלר. כשעלתה האפשרות לפריצת חומות כלא עכו ובריחה, בחר זטלר את 11 לוחמי הלח"י שישתתפו בבריחה, יחד עם איתן לבני (אבא של ציפי) מפקד  אסירי האצ"ל, שבחר מצדו 30 מלוחמיו.

זמן קצר לאחר ההימלטות חוזר זטלר לפעול בשורות המחתרת המיליטנטית, שהיתה משופעת באידיאולוגים רהוטים אך נזקקה תמיד למוחות מבצעיים. עד היום הוא גאה בשוד שביצע בסניף בנק אנגלו-פלשתינה (בנק לאומי) ברחוב אלנבי פינת יבנה, ליד בית הכנסת הגדול. המטרה היתה לקחת את הכסף מכלי הרכב המשוריינים מייד כשהם מגיעים: "התאמנתי איך מוציאים 30 אנשים לרחוב ושלא ירגישו שהם חמושים. אימון יוצא מן הכלל. אפשר לעשות על זה סרט". לא פלא שחברת ברינקס האמריקנית גייסה בשנות החמישים יועצים מיוצאי הלח"י לשורותיה.

חומר נפץ בשפע

בחזרה לירושלים תש"ח. בשורת פעולות מצליחים לוחמיו של זטלר לכבוש אזורים נכבדים מהעיר. הכפרים הערביים ליפתא, שייח' באדר (הכנסת וקריית הממשלה) ודיר יאסין (גבעת-שאול) נמנים על הצלחותיהם. כששאלתי את זטלר למקור ההצלחה הוא השיב: "מה שאנחנו עשינו, אף גוף לא עשה ולא יכול היה, כי לא היה להם חומר נפץ. באוטובוסים של השיירות העברתי המון נשק. אנשים לא ידעו שזה חומר נפץ, כי זה בא באבקה, כמו צבע של מיטות". כלכלת המחתרות עוד שלטה אז בשוק הביטחון הישראלי. לארגון ההגנה, עם תפיסתו ההגנתית-פאסיבית, היו הרבה כדורים לרובים. ללח"י התוקפני היה הרבה חומר נפץ. וכאמור, לוחמה אפקטיבית בשטח בנוי דורשת אמצעי חבלה חזקים.  

לאחר קום המדינה, לוחמי הלח"י אינם מצויים עוד בסתר. לארגון שלושה מחנות בעיר המצויים בבתי ערבים שנתפסו בלחימה - מחנה 'אלדד' בליפתא, 'יואב' בשייח' באדר ו'דרור' בטלביה, ששימש גם כמפקדה. באחד מהם מוקמת גם יחידה דתית נפרדת הקשורה לרב אריה לווין, אותו מכיר זטלר עוד מזמן שבתו בכלא הירושלמי.

אך זטלר חלם על הרבה יותר מאשר כיבוש כמה כפרים ערביים בשולי העיר. הוא רצה את לבה של ירושלים - הר הבית, שם חלם להגשים את חזון יאיר שטרן, מנהיג הלח"י שנרצח בידי הבריטים, ולבנות את הבית השלישי. זטלר מספר שהוא הכין את שקי הנפץ וייעד לתפקיד פיצוץ כיפת הסלע את הטובים שבאנשיו. אך כנראה שגם בן-גוריון ומפקד ההגנה בירושלים, אלוף דוד שאלתיאל, חשדו כי זהו הדבר הראשון אותו מתכוונים אנשי לח"י לעשות. לכן, כאשר הם עוד חשבו על כיבוש העיר העתיקה, יצאה פקודה לירות במי שיתקרב להר הבית. לבסוף גברו הלחץ והפחד על הנהגת המדינה, וראשיה  בחרו להימנע מכיבוש העיר העתיקה.

