בשבע 325: צעד ראשון בדרך הביתה

עקורי גוש קטיף רואים איך כל מה שהזהירו מפניו הופך למציאות שמתפוצצת ברחובות אשקלון אשדוד ובאר שבע ומאיימת גם על שכונות הקראווילות שלהם הפרושות ברחבי הדרום

חגית רוטנברג , י"ב בטבת תשס"ט

לפני עשרה חודשים הודיע נריה גיאת לראש ישיבת ההסדר שלו שהוא מתכוון להתגייס דווקא ל'גבעתי', כי רק ככה הוא בטוח שאם יש מבצע בעזה הוא יהיה שם כדי להגיע חזרה הביתה, לכפר דרום. השבוע הוא כמעט הגשים את החלום: במסגרת מבצע 'עופרת יצוקה', נכנס גיאת עם חבריו לשטח הרצועה כדי לפנות פצועים. קילומטר אחד בלבד הפריד בין מקום הימצאו לבין המקום שהיה פעם ביתו. על התחושה שליוותה אותו באותם רגעים, סיפר מאוחר יותר לכתב 'מעריב': "הייתי נשאר שם ולא זז. יש לי דגל ישראל מוכן באפוד. הייתי מניח תפילין, מניף את הדגל ומצטלם. זאת השאיפה שלי: לחזור לשם עוד הלילה".

למרות היותו נשוי טרי, סירב נריה גיאת לקבל את האפשרות שהוצעה לו להישאר במפקדת הגדוד בשכם, ולא להצטרף לחבריו היוצאים ללחום בעזה. ביום שישי האחרון, כאשר הגדוד שלו היה בהמתנה טרם היציאה למבצע, גיאת כבר הכין את הציוד האישי שלו לרגע השיבה: על שני טילי 'לאו' שהעמיס בתרמילו, כתב לעיני מפקדו הנדהם: "נחזור לכפר דרום!"

יחד עם גיאת לוחמים בימים אלו עוד עשרות רבות של חיילים שהכניסה לעזה היא עבורם גם שיבה אל ערש מולדתם, ממנו נעקרו לפני למעלה משלוש שנים. הידיעות שפורסמו בראשית השבוע על כך שחיילי צה"ל הגיעו אל חורבות נצרים עוררו גל של סערת נפש בקרב עקורי היישוב. "מצד אחד אתה מרגיש שאתה כבר שם, שהנה אנחנו שוב בנצרים", מתאר בהתרגשות רמי שריד, חבר קהילת עקורי נצרים באריאל, "אבל מצד השכל יודעים שייקח עוד זמן עד שמדינת ישראל תחליט להניף את הדגל בכל רחבי הרצועה". בנו של שריד הוא קצין ב'גבעתי', שככל הנראה הגיע כבר אל שטחי נצרים. "היתה לנו שיחה על זה לפני כחודש", משחזר האב, "היתה לשנינו מוטיבציה גדולה שהוא יגיע לשם, שישתתף בפעולה כזו. הוא מסתובב עדיין עם תעודת זהות כתומה, שהוא מאוד גאה בה".

נער הגבעות נפצע קשה

בקרב הלוחמים נמצאים גם רבים מבני הנוער שלפני שלוש וחצי שנים גדשו את בתי הכנסת, הבתים והרחובות בגוש קטיף בתור משוב"חים, וגם הם חולמים מאז על יום השיבה. אחד מהם הוא דביר בר-חי, בנו של ראש מועצת הר חברון, צביקי בר-חי. דביר בר-חי נפצע קשה כבר בערב הראשון של הפעולה הקרקעית. גדוד 51 של 'גולני', בו הוא משרת, נכנס כגדוד מוביל. פצמ"ר שפגע בכוח פצע 16 חיילים, בהם שניים קשה. המ"פ, רפי כהן, בחור דתי שביתו באשדוד נפגע מטיל גראד לפני כשבוע, נפצע מרסיסים בבטנו. דביר בר-חי נפצע קשה מרסיסים שפגעו ברגליו, ובעיקר סבל מאיבוד דם רב, שכן פינויו מהשטח ארך זמן ממושך וקריטי לפציעתו. לפנות בוקר הגיע לבית החולים 'סורוקה' בבאר שבע, שם נותח ברגליו, ומאז הוא מורדם ומונשם.

