בשבע 323:שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , כ"ח בכסלו תשס"ט

שאלת השבוע: השתלבות עיתונאים בפוליטיקה – האם זה טוב לתקשורת? האם זה טוב לפוליטיקה?

בין אורי אורבך לשלי יחימוביץ'/ פרופ' אלי פולק - יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת

השתלבות של עיתונאים בפוליטיקה באופן מיידי, בלי תקופת המתנה נאותה, מזיקה הן לפוליטיקה והן לתקשורת. תקשורת טובה מושתתת על יכולתו המקצועית של איש התקשורת. העיתונאי המקצוען יפרסם ידיעות אמת, בלי קשר לדעותיו האישיות. העיתונאי הטוב איננו מחזיק באתרוגים מכל סוג שהוא. הוא גם לא נותן ראיונות נוחים לאישים שהוא מזדהה עמם. ההחלטה שלו מה לפרסם מתקבלת באופן ענייני, ולא מתוך ולמטרת רקע אידיאולוגי כזה או אחר.

באותו רגע שעיתונאי מתחיל להרהר בכניסה לפוליטיקה, וביתר שאת כאשר המחשבות קורמות עור וגידים, הוא מכניס את עצמו לניגוד עניינים מובהק בין תפקידו כעיתונאי ובין הצלחתו כפוליטיקאי. לכן דרושה תקופת המתנה בין לבין. עיתונאי אשר קופץ לפוליטיקה מטיל בדיעבד כתם ודופי על פעילותו העיתונאית בעבר. בכך הוא פוגע לא רק באמינותו האישית, אלא אף באמינותה של התקשורת ככלל.

האם זה טוב לפוליטיקה? אם מתייחסים לפוליטיקה כאל עולם מושחת שמודרך רק על ידי אינטרסים אישיים, אזי מדובר בתוספת ראויה ומועילה, בתנאי שהעיתונאי אכן "מצליח" בדרכו החדשה. אך אם פוליטיקאי טוב הוא אדם המשרת את הציבור בנאמנות ומשמש דוגמה להתנהלות ראויה, אזי הקפיצה הישירה לפוליטיקה מזיקה. אין בה התנהלות נקייה ואף אין בה מנהיגות ראויה. כשם שאנחנו מבינים שאיש צבא חייב בתקופת המתנה בין שירותו הצבאי להשתלבותו בפוליטיקה, כך גם אצל העיתונאי.

ועדיין יש מקום להבחין בין עיתונאי ובין 'פובליציסט'. כותב המאמרים, כמעט בהגדרתו, הוא אדם בעל דעות שתפקידו להעלותם על הכתב ולהעבירם לציבור הרחב. אורי אורבך איננו עיתונאי. הוא איש תקשורת כי הוא מופיע בתקשורת, אך הופעותיו ומאמריו הם פועל יוצא של דעותיו ולא של עבודה עיתונאית. לעומתו, שלי יחימוביץ' היתה עיתונאית המחויבת למקצוע ולאתיקה. קפיצתה לתקשורת היתה מעשה שהוכיח בדיעבד את חוסר מקצועיותה כעיתונאית וכמראיינת לכאורה ניטראלית. היא פגעה בתקשורת.

קפיצתו של אורבך הסופר לפוליטיקה, איננה מזיקה לתקשורת. האם היא טובה לפוליטיקה? ימים יגידו. 

המודל של דניאל בן-סימון/ יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בת"א

השתלבותם של עיתונאים בפוליטיקה מוסיפה כבוד לפוליטיקה הישראלית, אשר לצערי הרב מרבית הפוליטיקאים שהצטרפו אליה מביישים את הפוליטיקה הישראלית. כניסתם של עיתונאים כמו ניצן הורוביץ, דניאל בן סימון, גדעון רייכר, שלי יחימוביץ' ואורי אורבך, היא ברוכה. אין ספק שבכירותם וידיעותיהם בתחומים שאותם סיקרו או שבהם טיפלו יועילו מאוד לעבודה הפרלמנטרית השוטפת שלהם.