"הוא פחד מכל העולם, מהנוצרים ומהמוסלמים. גרינבוים (שר הפנים בממשלה הזמנית. א"ר) אמר לי שזה יוריד את כל העולם הנוצרי והמוסלמי עלינו וייסתם הגולל על ירושלים. הם פחדו. אני לא פחדתי. דברנו על להרוס את מסגד עומאר. בתחילה כל העולם יזדעק, אבל יעברו חודשיים-שלושה ויישכח העניין. אני הייתי קנאי. אש קנאות".

אתה חושב כך גם היום?

"גם היום. אלפיים שנה כותל מערבי - מספיק, מספיק! לא אכפת לי להרוס אותו. אבל פה צריך לקום הבניין השלישי על הר הבית. אחרי כמה שנים ( 34 שנים בערך, א"ר), המחתרת היהודית, החבר'ה שאחר כך נאסרו, באו ושאלו אותי עצות איך לעשות את הפעולות. אמרתי להם: חבר'ה, אתם באים לשאול אותי עצה, אני אגיד לכם אחת. אתם מוכנים ללכת לפעולה ואם תיתפסו תלכו לתלייה במצפון נקי, כמו שאנחנו הלכנו? אנחנו לא עשינו חשבון, איך ללכת, מה ללכת. כל אנשי לח"י שהיו אז, כולם היו מוכנים ללכת לתלייה. אתם מוכנים לזה? תלכו! אתם לא מוכנים? אל תלכו! אז התחיל ביניהם ויכוח, והלכו ועשו את הפעולה הכושלת".

לא היה להם מספיק להט?

"לא. זה לא זה. הם לא היו מוכנים. הם אולי חשבו שמבחינה פוליטית זה טוב, אבל לא היו מוכנים להקריב את עצמם בשביל הרעיון".

מוות למלכים

ומהמחתרת היהודית בחזרה לשוודיה. לפני כמאתיים שנים חי מלך בשוודיה בשם קרל יוהאן ה-14. האגדה מספרת כי מעולם לא חשף את זרועותיו בפני זרים, גם לא בחדרי חדרים לעיני רופאיו האישיים. הסיבה נחשפה אחרי מותו בשנת 1844. המלך, שקודם עלייתו למלכות בשוודיה היה מרשאל צרפתי בצבא נפוליאון בשם ז'אן-בטיסט ברנדוט, חקק בימי עלומיו על זרועו את המילים "מוות למלכים", כנראה על רקע סערת המהפכה הצרפתית בה נטל חלק כחייל בדרגת סמל מפשוטי העם.

הדיסידנט שהגיע למלכות זכה אמנם לשבת על כסאו בשלווה ושגשוג, אך הקללה שנחקקה על גופו אכן התקיימה כעבור 6 דורות בנכד נכדו - הרוזן פולקה פון-ברנדוט. הלה היה בן בכור לנסיך יורש העצר, וככזה היה ראוי בעצמו למלוכה. אך למרבה תסכולם של שדכני החצר, בחר יורש העצר לפגוש את זיווגו שלא בדרכים המקובלות, אלא באופן ספונטאני במסדרונות ארמון המלוכה. מדובר היה במשרתת של אמו המלכה. הסקנדל שעורר הרומן הביא להדחתו מכס היורש, ולגזירה הקשה כי יוצאי חלציו לא ישאו בתואר נסיך אלא יהיו רוזנים בלבד.

פולקה ברנדוט הצעיר נושל אם כן בפעם הראשונה עוד בטרם נולד. אך בזאת לא תמה מסכת האכזבות. בשנת 1929 עלתה יוזמה לאחד את שלוש הרפובליקות הבלטיות - ליטא, לטוויה ואסטוניה - לפדרציה בלטית. יוזמי התוכנית רצו שבראש האיחוד יעמוד מלך, רצוי מישהו נייטרלי. עלה שמו של הרוזן פולקה, שהיה צעיר ונשוי, והוא כבר החל לתפור חלומות בדמיונו, אך היוזמה כאמור נגוזה. לטענת ההיסטוריון עופר רגב, שכתב ב-2006 ספר בשם 'נסיך ירושלים' הנוגע לפרשת הירצחו של הרוזן, רקם ברנדוט תוכנית שתביא לבינאום ירושלים בהתאם להחלטת האו"ם. במצב שכזה יועמד בראש העיר העתיקה, הקדושה ובעלת היוקרה נציב מבכירי פקידות האו"ם - המתווך השוודי בעצמו. פרס ניחומים ראוי למי שנדחה פעמיים מכס המלכות. גם הנסיון השלישי לא צלח, ואת מחירו שילם ברנדוט בחייו מידי אנשים שסברו כמו סב-סבו, הסמל שהפך למלך, כי אידיאל החירות מצדיק את חיסולם של המתיימרים למלוך. 

