בשבע 324: זה קרה באמת

כששמעה הסופרת אסתר שטרייט-וורצל ברדיו על שתי הקטינות שנעצרו במאבקן נגד העקירה וסירבו להזדהות, נדלק אצלה זיק שהפך מאוחר יותר לספרה החדש, 'קיץ כתום'@

עופרה לקס , ה' בטבת תשס"ט

 

בשיחת הטלפון שקדמה לפגישתנו, זיהתה אסתר שטרייט-וורצל את 'בשבע', למרות שהוא מחולק בעיקר במגזר הדתי. "אני קוראת אותו מדי יום שישי", הפתיעה "ומאוד נהנית". לפני שהספקתי לשאול היכן שמעה על העיתון וממי היא משיגה אותו, המשיכה: "אני קוראת את העיתונים של הציבור שלכם מאז שהתחלתי לעבוד על 'קיץ כתום', כדי לדעת מה מעניין אתכם ובאיזו שפה אתם מדברים".

את המסורת היא מכירה מן הבית, וגם ההתיישבות איננה זרה לה. אבל היסודיות הזורמת בעורקיה הכריחה את יוצרת 'אורי', 'אליפים' ויצירות מופת נוספות, ללמוד הרבה לפני שניגשה למלאכת הכתיבה.

'קיץ כתום' הוא ספר של תעוזה. זיק היצירה לכתיבת הספר ניצת בשטרייט-וורצל לאחר ששמעה שהקטינות איילה ושלומית אמיתי עצורות בעקבות מחאה על הגירוש ומסרבות להזדהות. הן העזו לעמוד מול בית המשפט והמשטרה, והיא מצידה העזה לגעת בנושא שאיננו מקובל בקרב חבריה הסופרים, ולכתוב מנקודת מבטן של אלה שהוגדרו 'פושעות' ו'מורדות'.

שטרייט-וורצל איננה מתכוונת להפריד ולהבדיל. להיפך, הספר נוצר כדי לגלות לעם ישראל עולם בלתי מוכר ולהנגיש אותו, "בתקווה שאם יכירו - יבינו זה את זה, ומרגע שיבינו – יתאחדו ויתלכדו".

 

מ'ההגנה' ועד לנוער הכתום

ספרה החדש של שטרייט-וורצל, 'קיץ כתום', נולד כאמור בעקבות דיווח באמצעי התקשורת לפיו שתי בנות, אחיות, עצורות זה כמה שבועות בכלא 'מעשיהו' בעקבות סירובן להזדהות. השתיים נעצרו בשל השתתפות בחסימת כבישים במחאה על העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון. שטרייט-וורצל נדלקה. "הסיפור הזה כבש את לבי", היא כותבת בהקדמה לספר, "הוא הזכיר לי את אשר כתבתי בספרי 'נערי המחתרת' על הנער יוחַי, חבר ה'הגנה' שהעדיף לשבת במאסר ובלבד שלא יסגיר את זהותו לשוביו האנגלים". הסופרת איננה שוכחת לערוך הבחנה בין המצבים ובין סוגי האויבים, אבל, היא ממשיכה וכותבת, "ההתנתקות מגוש קטיף יצרה מצב אבסורדי כזה, שבו האוהב הפך – ולו רק לזמן מוגבל – לאויב". שטרייט-וורצל חגגה אמנם לא מכבר את יום ההולדת ה-70 שלה, אבל היא מגדירה את עצמה 'הרפתקנית'. הסיפור של הבנות קרץ לה גם מהצד האידיאולוגי שלו אבל גם מן הבחינה השובבית שבו. היא ביקשה מהעיתונאי צור ארליך, שהגיע לראיין אותה לרגל צאת ספרה הקודם 'עטרות', שיהווה עבורה חוט מקשר. שטרייט-וורצל שוחחה קודם כל עם האב, יגאל אמיתי, ומצאה ששורשיו נעוצים בפתח תקווה והיא אפילו מכירה את אימו (ששמה, הדסה, שורבב לספר, כמו גם שמו של יגאל). מאוחר יותר היא נפגשה עם הבנות פעמים מספר, שמעה את סיפורן ואת אמונותיהן, ואת התרשמותה היא חקקה בספר. "מצאתי את אשר ציפיתי למצוא: נערות נבונות, חביבות, נעימות ומנומסות, בנות טובים במובן הטוב של המילה. ההפך הגמור מ"פורעות חוק" (כך כינו אותן בעיתונים). וגם – כפי ששיערתי מראש –אידיאליסטיות, חולמות בלהט את חלום גאולת ארץ ישראל השלמה ומוכנות לעשות כל שיידרש וגם למעלה מזה כדי להגשים את חלומן". בעקבות המפגש עם האחיות איילה ושלומית, זרמו אליה בני נוער מגוש קטיף ובנות מיישובים שונים ביהודה ושומרון, וחלקו עם הסופרת את אמונותיהם ואת הווי חייהם. שטרייט-וורצל התפעלה מהם עד מאוד, והיא אף מודה להם בספרה. 