גם התקשורת תרוויח מנוכחותם של עיתונאים בשמי הפוליטיקה הישראלית. ראו את טומי לפיד, שעבר מעיתונאות לפוליטיקה, וכן את גרשום שוקן. הם פיארו את הכנסת ואת מצבת חברי הכנסת הן מבחינת השפה העברית שבפיהם, והן מבחינת הדרישות העקשניות שלהם בענייני חופש הביטוי והעיתונות. אמנם הם הרגיזו לא מעט אנשים, אבל עדיף להרגיז את האזרח מאשר לבייש את הכנסת. לבייש, כי לצערנו הרב לא מעט מחברי הכנסת של היום לא הייתי לוקח להיות בלנים במקווה, שהרי בלן במקווה לא עושה כלום חוץ מאשר להחליף מים.

נכון שיכולה להיות במעבר הזה בעיה אתית, כמו ששלי יחימוביץ' ריאיינה ערב כניסתה לפוליטיקה את עמיר פרץ והחמיאה לו מכאן ועד להודעה חדשה, ויום או יומיים אחר כך היא הכריזה על כניסתה לפוליטיקה הישראלית למפלגתו של עמיר פרץ. במקרים כגון אלו אני מצפה מעיתונאים שינתקו את עצמם מהעיתונות לתקופת מה לפני כניסתם לפוליטיקה. טוב עשה דניאל בן סימון שהודיע לפני 6 חודשים, עוד קודם ההחלטה על מועד הבחירות, על פרישתו מעיתון 'הארץ', והחל לעסוק בסיורים בסניפים ובפגישות עם מתפקדים של מפלגת העבודה, ובכך הדיר את רגליו מתפקידו בתור עיתונאי. ולוואי שהכול יחקו את הדרך שבה פעל, ויימנעו מלזות שפתיים ומניצול כל מיני אג'נדות.

באותו צד של המתרס/ אורי אליצור, עורך משנה ב'מקור ראשון'

המעבר מעיתונות לפוליטיקה הוא לא תופעה חדשה, לא בארץ ולא בעולם. רוב המנהיגים הפוליטיים של הציונות בטרם מדינה, היו גם עיתונאים. החל בהרצל, דרך נחום סוקולוב, שנהוג לכנות אותו (אגב, שלא בצדק) "אבי העיתונות העברית", וכלה בזלמן שז"ר שהיה עורך 'דבר' וגם שר בממשלה וגם נשיא המדינה, וביצחק בן צבי, גם הוא נשיא, פוליטיקאי ועיתונאי. בהיסטוריה היותר קרובה אפשר להזכיר את יוסי שריד וטומי לפיד, ואם תרצו גם את גדעון סער, וכמובן שלי יחימוביץ'. אם לעשות הכללות, נדמה לי שהעיתונאים לשעבר התגלו כפוליטיקאים טובים יותר מאשר הגנרלים לשעבר, או הפרופסורים, שגם הם מרבים לקפוץ מן האקדמיה לפוליטיקה ובחזרה.

המחשבה כאילו העיתונות והפוליטיקה הן שני צדדים של המתרס היא שטחית. בשני המקומות נמצאים אנשים שמנסים להשפיע על המציאות באמצעות מילים, ובשני המקומות עוסקים באותם נושאים ובאותו סדר יום. נכון שהעיתונאים אמורים להיות אופוזיציה לוחמת ומבקרת מול הממסד, אבל גם בתוך הפוליטיקה עצמה הרי אותם אנשים משרתים לפעמים באופוזיציה ולפעמים בממשלה, והטובים שבהם יודעים למלא את שני התפקידים כהלכה.

בישראל במיוחד אין שום אמת בפוזה כאילו העיתונאי הוא מין משקיף אובייקטיבי שאינו משרת אלא את האמת. יש עוד כמה עיתונאים בודדים אצלנו שמתהדרים בכך ש"איש לא יודע מהן השקפותיי הפוליטיות", אבל עיתונאי שאומר כך, אתה יודע שהשקפותיו ימניות. ואולי דווקא משום שהתקשורת שלנו כל כך שמאלנית, מוטב שמפעם לפעם ייצא המרצע הזה מן השק.

ואחרי כל הדיבורים הכלליים האלה, אני רוצה לברך את אורי אורבך, צדיק בסדום, בברכת הצלחה. תישאר צדיק, אורי, ותשמור על ההומור שלך גם בקלחת הפוליטית.