בשבע 324:על דעת עצמי

אבי סגל , ה' בטבת תשס"ט

במהירות הברק

פתאום אהוד ברק יצא הכי גבר. איך הוא הראה לחמאסניקים האלה, איזו הטעייה דפק להם, איזו סבלנות היתה לו עד ששלח את המכה. פתאום עלינו להעריץ את האיפוק של שר הביטחון, ההמתנה הארוכה שמאפשרת לו כעת להביט למנהיגי העולם בלבן שבעיניים. בטח עכשיו יאהבו אותנו בעולם, שכן התאפקנו במשך שבע שנים, עד שלא נותרה ברירה.

אז נכון שאם זה היה תלוי בברק – ה'רגיעה' היתה נמשכת עוד שנים, כולל הטילים והברחות הנשק. ונכון שכוח ההרתעה שלנו נזקק לשיקום בין היתר בגלל איפוקו של שר הביטחון, ונכון שילדים בשדרות עדיין בטראומה, ונכון שהייאוש כבר הספיק להתגלגל ברחבי המדינה. אז מה? ביום אחד הראה לנו ברק איזה גבר הוא וכמה טוב שיש לנו שר ביטחון אחראי וחושב.

הפיצול הלאומי

בסופו של דבר, אני אומר לעצמי, הכול יצא לטובה. כעת יש לנו שוב מפד"ל (או הבית היהודי) מצד אחד, והאיחוד הלאומי (או האיחוד הלאומי) מצד שני. אחרי כל התסבוכות והסכסוכים, כולנו יכולים לבחור כעת היכן לשים את הדגש: חינוך או התיישבות, תקציב המכינות או תקציב ההתנחלויות, אורלב או אלדד. ובעצם, למה שלא יהיו לנו שתי מפלגות מימין לליכוד? רק בגלל שהתרגלנו? נודה על האמת: המפלגה המאוחדת בבחירות הקודמות היתה פיקציה. כך היא גם נראתה, וכך היה גם כוחה האלקטוראלי. אמנם הפיצול נושא עמו סיכון שמא אחת המפלגות לא תעבור את אחוז החסימה, אבל כדאי גם לראות את הצדדים החיוביים: מפלגה אחת תמשוך קולות מאנשי מרכז דתיים, ומפלגה אחרת תמשוך את קולו של ברוך מרזל. אולי לאחר הבחירות נגלה כי הפיצול היה בכלל רווחי.

בסופו של דבר, אני שב ואומר לעצמי, הכול לטובה. אז למה בכל זאת בא לי לצרוח?    

תגובה ידידותית

מכיוון שלא היו הרבה חדשות השבוע (נו, אני צוחק), אנצל את עיקר המדור כדי להגיב על טוריהם של שלושה מהכותבים החביבים עלי ביותר.

1. במדורו 'שולחן עורך' מהגיליון הקודם, טען עורכי וידידי עמנואל שילה כי הטור האחרון שלי היה "נלהב". אני מניח כי הוא התכוון למשפט מלא ההתלהבות "הבית היהודי עדיין אינו הבית שלי", או למשפט "אם זה היה תלוי בעבדכם, היינו מקבלים רשימה שונה בתכלית" – שאכן נכתב תוך ריקוד סוער ועליז סביב הלפטופ.

אבל למען האמת, אפילו הצטרפותו של אורי אורבך למפלגה התקבלה אצלי ברגשות מעורבים. כמאזין מכור לתוכנית 'המילה האחרונה', המעבר של אורבך לפוליטיקה מהווה ירידה דרסטית ברמת חיי, עם כל הכבוד לאברי וג'קי המופלאים. מצד שני, אורבך אכן משדרג את 'הבית היהודי', והיום אף יותר מאשר בשבוע שעבר. מצד שלישי, עמדתי מהטור הקודם לא עסקה רק בידידי המשופם, אלא גם בחבריו למפלגה, ואני מודה כי השינויים ברשימת המועמדים בשבוע האחרון ציננו מעט את "התלהבותי".

2. מלבד אורבך, נכנס לעשירייה הראשונה של 'הבית היהודי' עיתונאי נוסף, שגם איתו זכיתי לעבוד פעם על מדור סאטירי קדום. הכוונה היא לידידי מהדרום אלישיב רייכנר, מקום 10 ברשימה המכובדת לכנסת. כעת אני מחפש ברשימה את יחיאל ספרא. באמת, איך אפשר להקים בית יהודי בלי יחיאל ספרא?

רגע לפני שהפך לפוליטיקאי, כתב רייכנר ב-nrg טור סאטירי נחמד נגד פיצול המפלגות בימין. בין היתר הופיע בו הטקסט הבא: "אנחנו בישוב גם קוראים את אותו עיתון. 'בתשע' כמובן. פעם עוד היו כאן גם את העיתון 'בשמונה', אבל אז הם התחילו לפרסם טור שבועי של איזה רב ממלכתי מחבק קצינים, אז הפסקנו לקחת אותו בחינם, ועברנו כולנו ל'בתשע', שבו כל הכותבים תומכים בסרבנות, חוץ מאחד בעמודים האחוריים, אבל הוא רק כותב בדיחות, אז זה בסדר".