 איילה אמיתי היא תמר, מספרת הסיפור ואחת משתי האחיות שנכלאו ב'מעשיהו'. הספר בתצורתו הסופית איננו דיווח על קורותיהן של איילה ושלומית, הן תמר ובת אל, בחודשים שלפני הגירוש ואחריו, אך קורותיהן היוו את ההשראה, הבסיס על גביו בנתה שטרייט-וורצל דמויות ותתי עלילות. "אני לא יודעת אם משפחת אמיתי זיהתה את הטיוטה האחרונה עם זו הראשונה", היא אומרת.

הספר נבנה בשיתוף משפחת אמיתי. הבנות, למשל, אישרו את השמות שהוענקו להן בספר. עם זאת, "יש הרבה מקומות בספר שלא הייתי מוצאת את עצמי", אומרת איילה "אבל זו זכות שלה כסופרת להמציא עלילה". איילה מספרת כי היא מעריכה מאוד את הסופרת על שעשתה צעד אמיץ. "היא סיפרה לנו על כך שחברותיה איימו שלא תמשכנה להיות חברות שלה. שמענו גם על אמנים שהחרימו אותם כי הזדהו עם הכתומים. זה צעד לא פשוט, במיוחד עבור סופרת מוערכת ומפורסמת כמוה. וחוץ מזה", היא לא שוכחת לציין "היא אישה מאוד נחמדה".

איילה מספרת כי לאחותה ולה לא היה פשוט לשתף פעולה עם שטרייט-וורצל. "כשאמרו לנו 'ספר' חשבנו בהתחלה שזה משהו ממשלתי, ממסדי כזה. אחר כך חששנו מה יעשו מהסיפור שלנו, במיוחד כשמדובר בספר לציבור החילוני, אבל אחרי שנפגשנו איתה וראינו שהיא באמת מקשיבה ורוצה להבין, חשבנו שזו הזדמנות להעביר את הסיפור מהצד שלנו".

והחוויה לפגוש סופרת, ושהסיפור שלך יהיה תשתית לספר?

"בהתחלה די נגנבתי, ועוד כששמעתי שהיא סופרת נחשבת. אחר כך חשבנו גם על החשיבות שבזה".

איילה איננה משלה את עצמה שספר אחד ישנה את נקודת המבט של אנשים שדעותיהם שונות בתכלית. "אבל הציבור החילוני מנסה להשתיק את הגירוש כי הוא יודע שזה היה לא נכון ולא מוסרי. הספר מעלה את הנושא שוב, ואני מקווה שאמנים נוספים יבואו בעקבות אסתר ויעלו את הנושא".

גם הסופרת איננה משלה את עצמה: "אמרה לי חברה סופרת ומשוררת לילדים שקראה את הספר 'אל תשלי את עצמך שכבר השפעת על דעתי'. אמרתי: 'אני לא משלה את עצמי מי אני ומה אני, אבל אם טפטפתי משהו, זה כבר טוב'.

"בספר שלי אורי יש דמות של צבר חמוד. שואלים אותו באיזה מפלגה אתה, אז הוא עונה: למפלגה שלי קוראים כי"א - כל ישראל אחים, את זה כתבתי עוד לפני 40 שנה. כנראה שהייתי תמימה, כי תמיד היינו מפורדים. עוד כשהיינו שבטים היו מלחמות נוראות בין השבטים וגם בגולה היינו מלשינים זה על זה בפני הגוי, ובגלל ריב אחים חרב המקדש והאחים ממשיכים לריב. אם הספר החדש ימלא את שליחותו קצת, אז אני גם אשמח".

