בשבע 324:הדרום- חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל

המערכה בעזה היא ההזדמנות האחרונה של המדינה להתחבר מחדש אל תושבי הנגב, שנדמה שהופקר על ידה כמעט בכל פרמטר אפשרי

אודי לבל , ה' בטבת תשס"ט

 

המערכה המתנהלת בעזה אינה רק ניסיון, כפי שהוגדר על ידי המנהיגים, להשבת השקט לאזרחי 'עוטף עזה'. היא גם לא ניסיון להשבת כושר ההרתעה וגם אין להסתפק בתפישתה כהזדמנות להשבתו של החייל החטוף גלעד שליט או להפלת שלטון החמאס. מבחינת חלקים רבים בציבור, ובמיוחד באזור שדרות ועוטף עזה, זוהי הזדמנות, אולי אחרונה, להשבת אמון האזרחים במדינה.

מזה שנים חווים תושבי עוטף עזה, כמו גם שכניהם בנגב, את אובדן הריבונות הישראלית ואת היעלמותה של המדינה. תחושת בדידות ואי אמון המצטברת מיום ליום. לא מדובר רק בתחום הרווחה, הבריאות או החינוך. גם היעדר הביטחון האישי, הפקרתם של התושבים לאיומי דמי חסות, השתלטות על קרקעות ובנייה בלתי חוקית תורמים לתחושה זאת. כמו גם התלות ההולכת וגוברת בעמותות סיוע, ביוזמות התנדבות סטודנטיאליות או בתרומות בעלי הון, שהופכות קריטיות במיוחד בעת לחימה. היה זה גיידאמק שפינה את התושבים להתרעננות במרכז; תלמידי המכללה המקומית שהפעילו את מרכזי היום לילדים תחת האש;  התארגנויות אזרחים המקיימים הפנינג קניות בימי שישי במרכז שדרות, על מנת לסייע לעסקים המקומיים להחזיק מעמד.

 בגידה מתמשכת

תושבי המקום הם מן האמונים על האתוסים הלאומיים המכוננים. לא נמצא שם תופעות סרבנות, גם לא מחאות פוליטיות בנוסח 'ארבע אמהות'. המדדים השונים מלמדים על מידה גבוהה של פטריוטיזם, כיבוד סמלי המדינה, קשר למקום ואמונה בצדקת דרכה של הציונות והמדינה. אך עם זאת, ואולי דווקא בשל זאת, גדול השבר שחשים הם בשנים האחרונות. אל מול תרומתם למדינה ותחזוק האידיאולוגיה העומדת מאחוריה, חשים הם בגידה הולכת ומתמשכת מצד המדינה כלפיהם. ולא מדובר רק על הפקרה בתחום הכלכלה או הרווחה. להפקרה זו, ששורשיה כאורך שנות קיומה של המדינה, הצטרפה לפתע הפקרת ביטחונם האישי. המדינה הפסיקה לספק את המוצר הציבורי הבסיסי שהיא אמונה עליו: ביטחון. היעדרו של זה, בדמות שלל טילים הנוחתים ללא הרף כבר שמונה שנים, לא השתנה עם חילופי ממשלות או קונספציות מדיניות. קשה להסביר לאזרח קשה יום מדוע אין מערכת תחבורה ראויה, מקור תעסוקה או מרכז תרבות בסביבתו. קשה עוד יותר להסביר לו מדוע ויתרה המדינה על יכולתו לחיות בביטחון. ועוד יותר מכך, מדוע עליו להמשיך ולייחס אמון למדינה המשלימה עם מצבו זה.

ולא רק המאוים קונקרטית ממטרי הקסאמים תוהה אם להמשיך ולספק אמון לאותה מדינה. שכן יש לו כמה קרובי משפחה, וחברים, ועמיתים, וסתם אחרים שצופים במצבו בטלוויזיה, וגם הם תמהים מפעם לפעם "היכן המדינה" באשר לסוגיות שונות. והנה הם מגלים כי אותה מדינה, לא רק ש-'אינה קיימת' כאשר מתרחשת הסתבכות עם הביורוקרטיה, או נסגר המפעל, או טמון משבר לקרנות הפנסיה, אלא אף כאשר חייו של האזרח ("היום זה הוא – מחר זה אני") מאוימים על בסיס יומיומי. אותה מדינה, שאני משלם לה מיסים, ומקדיש לה ימי מילואים – גם כאשר חיי אינם בטוחים, לא ממהרת למלא את התחייבותה הבסיסית לאזרחיה. ולא רק זאת, אלא שהיא מעבירה מסרים בדבר הצורך להתרגל, ולתפוש את המציאות כברת הכרח, בדמות שלל 'סדנאות חוסן' ונהלי מיגון, המיועדים למעשה להסתגלות למטווח האווירי, כאילו שהוא גזירת גורל.

להוכיח מי הריבון

אין פלא כי בשנים האחרונות אנו צופים בדאגה אחרי הצטיידות הישראלים בדרכונים זרים, קוראים בתוגה על ירידת האמון בדבר המשך קיומה של המדינה, עוקבים בתדירות אחרי ירידת אחוז המצביעים בימי בחירות ומעל כל זאת נחשפים יותר ויותר לתפישות הפראייר המודבקות לממשיכים לציית לחוקים, להצהיר על הכנסות ולפקוד את לשכות הגיוס. סקרים המלמדים כי 'תהליך ההתנתקות' ניתן אולי ליציאתה של ישראל מגוש קטיף, אך מדובר בכותרת המבטאת את יחסם של יותר ויותר רכיבים בציבור למדינה ולמוסדותיה.

מבחינת כל אלה, המערכה הנוכחית הנה יותר מפעילות  צבאית. זוהי הזדמנות המדינה להשיב רבים מאזרחיה לרובריקת האמון בה ובמנהיגיה. משום כך, מעבר לשלל סיבות של מזג אוויר, לחצים בינלאומיים או צורכי בחירות, אל למערכה להסתיים ללא הכרעה. הכרעה שמעבר לכך שתבהיר לתושבי החמאס כי במדינה ריבונית אין פוגעים, תבהיר גם לתושבי המדינה כי הריבון נכון לצאת להגנתם ולמלא את חובתו הבסיסית לספק את ביטחונם. רגע לפני שאלה יאבדו באופן אל חזור, את תחושת השייכות. רגע לפני שיפסקו בוודאות כי גם בביתם מצויים הם בגלות.