בזמן מלחמת העולם השנייה שימש הרוזן ברנדוט כיו"ר 'הצלב האדום' השוודי. ככזה הוא פעל רבות בתחום שבויי המלחמה, במיוחד כאלו שנכלאו בגרמניה הנאצית. חודשים ספורים אחרי סיום המלחמה מיהר ברנדוט לפרסם ספר בו התפאר על חלקו בהצלת עשרות אלפי אזרחים ממחנות מעצר נאציים, במה שמכונה פרשת 'האוטובוסים הלבנים'. 5 שנים לאחר חיסול ברנדוט פרסם היסטוריון בריטי, יו טרבר-רופר, מאמר המבוסס על ראיון עם פליקס קרסטן, שהיה העוזר הבכיר של היינריך הימלר, סגנו של היטלר. הלה נטל לעצמו את מירב הקרדיט למבצע ההצלה. אולם אמינותו של קרסטן מוטלת בספק, ולו משום שהוא עודד ואף הצליח לשכנע את ממשלת הולנד להציע את מועמדותו לפרס נובל לשלום (של קצין באס.אס!) בגין כך שסיכל תוכנית נאצית לגרש את כל אוכלוסיית הולנד - רעיון שלא היה ולא נברא.

בשולי הדברים טען קרסטן שבשלהי המלחמה ניסה הימלר לארגן את הצלתם של עוד יהודים באמצעות העברתם לשטח השוודי, כנראה בנסיון ליצור לעצמו איזשהו אליבי לקראת הסוף שהלך והתקרב במהירות. לדברי קרסטן, ברנדוט סירב לכך, באומרו שיחסו ליהודים הוא כשל הגרמנים והוא מבין את נחיצות המאבק נגדם. למרות כל האמור לעיל, אין חולק שבפעולות של ברנדוט ניצלו לפחות כמה אלפי יהודים.

לברנדוט היה מנדט מהאו"ם לקדם את החלטה 181 - תוכנית החלוקה המפורסמת. אך הוא חש צורך לעדכן אותה לנוכח שינויים מהותיים שחלו במפת הארץ במהלך הלחימה, שנבעו מהתפתחות מצערת ובלתי צפויה לחלוטין - היהודים החלו לנצח.

כבן לתרבות עליונה שבא לעשות סדר בין הילידים הפרימיטיביים, התייחס הרוזן אל הארץ כמעין משחק פאזל. למה בעצם לפרק לשתי מדינות, חשב הרוזן, והחליט להקים מדינה פדרטיבית עם קנטונים (נשמע מוכר) יהודיים וערביים, בה תיכלל גם עבר הירדן. את הנגב העביר בתכניתו מהיהודים לערבים, ובכך יצר גשר יבשתי בין מצרים לירדן. את הגליל, שהיה מיושב בעיקר בערבים, העביר ליהודים, ואת ירושלים הוא רצה לתת לערבים. למי בכלל היתה אמורה התוכנית הזאת להועיל? כנראה שלבריטים. אך זאת לא נדע, כי גם ידידנו כחול הדם הבין לבסוף שהיא איננה ריאלית. אז הוא פנה לתוכנית חדשה, אותה רצה להביא לאישור מוסדות האו"ם, שעל פיה ירושלים חוזרת לידי האו"ם, כלומר לידיו.