 

גם הנכדה השתכנעה

שטרייט-וורצל חיברה הקדמה ארוכה לספר, המסבירה את הרקע לכתיבתו ותכניו ואת העובדה שלא ניסתה לנקוט צד פוליטי. ובכל זאת היא מספרת ש"לקראת צאתו של הספר לאור, אמרתי שאכין את עצמי ואעטה שריון או שכפ"ץ, כי ודאי יתקיפו אותי מכל עבר". לתחושה שלה היה בסיס. עצם הכתיבה שלה על הנושא עוררה התנגדות בקרב חבריה. "חברה, מורה לתנ"ך, אמרה לי 'מה גוש קטיף ועזה? מה לי ולעזה? זה היה של הפלישתים'. אני שאלתי את הבנות, והן אמרו שכתוב בתנ"ך 'כל מקום שעליו תדרוך כף רגליכם שלכם הוא'. והיו עוד תגובות כאלה. אפילו חברה אחת קיצונית, אמרה שלא תהיה חברה שלי יותר, עד כדי כך". אל דאגה, החברה לא נטשה לבסוף את החברות עם שטרייט-וורצל, ובכל זאת, אלו היו עבורה אינדיקציות, מין טעימות קטנות בנוגע להדים שהספר יעורר. בסופו של דבר, קרה ההיפך. "להפתעתי הגדולה אף אחד לא התקיף. להיפך, מאותו יום שבו התפרסמה הרשימה עליי ב'מעריב' הטלפון לא הפסיק לצלצל במשך ארבעה ימים. אנשים מכל חלקי הארץ, לא מהתנחלויות: צעירים וזקנים, נשים וגברים, הרגישו צורך להגיד לי תודה. הם אמרו לי 'גם אנחנו חילונים, ורצינו לומר שאת לא היחידה שחושבת כך, היית לנו לפה'. התגובות ממש מחממות את הלב". גם נשים דתיות מסרו לה שהיא היתה פה למאות אנשים שאין להם אפשרות להתבטא. "מה יכול להיות יותר טוב?" היא אומרת, מאושרת "אבל האמת היא שהספר נכתב באהבה והוא מלא אהבה, אי אפשר לכעוס עליי עד כדי כך".

מי שעוד לא הגיבו לספר הם אותם עשרות בני נוער עימם נפגשה הסופרת. היא עוד ממתינה.

נהנית מהמפגש עם בני הנוער? השיחות עימם העבירו אותך תהליך?

"לא הייתי צריכה לעבור תהליך, אלה היו דעותי מאז ומתמיד", היא אומרת. ואולם אצל נכדתה, שירה, העבודה על הספר חוללה משהו. "נכדתי היתה בחופשה בין התיכון לצבא והיא חיפשה עבודה. אמרתי לה 'שירה, במקום למלצר בואי תעבדי איתי'. היא הראתה לי את כל הבלוגים והמון סרטונים, הזכירה לי את השמות של הילדים ששכחתי לפעמים. היא גם ביקורתית, אז היא קראה את זה אלף פעמים ואמרה 'זה נכון' או 'זה לא טוב'. שירה גם נתנה את השם של הספר". שירה הגיעה לנושא מנקודת מבט אחת ויצאה עם אחרת. "אני לא רציתי שזה יקרה", אומרת סבתה "לכל אחד יש את הזכות להאמין במה שהוא רוצה. אבל היא צפתה בחומר ושינתה את דעותיה".

 

'קיץ כתום' הוא ספרה ה-25 של שטרייט-וורצל, שבאמתחתה ספרי הנוער האלמותיים 'אורי', 'אליפים', 'בן הערובה', 'שחר' ועוד. 'אליפים', המתאר את חיי התיכוניסטים בפנימייה החקלאית 'גנות', זכה במקום הראשון בתחרות מצעד הספרים לרגל שישים שנות המדינה. סיפרה 'אורי' זכה במקום השביעי, "למרות שאורי הוא יותר ארצישראלי". במשך 32 שנים לימדה שטרייט-וורצל ספרות, חיבור, תנ"ך ולשון. שלוש שנים ב'כנות' - שהיה ההשראה ל'אליפים', השאר בפתח תקווה.

