בשבע 324:גם מחוקקת וגם שופטת

השופטת אנה שניידר, שבתפקידה הקודם כיועצת המשפטית לכנסת היתה ממנסחי חוק פינוי-פיצוי, סבורה שהיא האדם המתאים ביותר לדון גם בערעורים עליו *

יאיר שפירא , ה' בטבת תשס"ט

 

בתקופת המאבק בכנסת על חוק 'פינוי-פיצוי' טמן חבר הכנסת אורי אריאל פח לעורכת הדין אנה שניידר, מי שהיתה אז היועצת המשפטית לכנסת. אריאל ביקש להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק המבקשת לפנות את היישוב הערבי אום ריחן שבצפון השומרון. ההצעה, שהיתה מועתקת כמעט מילה במילה מחוק פינוי-פיצוי המקורי, הציעה להשאיר את תשתיות הכפר לשימוש היהודים, ולהתחיל בהידברות מוקדמת עם ערביי הכפר לקראת פינויים. שניידר הצהירה כי החוק עתיד להיפסל בשל גזענותו, וח"כ אריאל זכה לניצחון תעמולתי קטן, שהדיו נאלמו בתוך שאון התשואות התקשורתיות על חורבנם העתידי של היישובים היהודיים. לא ברור האם המסקנה מהפרשה היא כי שניידר עוינת את מתיישבי גוש קטיף, שהרי את הצעת החוק לגירושם היא לא פסלה, או שמא היא אוהדת אותם, שהרי נפלה לפח בעיניים פקוחות. מה שברור לחלוטין הוא שהסבריה של שניידר, היום שופטת בבית משפט השלום בירושלים, כי עבודת היועצת המשפטית לכנסת מסתכמת בהליכי חקיקה ולא במהות החוק, אינם נכונים.

לפני מספר חודשים קבע נשיא בית משפט השלום בירושלים, השופט אמנון כהן, כי שניידר תהיה זו שתטפל בכל הערעורים שיוגשו נגד מינהלת סל"ע על פיצויי ההתנתקות שקבעה המינהלת על פי חוק פינוי-פיצוי. מייד עם היוודע דבר המינוי פנה ועד מתיישבי גוש קטיף ועורכי דין המייצגים תושבים מעקורי הגוש בבקשה לפסול את שניידר מלדון בתיקים אלו. לטענתם, כמי שהיתה מעורבת עד צוואר בהליכי חקיקת החוק, שניידר לא יכולה לטפל ביישומו ללא משוא פנים. יש גם מי שטענו כי במהלך הדיונים על החוק פעלה שניידר לא פעם נגד האינטרסים של המתיישבים המועמדים לגירוש.

בנימוקי ההחלטה שלא לפסול את עצמה שפרסמה שניידר השבוע, היא מציגה קו ייחודי משלה בנושא הצורך בניטראליות של השופט. שניידר קובעת כי היעילות דורשת שבתיק ידון דווקא שופט אשר לו היכרות מוקדמת עם החומר, שהרי אם יגיע העניין לידי שופט אחר ייאלץ זה ללמוד את החומר מראשיתו, ונמצאת המערכת העמוסה עמוסה עוד יותר.

נציין רק כי על שופטי בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין ועדנה ארבל, מי שהיו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, נגזרה תקופת צינון ארוכה בטרם הותר להם לעסוק בתיקים שהמדינה צד בהם, למרות שליטתם הטובה בחומר.

 קצב את עונשו

בהמולת הבחירות המתקרבות וברעש התותחים והטילים כמעט ונאלמה סוגיה ציבורית חשובה שעלתה על שולחן בג"ץ: מעמדו של נשיא מדינת ישראל. ראשיתה של הפרשה בהתנהלות תמוהה של משה קצב, הנשיא לשעבר, שקצב את עונשו של רוצח מסוכן בנסיבות לא מובנות.

לפני למעלה מ-12 שנה הורשע ניסים צרפתי בחטיפה, אונס ורצח אכזרי. בתוך כותלי הכלא הוא המשיך בשרשרת של עבירות חמורות שבגינן נגזרו עליו עונשי מאסר נוספים - הליך סמלי בנסיבות כאלו. לפני כארבע שנים פנה צרפתי בבקשה לקצוב את עונשו - הליך המאפשר כניסה לתוכנית שיקום, יציאה לחופשות וקיצור תקופת המאסר. באותה שנה הוא גם הספיק לדקור אסיר אחר במהלך מריבה ביניהם בבית הסוהר.