זטלר וחבריו הפגינו מול משרדיו של ברנדוט בירושלים עם השלטים "שטוקהולם שלך, כלך לך מירושלים". ברנדוט, כמו אנשי דיר-יאסין לפניו, בחר לא לשעות לאזהרות הלח"י, התעלמות שהניבה תוצאות דומות. בעיני היישוב ומנהיגיו, העובדה שברנדוט ויתר על תוכניתו להעביר את העיר כולה לידי הערבים נראתה כבשורות טובות. רק אדם כמו יהושע זטלר יכול היה עדיין להתעקש כי הדיפלומט השוודי מהווה סיכון למפעל הציוני, וכי סילוקו יכול לסלול את הדרך לירושלים בריבונות ישראלית.

חיסולו של הרוזן

המחסלים השתייכו לארגון הלח"י. פורמאלית, הארגון כבר חדל להתקיים. מדינת ישראל נוסדה ארבעה חודשים קודם לכן, הכובש סולק ומלכות ישראל כוננה. בכל רחבי הארץ התגייסו אנשי לח"י, שהיו עד לא מכבר הנועזים והלוחמנים שבין אנשי המחתרות, לשורות צה"ל. בכניסתם לצה"ל קיבלו כולם מספר אישי המתחיל בספרה 6, על מנת שיוכלו לזהותם גם בעתיד. כך היה בכל הארץ, פרט לירושלים. ירושלים של אותה תקופה היתה עיר כאוטית למדי. חלקה בידיים יהודיות, חלקה בידיים ערביות. גם בשטח היהודי סוגיית השלטון לא היתה ברורה לגמרי. המושל האזרחי השר ד"ר דב יוסף, עו"ד עשיר מרחביה, והמפקד הצבאי, אלוף דוד שאלתיאל, שלטו בכוחות שפעלו בעיר רק באופן חלקי. המחתרות אצ"ל ולח"י פעלו בזירה באופן של שיתוף פעולה חלקי עם הנהגת צה"ל.

מהלך המלחמה באותו שלב נטה כבר באופן די מובהק לטובת ישראל. מדובר בזמן שאחרי מבצע נחשון וסלילת דרך בורמה. הסורים והמצרים כבר נבלמו בחזיתות הצפון והדרום.

היה ברור כי לכשתוחל הריבונות הישראלית בירושלים באופן מוחלט, יהיה זה סופן של המחתרות. אך ריבונות ישראל בירושלים לא היתה מובטחת כלל, בגלל ברנדוט ותוכניותיו. המהלך אשר הביא לסילוקו של הגורם האחרון שניסה באופן פעיל לקחת את השלטון בעיר מידי היהודים (והערבים), בוצע בהוראת מפקד הלח"י בירושלים, יהושע זטלר. בהצלחתו, חתם למעשה האיש את השורה האחרונה בפרק המחתרות בהיסטוריה הציונית, וגזר על עצמו לבלות את שארית ימיו כאדם מן היישוב, רחוק מפעילות ציבורית סוערת.

מבחינתו של זטלר היה ברור כי דרך הפעולה היחידה שנותרה בנסיבות העניין היא 'להוציא אל הפועל' את הרוזן ברנדוט, כלומר לחסלו. אך עדיין נותרה עומדת שאלת האחריות. היה ברור כי ההתנקשות תזוהה עם הלח"י, ואנשי הארגון, שרובם כבר יצאו מן המחתרת בשלב זה, יועמדו במצב מאוד לא נעים. זטלר התייעץ עם ישראל אלדד, שהפציר בו ללכת ולשאול גם את פיו של נתן פרידמן-ילין-מור בחיפה. בישיבה לתוך הלילה הסכימו השלושה פה אחד על הפעולה, ומרגע זה ברנדוט היה חשוב כמת. ילין-מור אמנם אישר, אך לא היה מעורה כלל בהתארגנות המבצעית.