ספרה הראשון 'מן המיצר' פורסם בהיותה בת 30, אם לשניים ומורה. תקופה קצרה אחר כך נולד הספר 'הבובה מן הבית הקטן'.

את המענה לשאלה הטריוויאלית משהו איך נולד ספר, קיבצה שטרייט-וורצל בספרה 'מאורי ועד אדי'. אבל גם בשיחה שלנו היא נותנת מענה קצר, למרות שהתשובה ארוכה ואת התהליך הנפשי קשה לתאר. "נוצר זיק בנשמה שמתחיל לבעור, עד שאת לא מוצאת לעצמך מנוח. זה משתלט עלייך, על המחשבות והרגשות. הדמויות מכתיבות לך את החיים שלהן ואומרות לך מה לכתוב עליהן".

ובכל זאת, שטרייט-וורצל גם גידלה ילדים במקביל לכתיבתה. כשהם היו צעירים, העבודה התמקדה בעיקר בלילות, היא מספרת. "כשהעלו הצגה על 'אורי' כאן בפתח תקווה, הכינו סרטון וצילמו את הילדים שלי מדברים עליי. מה שמאוד נגע לי ללב זה שהם סיפרו שכשהם היו בבית, לא נתתי להם אף פעם להרגיש שהכתיבה מפריעה להם, כי בעצם הם היו במקום הראשון. באותה תקופה הייתי כותבת בלילות. עכשיו עיתותיי בידיי. חברות שלי כבר יודעות שיש תקופות שאני מסתגרת בתוך עצמי, ובתקופות אחרות אני אשת חברה, באה, יוצאת ורואה".

שטרייט-וורצל איננה מניחה לספרים לצאת תחת ידיה אם היא לא מרגישה שלמה איתם, גם אם הדבר לוקח לה שנים. כתיבת הספר 'אורי' ארכה למעלה מ-8 שנים, במהלכן היא כתבה ועזבה, התחילה ושוב הפסיקה. את כתיבתו סיימה אחרי מלחמת יום הכיפורים.

איך הרגשת כש'אליפים' זכה במקום הראשון?

"אספר לך סיפור דווקא על 'אורי'. קיבלתי לפני שבוע מכתב, שהוא לא ראשון מסוגו. מישהי כתבה לי שהיא כבר הרבה שנים רוצה לכתוב לי אבל איננה יודעת איך לנסח את עצמה. לפני הרבה שנים, היא מספרת, אביה, שעובד בהיי-טק, קיבל עבודה בלוס אנג'לס למשך שנתיים. הם טסו לארצות הברית, התאהבו בה ובכלל לא רצו לחזור לארץ. לילה אחד, כשהיתה בין כיתה י"א לי"ב, לא הצליחה להירדם ולקחה לידיה את 'אורי', שעד אז לא קראה בו. באותו לילה היא סיימה אותו ופתאום הבינה את הזהות שלה, את המקום שלה בעולם. בבוקר הנערה שאלה את הוריה מתי חוזרים לארץ. ההורים נדהמו ואמרו שהם לא רוצים לחזור. אז הבחורה אמרה 'אם אתם לא נוסעים אני חוזרת לארץ לבד'. היא חזרה ושהתה בקיבוץ, כנראה אומצה על ידי משפחה, התגייסה לנח"ל כחיילת בודדה, ובזמנים קשים וגעגועים ללא סוף היא תמיד היתה מוצאת עידוד באורי או במה שהיא שאבה מאורי. סיפורים ומכתבים כאלה עושים לי המון, ואני אומרת אשריי שזכיתי". 

