בשבע 323:נס שמונת הספסלים

עודד מזרחי , כ"ח בכסלו תשס"ט

בעקבות הסכמי אוסלו החלו להישמע דיבורים על נטישת בית לחם. חוסר ודאות שרר לגבי עתידו של קבר רחל. לקראת זמן חורף כינסו רבני ישיבת 'מרכז הרב' את התלמידים וביקשו לשלוח מדי יום קבוצת תלמידים לקבר רחל כדי שילמדו שם ויחזקו את הנוכחות היהודית במקום. היתה לכך חשיבות מרובה. באותה תקופה הסתובבו במתחם הקבר שרים, חברי כנסת ואישי ציבור נוספים, שהיו אמורים לגבש את החלטתם לגבי עתיד המקום. קציני צבא נשלחו במיוחד כדי למנות את מספר האנשים שפוקדים את הקבר מדי יום, ולכן נוכחותם של בחורים העוסקים שם בתורה בקביעות השפיעה רבות. 


אלישיב לא הספיק לחשוב הרבה וכבר מצא את עצמו עומד בצדי הכביש עם שמונה ספסלים. הוא הביט סביבו. על פניו חלפו פועלים ערבים שסיימו את יום עבודתם ועשו את דרכם רגלית לבית לחם. היו מכוניות ישראליות שחלפו בדרכן לגוש עציון וקריית-ארבע, אבל מי יוכל לקחת אותו עם שמונה ספסלים?...
עם התקרב חג חנוכה תשנ"ה, ביקשו התלמידים לערוך מסיבת חנוכה גדולה באחד מערבי החג בהשתתפות הר"מים וכל בחורי הישיבה. אלישיב, תלמיד שיעור ג', הופקד על ארגון המסיבה. במתחם הקבר לא היו מספיק כסאות. הוא תכנן להעביר כמה ספסלים מהישיבה לבית לחם. נותרה לו בעיה אחת: כיצד יעשה זאת? 

לישיבה היה רכב טרנזיט, שהסיע אברכים בבוקר מבית-אל לישיבה והחזירם בסיום הלימודים. עלה בדעתו להיעזר ברכב זה לטובת העניין. הוא פנה לנהג: 

"האם תוכל, אחרי ארוחת הצהריים בישיבה, להעמיס אתי על הטרנזיט את הספסלים, לפרוק אותם בקבר רחל ולחזור?"
הנהג, שהיה גם אברך, היסס מפני שגם כך יום הלימודים בחנוכה קצר. לאחר הפצרות מרובות אמר: "אני מסכים, אבל בתנאי שאהיה חזרה ב'מרכז' בשעה ארבע בדיוק, זו השעה שקבעתי עם שאר האברכים לצאת מהישיבה לבית-אל, ואסור לי לאחר כי הדלקת הנרות נערכת ברבע לחמש".

אלישיב הסכים, ומיד לאחר ארוחת הצהריים הם העמיסו שמונה ספסלים על הרכב ויצאו לדרך כמתוכנן. באותה עת לא היה כביש בגין, וכדי לנסוע לקבר רחל היה עליהם לחצות את כל העיר עד לשכונת גילה. באותו יום הכביש היה פקוק במיוחד והנסיעה התנהלה לאיטה. השעה היתה קרוב לשלוש והם עדיין לא הגיעו לתלפיות. הנהג ביקש לוותר על התכנית ולחזור, אך אלישיב שכנע אותו להמשיך בכל זאת.

כאשר הגיעו למחסום גילה השעה היתה כבר שלוש וחצי, והיה עליהם להתעכב זמן רב עד שיוכלו להיכנס לתוך מתחם הקבר. סבלנותו של הנהג פקעה והוא הודיע לאלישיב: "תראה, לא אוכל להביא אותך עד לקבר. אני מוריד אותך כאן ליד המחסום עם הספסלים, עושה פרסה וחוזר לאסוף את האברכים. אני סומך עליך שתסתדר".

אלישיב לא הספיק לחשוב הרבה וכבר מצא את עצמו עומד בצדי הכביש עם שמונה ספסלים. הוא הביט סביבו. על פניו חלפו פועלים ערבים שסיימו את יום עבודתם ועשו את דרכם רגלית לבית לחם. היו מכוניות ישראליות שחלפו בדרכן לגוש עציון וקריית-ארבע, אבל מי יוכל לקחת אותו עם שמונה ספסלים?...

הוא הביט לעבר חיילי המחסום וראה ג'יפ חונה לצידם. מחשבה צצה במוחו: אולי אעמיס את הספסלים עליו? אך החיילים היו עסוקים במלאכתם ולא הציעו את עזרתם. ייאוש החל לכרסם בלבו: מה עושים? מאין יבוא עזרי? הגג המקומר של קבר רחל הזכיר לו מה צריך לעשות יהודי, שתקוע על אם הדרך עם שמונה ספסלים. הוא פתח את שפתיו:

"אנא ה', עשה שבזכות חג החנוכה ובזכות רחל אמנו, אמצא איזה פתרון ומהר! גם אני צריך להדליק נרות בזמן..."  
בעודו מתפלל עבר לידו סוחר ערבי כבן חמישים. הוא נעצר, התבונן באלישיב ובספסלים, ושאל:
"תגיד לי כמה?"
"עזוב, זה לא למכירה!" ענה אלישיב בקוצר רוח.
"כמה אתה משלם לי כדי שאעזור לך לקחת את הספסלים מפה לשם?" אמר הערבי והצביע לכיוון הקבר.
אלישיב נדהם. כיצד יודע הערבי שהוא רוצה להעביר את הספסלים לקבר רחל?! לאחר שהתעשת מעט, פתח את ארנקו ומצא שטר של עשרים שקל. הוא הציע אותו לערבי.

הערבי לא התמהמה והעמיס על שתי כתפיו במבנה אקרובאטי חמישה ספסלים, ואילו לאלישיב לא נותר אלא להעמיס על כתפיו שלו את שלושת הספסלים הנותרים. כך החלו השניים לצעוד רגלית מרחק של כ-800 מטר לכיוון קבר רחל. החיילים במחסום, שראו את המתרחש, שלחו מיד את הג'יפ ללוות את השניים.

המחזה היה סוריאליסטי: בחור ישיבה צעיר וסוחר ערבי מבוגר הולכים יחדיו עם ערימת ספסלים על כתפיהם, כשלפניהם ג'יפ צבאי המלווה אותם כמו במשמר כבוד. כל מי שהיה שם הביט בהם בהשתאות מבלי להבין מה קורה.

כשהגיעה השיירה אל היעד, שילם אלישיב לערבי את עשרים השקלים המובטחים והלה נעלם כלא היה. אלישיב מיהר להספיק להתפלל מנחה, ובעת שאמר "על הנסים... בזמן הזה" כיוון להודות על הנס הפרטי שחווה זה עתה.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם  odedmiz@actcom.co.il