זטלר הוא אדם עקשן. כמפקד, הוא היה דבק באופן מוחלט במשימה, אם כי לא מתוך נאיביות. מתוך מודעות לסיכון שבפעולה ולאפשרות הכישלון, הוא לא היה מוכן לכך שהמחתרת שלו תעלם בעקבות ביצוע כושל. "בחודשיים שבהם התכוננו להרוג את ברנדוט", הוא מספר, "ומתוך מחשבה שמא לא נצליח, החלטתי לא להשאיר במחנות שלנו את הנשק ואת חומר הנפץ הרב שעמד לרשותנו. תכננו יפה-יפה, שמנו את חומר הנפץ, מכונות הירייה ומיטות בעלייה לירושלים, במוצא, בתוך המערות. הכנתי מחתרת קטנה של 30 אנשים למקרה שזה לא יצליח. כעבור שנה שלחתי את יהושע ישראלי, והוא מסר את החומר שהסתרנו במערות לצבא".

חיכית שנה שמא יקרה משהו בינתיים ותזקקו לאמצעי הלחימה?

"כן".

ההתנקשות עצמה ארעה ביום שישי ה-17 בספטמבר 1948 ברח' הפלמ"ח 17, בגבולה הצפוני של שכונת קטמון. ברנדוט נסע במכונית דה-סוטו מהודרת עם דגלוני האו"ם בתוך שיירת מכוניות. באחד הרכבים התלווה לשיירה משה הילמן, מפקד ההגנה בצפון ירושלים. כשהוא עלה על השיירה ציווה עליו ברנדוט הדקדקן להתפרק מנשקו: "כשאתה עמי אינך יכול לשאת אקדח, דגל האו"ם הוא שמגן עלינו". כאשר הם מגיעים לרח' הפלמ"ח חוסם ג'יפ צבאי את דרכם. בירושלים של אז לא היה חידוש במחסום שכונתי שכזה. הילמן מסמן לחוסמים שזה בסדר, אבל מהג'יפ יוצאים 2 אנשים, אחד מהם חמוש במקלע תומי-גאן יורה לגלגלי הרכב ולמאייד מתוך כוונה למנוע את הימלטותו. האיש השני, שבידיו מקלע גרמני ממלחמת העולם מסוג 'שמייסר', פותח את דלת המכונית בה נסע ברנדוט, ומרוקן לתוך גופו לא פחות מ-50 קליעים. סתם לידיעה: במחסנית בודדת של 'שמייסר' יש רק 32 כדורים. הנהג, קצין או"ם בשם ביגלי, עוד ניסה להסיט את הקנה, ובכך קטל גם את הקולונל הצרפתי אנדריי סארו שישב לימין ברנדוט. לעומת זאת, הקצין השוודי שישב לשמאל הרוזן, אגה לונדסטרום, השתטח על רצפת הרכב המאוד מרווח ויצא מהאירוע ללא פגע.
 
המתנקש היה מבכירי לוחמי הלח"י, אדם בשם יהושע כהן, לימים שומר הראש של דוד בן גוריון. הוא נמלט רגלית מהמקום, בעוד הג'יפ עם שאר החוליה מסתלק בנפרד. המכוניות של אז היו בנויות יותר טוב מהיום, ולמרות הפגיעות במנוע והעובדה שהיא נסעה בלשון העם 'על טאסות', הצליח ביגלי לנסוע עד למרפאת הדסה ברח' שטראוס, שם נאלץ ד"ר נוימן לקבוע רשמית את מותו של הרוזן.