 

 ביאליק ועגנון בסלון

ידיה של שטרייט וורצל (76) אחזו בעט הכתיבה מרגע שידעה לקרוא ולכתוב, אולם עד גיל מצווה לא העזה לפרסם את יצירותיה. "בביתנו התארחו סופרים ומשוררים, כולל עגנון וביאליק, שדיברו בחכמה. שמעתי את הנושאים עליהם דיברו ואת העברית שלהם, ולעומתם היה נראה לי מוזר שאני אפרסם משהו". סיפורה הראשון 'זיווה' ראה אור בעיתון נוער, כאשר היא משתמשת בשם העט 'הדס צבי'. "אסתר היא הדסה", היא מסבירה "ושמי השני הוא צביה. אבי היה מכנה אותי לעתים בשם הזה". אביה של שטרייט-וורצל נפטר בפתאומיות כשהיתה בת 14. שלוש שנים אחר כך, היא הוציאה עיתון נוער בשם 'שלום' לזכרו של אביה, עם שניים מחבריו. הגיליון השלישי של העיתון יצא כבר לזכרו של אחד מהם, שנהרג בדרך לגוש עציון הנצור.

למרות מיעוט השנים שזכתה לעשות במחיצתו, ניכר שדמותו של אביה השפיעה עליה יותר מכל אדם אחר. שלום וורצל עלה לארץ עם אחיו, ישעיהו, בשנת תרס"ח (1908), והתיישב בפתח תקווה. ביתה של שטרייט-וורצל נמצא עד היום על המגרש בו שכן ביתם הדו-משפחתי של שני האחים, שהיו כ'תאומי סיאם'. בספר 'אורי' תיארה הסופרת את ילדותה, "ילדות יפה, של פרדסים". אביה של שטרייט-וורצל ייסד וניהל את הגימנסיה 'אחד העם' בעיר, והיה "סופר ופייטן בנשמה", כלשונה. הבית היה מקום בו עברו כל אנשי הרוח וסופרי העליה השנייה.

שלום וורצל, שכבני דורו התנתק ממצוות היהדות כשהפך חלוץ, חזר לחיקה החם של המסורת עם הולדת ביתו הבכורה אסתר. "היו כמה שנים שהוריי היו אומללים מאוד כי לא היה להם ילד. כנראה שלא רציתי להיוולד. לפי סיפור שאבי סיפר לי, פעם אחת הוא הסתגר באחד החדרים בבית, התפלל והתחנן לאלוקים שייתן לו ילד. הוא אפילו נדר שאם ייוולד לו ילד, הוא יחזור לדת. אבי סיפר שאחרי התפילה הוא הרגיש כאילו הוא מוקף באור ומלאכים. מיד אחרי זה אמא הרתה, אז הוא חזר ליהדות. הוא לא היה פנאט אבל היה מתפלל שלוש פעמים ביום בבית, לא נסע בשבת, היה אוכל כשר. אז הדברים האלה מוכרים לי". מותו הפתאומי של אביה הביא לסוף מערכת היחסים החמה שלה עם הקדוש ברוך הוא. היא לא סלחה לו.

 אנחנו לא משוחחות על אמונתה של שטרייט-וורצל, אלא דרך הספר. הגיבורה, תמר סולחת לה' על רצח בני משפחה מן היישוב שלה, וגם על הטבח בישיבת 'מרכז הרב'. "לה יש אמונה מסוג אחר", אומרת שטרייט-וורצל "לכם יש אמונה אחרת. דיברתי הרבה עם בני הנוער מגוש קטיף ואמונה כזאת אף פעם לא היתה לי וגם אין לי. אם היתה לי, אולי הדברים היו אחרים".

ובכל זאת, לאורך כל הספר מניחה הסופרת דמות ניגודית למשפחת אפרתי, העומדת במוקד הספר, ולאמונתן של הבנות תמר ובת אל. יפעת, בת הדודה, נמצאת עם הבנות ברגעי התפילה המרגשים בבית הכנסת בנוה דקלים. מול האמונה שהן מפגינות, היא אומרת שהאמונה שלהן טיפשית ולא ריאלית. לא, זהו לא קול מגרונה של הסופרת. "אני מלאה התפעלות מהנוער הזה. יש לי כבוד לאמונה שלהם ולערכים המוסריים שלהם ולאהבת המולדת. ערכים שבחברה החילונית את כבר לא מוצאת אותם".