מחלקת החנינות במשרד המשפטים, כמו גם ועדת השחרורים המיוחדת, המליצו לנשיא קצב שלא להיעתר לבקשה. החזרה של האיש לרחוב, סברו שם, לא תיטיב עם העם. קצב לא התרשם מההמלצות, ולפני שנתיים הועבר מלשכתו כתב הקלה בעונש לחתימתה של שרת המשפטים דאז, ציפי לבני. כתב ההקלה קצב את העונש ל-32 שנות מאסר. הנימוק שהגיע מבית הנשיא היה כי העונש נקצב בעקבות שיפור בהתנהגותו של צרפתי - טענה שנראתה תמוהה לאור החומרים שהעביר משרד המשפטים לבית הנשיא. השרה מיאנה לחתום על ההקלה, וכך נהגו גם כל שרי המשפטים שבאו אחריה. צרפתי עתר לבית המשפט העליון ודרש לקבוע כי חתימתו של נשיא המדינה בלבד דרושה כדי לאשר חנינה או קציבת עונש, וכי למעשה עונשו נקצב ואת הנעשה אין להשיב.

בבית המשפט העליון נחלקו הדעות. השופט אדמונד לוי, בהסכמתו של השופט דנציגר, קבע כי צודק האסיר צרפתי. לוי ניתח את החוק, הוסיף תקדימים היסטוריים, וקבע כי החנינה היא סמכות בלעדית של הנשיא שאיש אינו יכול לבקר או לערער עליה. חתימתו של שר המשפטים, קבעו לוי ודנציגר, אינה אלא קישוט פשוטו כמשמעו. מפאת כבודו של הנשיא, לא ראוי שיהיה חותם יחיד על מסמך.

השופט אליקים רובינשטיין חשב אחרת. לדידו, איש חשוב ככל שיהיה אינו חסין מטעויות, ולעיתים אפילו משחיתות. עליונותו של מוסד הנשיאות אינה מאפשרת לו לחלוש על הליך כה חשוב מבלי שיהיה נתון לביקורת מנהלית ושיפוטית. השופט רובינשטיין מסכים כי לפי העולה מלשון החוק שר המשפטים אינו צד בהחלטה, וכל תפקידו הוא לומר אמן על החלטת הנשיא. אך לדעת רובינשטיין חתימתו של השר באה למנוע מקרים חריגים וקיצוניים, כמו זה של צרפתי.  מכל מקום, גם העובדה שרובינשטיין נותר בעמדת מיעוט לא הושיעה את צרפתי, לפחות לא לעת עתה. כל השופטים הסכימו כי אם שר המשפטים מסרב לחתום, עניין החנינה יחזור לעיון נוסף אצל נשיא המדינה - הפעם יהיה זה שמעון פרס. אם יחליט גם פרס לקצוב את עונשו של צרפתי, ייאלץ שר המשפטים הבא לחתום על ההחלטה מיד.

שקט, שודדים

סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט אילן שיף, הכריע השבוע בתיק שוד שבו שודדים לא-יוצלחים במיוחד פגשו בנשדד מבולבל לא פחות. שני השודדים נמנו וגמרו לשדוד פיצוציה, והסתערו בחצות לילה על החנות כשאינם חמושים כלל. אחד מהם טרח להסתיר את פניו בחולצתו. השני שכח, ומצלמות האבטחה הנציחו את דמותו. הן גם צילמו את אחד השודדים ניגש למוכר ומניח את אצבעו על פיו בתנועה המבקשת שקט. המוכר טען בתלונתו במשטרה שחשב כי התנועה היתה הרמת יד לאגרוף. הוא קפץ מעל הדלפק ונמלט, כשהוא משאיר אחריו את קופת המזומנים, את ארנקו ואת הטלפון הנייד. השודדים לקחו הכול, נתפסו בקלות, והודו במעשים אך לא באשמה. בא כוחם ביקש להרשיע אותם בגנבה ולא בשוד, שהרי בפועל לא הפעילו כל איום כנגד המוכר. השופט שיף דחה את טענת הסנגור והרשיע את השניים בשוד, לאחר שקבע כי עצם ההתפרצות לחנות בחצות הלילה כשאחד מהם מכוסה פנים די בה כדי להיחשב לאיום.