איום על חיי בן-גוריון

הארץ געשה. עשרות אנשי לח"י נעצרו. שנים לאחר מכן נחשף כי יומיים אחרי הרצח, כתב בן גוריון ביומנו כי איסר הראל מסר לו שאנשיו חושדים שלהתנקשות אחראי אדם בשם יהושע זסלר (הטעות במקור) מהלח"י. למרות המידע הקונקרטי, הש"ב לא לוכד את זטלר. המשטרה, לעומת זאת, רודפת בחמת זעם אחרי כל מי שחשוד בהשתייכות ללח"י. כשנודע לזטלר כי אנשי לח"י נפצעו במעצר, הוא מחליט לשלוח מסר אישי לדוד בן-גוריון, שוב באמצעות השר יצחק גרינבוים: "אתם מתחילים לרדוף את אנשי לח"י, ויכול להיות שחבר'ה צעירים חמומי מוח יירו כנגד, והם יכולים גם לפגוע באנשים חשובים שרוצים אותם. אז אני רוצה שתגיד לבן-גוריון בשמי שאתם מטרות כל כך קלות בשבילנו 'להוציא לפועל". ואני רוצה לומר שאנחנו לא רוצים לשפוך דם יהודי. הוצאנו לפועל את ברנדוט ודי, גמרנו! עזבו אותנו! אל תחפשו אותנו!" ובן-גוריון חדל מכך.

על אף היעדר ראיות של ממש נגדם, נתן ילין-מור ומתי שמואלביץ נדונו בגין מעורבות בהתנקשות, ל-8 ו-5 שנים בכלא בהתאמה. הם שוחררו כעבור מספר חודשים, כאשר הושבעה הכנסת הראשונה וניתנה חנינה כללית לאסירי המחתרות. זטלר מספר שברבות השנים, כאשר יהושע כהן פקודו הפך לידיד נפש של דוד בן-גוריון, זטלר הוזמן עם כל משפחתו לשבוע בשדה-בוקר כאורחיו של הזקן. הוא מספר על שיחות אל תוך הלילה, בהן בן-גוריון, כהרגלו, לא נתן להשחיל מילה. בכל אופן, מסקנתו של זטלר היא שבסופו של דבר בן-גוריון ראה את הפעולה באופן חיובי ואוהד.

לעומת היחס הסלחני של בן גוריון, השוודים לא מיהרו לשכוח את הדם המלכותי שנשפך. ההתנצלות ומשפטי הראווה הזריזים לא הניחו את דעתם, עד שהיה צורך בכינוס ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון החדש, שמעון אגרנט, שחקרה את האירוע והגישה דו"ח לאקוני וחסר ממצאים אמיתיים. נראה שהנושא נשכח, מלבד העובדה ששוודיה, מיצרניות הנשק הגדולות בתבל, העדיפה לרכז את תחומי הסחר שלה עם ישראל בתחום מכוניות היוקרה לשרים ולא בציוד צבאי. כך היה עד לשנות התשעים, בהן הנושא נעור מחדש. במספר הזדמנויות זומנו שגרירי ישראל למשרד החוץ בשטוקהולם ונתבעו לבקש מממשלתם להביע התנצלות רשמית. הנושא נסגר כנראה סופית בשנת 95', עם פרסום התנצלות רשמית (נוספת ) של שר החוץ שמעון פרס.

את מקום הרוזן הירוי תפס סגנו, דיפלומט שצמח ברקע שונה לחלוטין. ראלף באנץ' היה אמריקאי שחור עור שהצליח להתקדם בשורות משרד החוץ האמריקני, ולאחר מכן באו"ם, הרבה לפני שברק אובאמה נולד, בתקופה בה הודרו אזרחים אמריקניים ממוצא אפריקני לא רק ממשרות שלטוניות אלא אפילו ממקום קדמי באוטובוס. באנץ' היה יותר פרגמטי ופחות חולמני ובעל אג'נדה. שני הצדדים היו מותשים מהמלחמה. לא היה סיכוי שהערבים יסכימו להודות בתבוסתם, ומאידך - היהודים שהשיגו בדם יותר שטח משניתן להם, לא יסכימו לסגת ללא תמורה. הפתרון היה ברור - שביתת נשק. אפשר להפסיק לריב ולהישאר אויבים. על תרומתו להשגת הסכמי רודוס, באנץ' זכה לקבל פרס נובל לשלום.

בחזרה לאלמוניות

יהושע זטלר נישא בזמן המלחמה לחברתו לחיים ולמחתרת בלה שכטר, עמה הוא חי עד עצם היום הזה. את החופה ערך, בטח ניחשתם, הרב אריה לוין.