לא רק היכרות עם המסורת ספגה מאביה, אלא גם אהבת הארץ וקשר עמוק אליה, המופיע בכל ספריה ומלווה אותה כל השנים. "כשהיינו ילדים תמיד נסענו לטבריה לקראת פסח, ומאז אני משוגעת על הכינרת. היא מופיעה בהמון סיפורים שלי. באחת הפעמים שנסענו, עברנו ליד התבור ואבי ביקש מהנהג לעצור. לא הבנתי מדוע, ואז הוא אמר לי ולאחי 'בואו'. הוא שאל 'אתם רואים את התבור? כאן עמדה דבורה הנביאה יחד עם ברק בן אבינועם ומכאן הם ניהלו את המלחמה נגד מלך חצור'. זאת אהבת הארץ שלי. הוא לקח אותנו לירושלים, ואמר 'תחשבו על זה שהמלכים והנביאים שלנו התהלכו ברחובות האלה'. וזה נשאר בי, קשר עמוק עמוק לארץ. כשהייתי בשילה, במפגש עם תלמידים, חשבתי 'כאן היה אוהל מועד'. כשנסעתי לסוסיא וראיתי את מעון וכרמל חשבתי על דוד המלך ונבל הכרמלי, אלה האסוציאציות שלי".

בגיל 55 פרשה שטרייט-וורצל מן ההוראה כדי להתמסר לכתיבה. באותן השנים חרשה את הארץ במפגשי תלמידים וסופרים, מה שאפשר לה להגיע למקומות רבים בארץ ולהמתיק במעט את הפרידה מהקשר האישי החם עם תלמידיה. במסגרת הנסיעות הללו היא ביקרה ביישובים רבים ביש"ע ("היו לי ידידים שלא הסכימו לחצות את הקו הירוק", היא אומרת) וכעת, כשכבר איננה יכולה לנסוע בשל מצבה הבריאותי, השתמשה בתיאורי הבנות ובזכרונותיה כדי לתאר את האווירה ביישוב 'אפרון' בו מתגוררות בת אל ותמר ומשפחתן. כשמשפחת אמיתי, המתגוררת ביצהר, התפעלה מתיאור היישוב, היא היתה מאושרת. 

אביך ובני דורו עלו לישראל מטעמים אידיאליסטיים. מה הם היו אומרים על מה שמתרחש כאן היום?

"בטח היה כואב להם. אמנם הולך ונבנה פה משהו, אין עוד מדינה שעשתה כל כך הרבה ב-60 שנה. אבל המוסר במצב ירוד, היום כל אחד רוצה כסף, תענוגות ונסיעות. לאיזה עם יכול להיות ראש ממשלה שנחקר כל הזמן על מעטפות שוחד ונסיעות לחוץ לארץ? איזה כבוד יש כאן?" למרות הדברים האלה, שטרייט-וורצל מבהירה שהיא איננה מעורבת בתנועות כאלה ואחרות. היא רק מאחלת לעצמה שתספיק לכתוב את הספרים שהיא עוד רוצה. ובכלל, היא איננה מטיפה או 'מתקנת' את העולם. ניסיונות לחלץ ממנה אמירות כוללות על תיקון העם והחינוך, נתקלות בתגובה ענוותנית שעיקרה 'מי אני ומה אני'. "מה שחשוב זה שאני איתכם ואני אוהבת אתכם".

נפגשת עם בני הנוער והתפעלת מהם. קיימת תחושה שהטוב הזה שאליו נחשפת לא עובר הלאה, לציבורים אחרים.

"יש נתק, זרות וניכור", היא מסכימה "ואפילו דמוניזציה לפעמים". ומה עושים? שטרייט-וורצל מציעה "לקרב ולהתקרב": "כשהייתי מורה ביקרתי פעם בכפר חב"ד עם קבוצת תלמידים. אחר כך תושבי הכפר הזמינו את בני הנוער לשבות בכפר חב"ד. הם חזרו כל כך מאושרים, כל כך מלאי חוויות. כך צריך, לארגן פגישות ושיחות, אבל יש כאלה. זה לא שאני מחדשת משהו".

