בשבע 325: סיכון חיים מידתי

בפרץ של אקטיביזם נחלץ בג"ץ לעזרתם של כתבי החוץ שדרשו להיכנס לעזה, תוך פגיעה בביטחונם של מפעילי המעברים הישראלים

יאיר שפירא , י"ב בטבת תשס"ט

שלהבת האקטיביזם השיפוטי אומנם הולכת ומצטננת, ככל שהזמן החולף מטשטש את רישומו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר על העושים במלאכה כיום. אמנם הקדנציה של שר המשפטים הנוכחי כרסמה במוטיבציה של שופטי בית המשפט העליון לעצב את המדינה כרצונם. אך פה ושם ניתן עדיין למצוא בעתירות המתנהלות בפני בבג"ץ זכויות אשר צצות להם יש מאין, ברוח היצירתיות החוקתית של אהרון ברק.

אחת כזו ניתנה השבוע להתאחדות כתבי החוץ בישראל. בג"ץ נדרש השבוע לשמור על זכותם של תושבי העולם לקבל דיווח בשפתם על המתרחש בקרבות בעזה. מראשית ההפצצות על הרצועה סגר צה"ל את מסופי הגבול עם הרצועה כדי שלא לסכן את מפעיליהם. אין יוצא ואין בא, גם לא כתבי חוץ. אלו מיהרו לפנות לבג"ץ,וזה לחץ על פרקליטי המדינה להגיע לפשרה שבמסגרתה ייפתח המעבר למשלחת מצומצמת של כתבים, למרות טענת נציגי המדינה כי עיתונאים רבים מדווחים מעזה באופן שוטף.

השופטים דחו את בקשת כתבי להוציא משלחת שתייצג את כל שלל השפות של הכתבים, וקבעו שההסדר שהושג בו ייפתח מעבר הגבול ליציאה של שמונה כתבים, מאזן בין הצורך לשמור על חייהם של הישראלים המפעילים את המעברים ובין הזכות של כלי התקשורת הזרים לדווח, איש לכלי התקשורת במדינתו, על המתרחש בעזה.

צה"ל יורד מהעץ

לא בכל עיוות שיוצא מאולמו של בג"ץ אשמים השופטים. עשרה חודשים עברו מאז הפיגוע בישיבת 'מרכז הרב', ורק השבוע נראה כי המערכת הביטחונית והמשפטית מצליחות לקדם הריסה חלקית של בית המחבל בשכונת ג'אבל מוכבר בירושלים. למרות שמקובל לחשוב במקרה שכזה המערכת המשפטית היא שתוקעת מקלות בגלגלי ההרתעה, הרי שהפעם האשמה כולה מוטלת על צה"ל.

מאז שנת 2002 הרס צה"ל מאות בתי מחבלים ביש"ע. עתירות שהוגשו לבג"ץ נדחו שוב ושוב. השופטים אמנם הביעו אי נחת מהאופי המשפחתי של הענישה, והפסוק מספר דברים "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" הדהד באולם שוב ושוב, אך טענת גורמי המודיעין כי מדובר בכלי מרתיע ואפקטיבי הכריעה את הכף.

אלא שלפני שלוש שנים הודיע צה"ל להרכב בג"ץ שדן באחת העתירות כי הוא ממנה צוות חשיבה שיבחן את נושא הריסת הבתים. בראש הצוות הועמד ראש אגף התקשוב בצה"ל אז, האלוף אודי שני. וכמיטב המיומנות הדידקטית של האגף שבראשו עמד, המציא האלוף שני לאחר מספר שבועות מצגת של דיוני הוועדה. לבד מהנפקת מצגות, נזכיר, התמחה צה"ל באותה תקופה גם במשחקי לשון, בהמצאת מושגים דיאלקטים ובשאר פעלולים שהתנפצו אל המציאות במלחמת לבנון השנייה. ברוח זו קבע הצוות בראשותו של שני כי הריסת הבתים נמצא על "סף החוק" ועל "סף הלגיטימיות", "וזאת אף על פי שהכל חוקי במבחן החוק הבינלאומי, במבחן הקהילה הבינלאומית, במבחן הדמוקרטיה, במבחן הדימוי העצמי ובמבחן הכמויות". אך בשורה התחתונה קבע צוות החשיבה הצה"לי כי "צה"ל, במדינה יהודית דמוקרטית, איננו יכול להלך על סף החוקיות, ועל אחת כמה וכמה על סף הלגיטימיות!!!". תאמינו או לא, אך בעקבות קשקוש שכזה הודיעו הרמטכ"ל דאז, בוגי יעלון, ושר הביטחון שאול מופז כי צה"ל יפסיק להרוס בתי מחבלים, אלא אם כן יעלו נסיבות חדשות בהן ענישה שכזו תמצא הכרחית.