בסיום המלחמה נפתחו במדינה הצעירה הזדמנויות ביטחוניות ושלטוניות רבות לאנשים מוכשרים ומנוסים כזטלר, אך רק לאלה שברשותם פנקס בעל צבע מסוים. לזטלר לא היו פנקסים, כך שממעמד של מפקד על חטיבה בת 800 לוחמים, הוא הפך לנהג מונית. כעבור מספר שנים סייע לו אביו לרכוש מבנה ביפו, שם הקים בשותפות מוסך ותחנת דלק, בהם הוא מעורב עד היום.

את חלומו להפוך למהנדס אזרחי לא הגשים. איש משכיל ותאב ידע, שתרם את שנות עלומיו כולן למאבק הלאומי, לא יכול היה להרשות לעצמו ללכת ולרכוש השכלה גבוהה כאשר הוא היה צריך לפרנס את משפחתו. לא שהוא איבד את דעתנותו, אבל הפוליטיקה, המלאה לדבריו באינטריגות, לא היתה בשבילו. זכרונותיו התפרסמו בספרו "לוחם חירות ירושלים" רק לאחרונה, כ-60 שנה לאחר התרחשות המאורעות. הוא עדיין מאמין בח"י עיקרי התחייה של יאיר וחבריו - בכיבוש, בלחימה, בקוממיות מלכות ישראל, בבניין בית המקדש. כשהוא שומע את החדשות מחברון, הוא חש הזדהות דווקא עם הצד של בני הנוער ומצר על רדיפתם.

הוא אומר לי לסיכום שהצרה שלנו כיום היא שחדלנו להיות עם לוחם, בעוד שהערבים הם עדיין עם לוחם. דומה כי יותר מכל תואר בו נשא זטלר בחייו, בסופו של דבר בבסיסו הוא נשאר לוחם.

מתא הנידונים למוות אל גבעות השומרון

בית הכנסת המרכזי בקרני שומרון מלא בתושבי המקום ובאורחים מבחוץ, שבאו לכבד את זכרו של לוחם הלח"י לשעבר יהושע ישראלי, תושב היישוב, שהלך לעולמו בערב יום הכיפורים האחרון והוא בן 87.

על פי תכנית הערב שפורסמה מראש, הנואם המרכזי אמור להיות יהושע זטלר, מי שהיה מפקדו של ישראלי בלח"י. כאשר מגיע תורו של זטלר לדבר, הוא מצטנע ואומר שלא הכין דברים והוא מוכן לענות לשאלות. בנותיו של הנפטר, תושבות היישוב, מכירות את זטלר היטב ויודעות כיצד לדובב אותו. אחת מהן ניגשת ומבקשת שיספר על חיסול ברנדוט. זטלר שואל אם הקהל יודע מי זה ברנדוט, ולמשמע התשובה החיובית הוא ניגש אל המיקרופון ומספר, תחילה בהיסוס ואחר כך בביטחון גובר והולך, מתוך עוצמה של איש מחתרת ששנות המאבק חרותות על לבו.

זטלר מתמסר לקהל המאזינים האוהד, וכשהסיפור מסתיים הוא שואל: רוצים עוד סיפור? בהמשך הוא אפילו ייתן קולו בשירת פסוקי ישעיהו "כרם היה לידידי", בלחן מיוחד שסייע לאסירי המחתרת להעביר את הזמן בכלא כשהם שרים בעל-פה פרקי תנ"ך.