שטרייט-וורצל מתכוונת להוציא ספר נוסף, הפעם עם דגש על החיים בגוש טרם הגירוש. "לקראת הספר הנוכחי אספתי המון חומר, אבל התמקדתי בשתי בנות המתגוררות בשומרון. אבל ממה שלמדתי, החיים בגוש היו מופלאים ומיוחדים במינם, ועל זה אני מבקשת לכתוב את הספר הבא. עוד אין לי העלילה הנכונה, והספר הזה רוקן אותי. אני מחכה ששוב יהיו לי אנרגיות. בשביל לכתוב אני צריכה להתנתק מהכל ולכתוב".

ofralax@gmail.com

 

הסוף הטוב של סיפור הגירוש

תמר אפרתי, מספרת הסיפור, היא נערה תמימה וחמודה המתארת את יישובה השקט, כמעט קסום, 'אפרון' שעל גב ההר. לתמר אחות קרובה בשם בת אל ועוד תשעה אחים ואחיות, בדרך לשנים עשר שבטי ישראל. למשפחת אפרתי קרובי משפחה בתל אביב, שלא כל כך מבינים מדוע ההורים מסכנים את חיי ילדיהם במגורים בשומרון, ומבקרים גם את התנהלותם הדתית. באחד הימים, בעוברם במחסום, נכונה למשפחת אפרתי הפתעה לא נעימה. דפנה, אחות אימם, היא אחת מן ה'נשים בשחור' העומדות ומפגינות וצועקות על החיילים.

על העלילה הזאת, השזורה במסרים על מערכת יחסים במשפחה ואמיתות ערכיות, מונח הסיפור המרכזי בו יוצאות תמר, אחותה וחברתה הטובה להפגין נגד העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון. הן נעצרות ונכלאות ונאלצות להתמודד עם תנאים קשים, אסירות לא סימפטיות, געגועים ובדידות. במהלך שהותן בכלא הן מעבירות את המסר הערכי שלהן לשופטת, לסוהרות ולכל מי שמוכן לשמוע. בהמשך הן מגיעות לכפר מימון ומשם לגוש קטיף כמשוב"חות. שטרייט-וורצל מעבירה את התחושות, התקווה והיאוש, האופטימיות והריאליה ששימשו בעירבוביה, וגם את האמונה האדירה בבורא עולם.

נדמה שסופר מן המחנה האמוני היה אולי מדייק יותר בפרטים ובציטוטי הפסוקים, אבל קשה להאמין שהיה יכול להוציא ספר כזה תחת ידיו, ולא רק משום ששטרייט-וורצל היא היא.

נראה שדווקא המבט החיצוני שלה הוא זה שאיפשר לה לשזור בעלילה דמויות משנה מעניינות ומנוגדות, בחור המוסיף נופך רומנטי מרומז, ותיאור של הדברים ברגש ובעוצמה אך בלי כל שיפוטיות.

הפרק האחרון של הספר מתוק מאוד, בניגוד לסיום המציאותי של העקירה. "זה קרה מלמעלה", מסבירה הסופרת. "מבחינה אמנותית, בחרתי כסוף את הפרק שלפני אחרון, הזעקה, היציאה מן הבית והסוף הפתוח. לעצמי כתבתי סוף טוב, כי חלק מהבנות כבר התחתנו והן מאושרות. לא היה לי לב למחוק את הפרק האחרון וחשבתי שאם אני ארחיק אותו משאר הפרקים (על גבי קובץ המחשב ע"ל) הוא לא יודפס. להפתעתי כשקיבלתי את הספר להגהה, פתאום ראיתי שהפרק ישנו. אז אמרתי אם ככה, אסיים כך את הספר. שיהיה פעם סוף טוב. היום אני שמחה עם התוצאה".   

איילה אמיתי, בהשראתה נכתב הספר, איננה משלה את עצמה שספר אחד ישנה את נקודת המבט של אנשים שדעותיהם שונות בתכלית. "אבל הציבור החילוני מנסה להשתיק את הגירוש כי הוא יודע שזה היה לא נכון ולא מוסרי. הספר מעלה את הנושא שוב, ואני מקווה שאמנים נוספים יבואו בעקבות אסתר ויעלו את הנושא"