עתה, בדיונים בעתירת אביו של המחבל בג'אבל מוכאבר, נאלץ הצבא לעמוד מול קביעות שקבע בעצמו. הפתרון נמצא בדו"ח של השב"כ, שהראה זינוק משמעותי במעורבותם של ערביי מזרח ירושלים בפעילות פח"ע. על פי הנתונים שנמסרו לבית המשפט, במשך שמונה שנים, בתוכן שנות האינתיפאדה הקשות, נעצרו 370 תושבי מזרח ירושלים בחשד לפעילות חבלנית, רובם ככולם בחשד לסיוע. לעומת זאת, רק במחצית הראשונה של השנה האזרחית האחרונה נעצרו  למעלה ממאה מתושבי העיר הערבים, הפעם בעיקר כיוזמי הפיגועים ומבצעיהם.

השופטים קיבלו את עמדת המדינה כי מדובר בנסיבות חריגות, ואפשרו לה ליטול את הסולם כדי לרדת מהעץ ההזוי שטיפסה עליו.

הטלוויזיה פגעה בזכויות הנאשמים

שופטת בית משפט השלום בתל אביב דורית רייך-שפירא גזרה השבוע את דינם של שניים מהנאשמים בעבירות מוסר שנתפסו בשנה שעברה בחכתם של אנשי ערוץ עשר.  נזכיר כי באחד הרגעים המפוקפקים, הן בהיסטוריה של ערוצי השידור בארץ והן בזו של משטרת ישראל, עומתו האנשים שהופתעו בידי איש הטלוויזיה דב גילהר עם ראיות אודות התנהגותם המפוקפקת, ומיד אחר כך נעצרו בידי המשטרה לעיני המצלמות. 

בגזר הדין לא חשכה השופטת את שבטה מאנשי ערוץ 10, וקבעה כי הם פגעו בזכויות הפרט של הנאשמים. "עבודה עיתונאית שמתנהלת במוסריות כנדרש, לא נפגעת כאשר גילוי ראשוני של עבירה נשאר חסוי והמשך הטיפול מועבר למשטרת ישראל", כתבה השופטת. בביקורתה מצטרפת רייך-שפירא לביקורת שהטיח בערוץ 10 ובאנשי המשטרה גם השופט אפרתי, חברה לכס המשפט בתל אביב, שדן בתיקו של נאשם אחר בפרשה. הפיכת הביקורת של השופטים לתביעה כנגד הערוץ היא אולי הערובה היחידה לכך שאנשי הטלוויזיה יעמדו בפיתוי בפעם הבאה.

רק נגיחה אחת

כאשר שופט מציב לעצמו מראש את התוצאה הרצויה בפסיקתו, הרי שעקמימותו של פסק הדין ניכרת מתחילתו עד סופו. כזו היא החלטתו של שופט בית משפט השלום בירושלים, יחזקאל ברקלי, שלא להרשיע את השוטר הנוגח מאמונה. ברקלי, כך על פי עדותו בפסק הדין, התקשה להישאר שווה נפש מול הסרט הערוך היטב שהציגה בפניו המשטרה, ובו נראית כמובן האלימות של המפגינים כנגד השוטרים. לאחר שככל הנראה גמר אומר לפטור את השוטר הנוגח ללא הרשעה, נאלץ ברקלי לספק בפסק הדין מספר פנינים. הוא מדבר למשל בזכותו של השוטר שהסתפק בנגיחה אחת בלבד בראשו של המתלונן, כנראה בעקבות משפט שהלה אמר לשוטר. ברקלי גם מחדש הלכה וקובע, בניגוד למקובל בכל בתי המשפט, כי אי הכרה של השוטר בחומרת מעשיו אינה שיקול בגזירת הדין, משום "שדבר יום ביומו הוא שאדם ממשיך להחזיק בטענותיו".