החיבור המזדמן הזה בין מיישבי השומרון לבין שרידי 'המשפחה הלוחמת' מבטא תופעה שהולכת ומתעצמת. בחוגים שונים בהתיישבות ביהודה ושומרון רווחת תחושת הזדהות עם אנשי אצ"ל ולח"י, שעל אף מסירותם המוחלטת למלחמת האומה המבקשת לקום מחדש על אדמתה נאלצו להתמודד עם תקופות של רדיפה מצד הממסד של היישוב העברי, ולעמוד מול הוקעה על ידי העיתונות ודעת הקהל. בני הנוער מההתיישבות אשר צרפו את קולם לשירת 'חיילים אלמונים' במעמד הלווייתו של יהושע ישראלי, הוכיחו שמילות המנון הלח"י והלחן מוכרים להם היטב. אולי יותר מלצאצאיהם של לוחמי לח"י עצמם.

החיבור הזה בין הלוחמים של פעם למתיישבים של היום, תוצאה של רעיונות לאומיים משותפים וצרות משותפות של ציבור נרדף, קיבל חיזוק גם על ידי אנשים כמו יהושע ישראלי, שהעבירו את ימי נעוריהם במחתרת ואת ימי זקנתם בהתיישבות, ובביוגרפיה הפרטית שלהם גילמו את החיבור בין שני העולמות.

שלושה אנשי לח"י בשם יהושע יצאו מכפר סבא שלפני קום המדינה. יהושע זטלר מכפר סבא היה המפקד ששלח את יהושע כהן, גם הוא מכפר סבא, לחסל את ברנדוט. יהושע בקר מכפר סבא, שמאוחר יותר עיברת את שמו לישראלי, צורף למחתרת על ידי יהושע כהן, שהיה מפקדו הראשון. כפי שמתואר בכתבה, בימי מלחמת הקוממיות נשלח יהושע ישראלי על ידי יהושע זטלר להטמין במערות שער הגיא את אמצעי הלחימה של לח"י בירושלים, כדי שאלה לא יוחרמו בידי ממשלת ישראל לאחר חיסול ברנדוט.

ישראלי נחלץ בבריחה המפורסמת מכלא עכו ביחד עם זטלר, ופעל לאחר מכן בירושלים תחת פיקודו. הוא התפרסם במיוחד בגלל גזר דין מוות שהטילו עליו הבריטים, לאחר שנלכד בעת פעולה להחרמת כספים ברח' רוטשילד בת"א. כל הניסיונות להמתיק את עונשו נענו בשלילה עיקשת מצד הנציב העליון. בבגדים אדומים, בודד בתא הנידונים למוות, היה יהושע הצעיר שלם עם עצמו ומוכן למסור את חייו למען מלחמת החירות של עמו. לבסוף, בעת שהנציב העליון נסע לאנגליה, הסכים סגנו וממלא מקומו לחתום על החנינה שהסירה מעל צווארו את חבל התלייה.

הרוח הלאומית של הלח"י פיעמה בישראלי גם כשהחליט לעבור עם רעייתו רחל מן העיר לקרני שומרון, היישוב בו גרות שתי בנותיהם עם משפחתם. עם המעבר, לפני למעלה מעשרים שנה, נשא יהושע את עיניו אל הגבעות סביב ואמר: "אני מרגיש חרדת קודש שזכיתי לגור בשומרון". לפני מספר שנים, כשמצבו הבריאותי החל להתדרדר וכבר נזקק לכסא גלגלים, הוא הצביע מבעד לחלון אל בית הקברות המקומי והכריז: כאן אני רוצה להיקבר, בין רגבי אדמת השומרון.

לפני כארבע שנים, בימי המאבק נגד הנסיגה מעזה וצפון השומרון, שמעתי מפי אחת מנכדותיו של ישראלי את סיפור מעצרה. בגיל 15 היא ישבה אז בכלא שבוע ימים, ויחד עם חברותיה סירבה להזדהות ולחתום על התחייבויות וערבויות כדי להשתחרר ממעצרן. יהושע ישראלי כבר היה אז במצב בריאותי קשה ללא יכולת תקשור. אם היה יודע, מן הסתם היה גאה בה.

בין המנחמים שבאו לבית האבלים בערב יום כיפור היה גם יעקב חירותי בן ה-81. גם לחירותי, מאנשי המבצעים של הלח"י, בן שגר עם משפחתו בקרני שומרון.