בהנחה שכותב הבדיחות מהעמודים האחוריים הוא לא עורך המדור הפופולארי 'לוח פי 7', אני מנחש כי רייכנר התכוון אלי. מעולם לא הייתי קטע מטור סאטירי, ואני מודה כי זוהי מחמאה גדולה. זה בטח הכי קרוב לחיקוי ב'ארץ נהדרת' שאי פעם אגיע אליו. אני מקווה שלא אקלקל לרייכנר אם אציין כי מעולם לא כתבתי דבר וחצי דבר נגד סרבנות. נכון שגם לא תמכתי בה. למעשה, עמדתי בנושא הסרבנות מורכבת מדי בשביל העמודים האחוריים של עיתון בתשע. בלי שום קשר, מברוק לרייכנר ובהצלחה בכנסת (כותב בדיחות כבר אמרנו?).

3. העיתונאי השלישי החביב עלי הוא, כמובן, אני עצמי. בשבוע שעבר נכתב כאן כי הסיכוי שאצביע למפלגת המתפצלים מהבית היהודי זהה לסיכוי שברוך מרזל יעשה פעם חשבון נפש. השבוע התברר כי מרזל אכן עשה חשבון נפש – או לפחות עשה חשבון – והחליט לוותר על ריצה לכנסת לטובת תמיכה באחד ממועמדי האיחוד הלאומי. במקביל, למרות קידומם של ידידיי האישיים במעלה רשימת 'הבית היהודי', כוחו של הימין המובהק במפלגה דווקא נחלש. לפיכך, אני מודיע באופן הברור ביותר את הדברים הבאים:

אין שום סיכוי בעולם שתוציאו ממני מידע למי אני מצביע. מה, השתגעתי? אני אמתין מספר שבועות, עד שכל חברי מפלגות הימין יספיקו לריב, להתאחד, להתפצל שוב, לאהוב, לתעב, להתאחד שוב, לפרוש, להצטרף, לשמוח, להתבכיין, לברך, לקלס, להלל ולקלל, ורק אז – כן, רק אז! – אמשיך לא לכתוב למי אני מצביע, כי מי יודע מה יקרה דקה לאחר מכן.

ניפגש בשביעיות

בתום רצף נאה של 160 מדורים ב-160 הגיליונות האחרונים, יוצא המדור לחופשת אוורור (של הקוראים מהכותב) שאינה קשורה בשום פנים ואופן לתקיפת צה"ל בעזה. אם לא אקבל מקום ריאלי באיזו התפצלות חדשה של הימין, אני צפוי לשוב בעוד חמישה גיליונות, מצטער.

יודע את מקומי

לראש הממשלה אהוד אולמרט: במסיבת העיתונאים שלך בעקבות תקיפת צה"ל בעזה אמרת כי "הפעולה תימשך ועל אזרחי ישראל להצטייד בסבלנות". אזרחי ישראל סבלניים, מר אולמרט. אולי זה לא כולל אנשי תקשורת, אבל רובנו מצוידים בסבלנות הדרושה למלחמה. מי שלא היו סבלניים במלחמה הקודמת בצפון אלה אתה וחבריך לממשלה, שחיפשתם הפסקת אש עוד בטרם פתחתם בה, שנכנסתם לפאניקה מהאפשרות של ביקורת בינלאומית, ושמיהרתם לחתום על הסכם מפוקפק שעוד נסבול ממנו בעתיד. אני מקווה שהפעם תצטייד בסבלנות, מר אולמרט.

לשרת החוץ ציפי לבני: גם את כינסת מסיבת עיתונאים, ובה אמרת כי העולם נחלק לאנשים מתונים ושוחרי שלום ולקיצוניים מחרחרי מלחמה. לא נמאס לה לדבר על מתונים וקיצוניים? האם אוצר המילים שלך אינו כולל מילים נוספות? ובכלל, אם יש צורך לחלק את העולם לטובים ורעים, אני הייתי אומר כך: העולם נחלק לאלה ששמחו על תקיפת אנשי החמאס בשבת האחרונה ולאלה שאכלו את הלב. מה שמעביר אותי באופן החלק ביותר לפסקה הבאה.

לכותבי הבלוגים ברשתות החברתיות הישראליות: יש לי הפתעה בשבילכם - תשעים ומשהו אחוז מאזרחי ישראל לא חושבים שפעולת צה"ל בעזה היא פשע מלחמה. כן, אני יודע שהרושם מהאינטרנט הוא בדיוק הפוך, אבל זה המצב. וכן, מלחמה זה רע. ולא, אי אפשר לדבר עם האויב. רצינו, אבל היו לו התחייבויות קודמות.

לתושבי הדרום המופגז: ככותב, נראה לי קצת טיפשי להפגין כאן הזדהות רגשית עמוקה אתכם. זה מובן מאליו, זה בסיסי, כמו להגיד שגלעד שליט מסכן או שכולנו צריכים להתאחד. בעל טור בעיתון תמיד רוצה למצוא את הזווית הנוספת, המשפט שאיש לא חשב עליו, הפאנץ' שיצדיק את משכורת העתק המשולמת לו. אין לי משפט כזה כרגע, וממילא אני יוצא לחופשה, אז מה אכפת לי. לבי אתכם, באמת. אני מאחל לכם ימים טובים יותר עוד לפני שאשוב – ואז, כמובן, יהיה רע לכולם.