כאמור, דביר בר-חי היה שותף פעיל למאבק בגירוש. הוא כיכב בתמונה שפורסמה בהבלטה בעיתונות הכללית, צועד יחד עם בנו של כצל'ה אל כפר מימון. בהמשך היה חלק מקבוצה שחמקה מכפר מימון הנצורה והלכה לילה שלם עד לכפר דרום. את ימי המאבק האחרונים עשה בנווה דקלים, משם גורש. בר-חי לא שכח: ביום שישי האחרון, טרם צאתו לפעולה בעזה, ביקש מאביו לעזור לו למצוא דגל כתום. "הוא אמר לי שהוא מתכוון לתלות את הדגל הזה כאשר ייכנס פנימה, אל הגוש", מספר צביקי בר-חי, האב. "הוא התכוון לשדר מסר לעם ישראל על האיוולת שנעשתה שם. לצערי, הוא לא הספיק לעשות את זה בעצמו. אני מניף את הדגל במקומו כשאני מספר את הסיפור הזה באמצעי התקשורת".

אלמלא היה דביר בר-חי הפצוע הקשה הראשון של המבצע בעזה, הוא היה זוכה מן הסתם לקטלוג המושמץ של 'נוער הגבעות', המלווה ביחס תקשורתי עוין. את זמנו החופשי עושה בר-חי כעובד אדמה בחוותו של יאיר הר-סיני הי"ד, סמוך ליישוב סוסיא בדרום הר חברון. בין שאר עיסוקיו הוא משמש כרועה צאן, וכן מטפח מטע זיתים סמוך ליישובו. "הוא כל כך קשור לאדמה, עד שהכינוי שלו בקרב החבר'ה היה 'בלאדי'", מספרים חבריו. "אצלו כל החיבור של מסירות נפש למען עם ישראל, היציאה למלחמה והעמידה בחזית באים רק מתוך הקישור העמוק לארץ ישראל".   

דביר כהן, מבני הנוער שגורשו עם משפחותיהם מנווה-דקלים, היה באמצע אימון מתקדם שלאחר הטירונות, כאשר הודיעו לו שבאופן בלתי צפוי גם הוא מגויס למבצע בעזה. כשהתקשר להודיע על כך להוריו במוצאי שבת, קיבלה אימו את הבשורה ברגשות מעורבים. "בהתחלה דיברתי מהבטן. אמרתי לו: אני לא מוכנה שתיכנס להילחם שם. כל המלחמה הזו קרתה כי גירשו אותנו משם", משחזרת את השיחה האם, חנה כהן, חברת קהילת עקורי נווה דקלים בעין צורים. "כמה שצעקנו ואמרנו שיהיו קסאמים באשדוד ואשקלון, אף אחד לא הקשיב לנו. צחקו עלינו, אמרו שאנחנו הזויים. בסוף הכול קורה עכשיו. אנחנו לא צריכים לשלם על רשעות הממשלה שידעה  בדיוק כמונו מה יקרה. הם לא היו תמימים. היה להם אינטרס בחורבן גוש קטיף. כעת אנחנו אוכלים את פירות הבאושים של זה, למה אתה צריך לסכן את עצמך? אילו ידעתי שהם נכנסים כדי לכבוש מחדש את הגוש, הלוואי. אבל אנחנו יודעים שזה רק כדי לקבל שקט לזמן מסוים ואחד כך הכל יחזור מחדש".

דביר, תלמיד הישיבה הגבוהה באיתמר, נכנס להילחם. למרות תחושת התסכול העזה שביטאה בשיחה איתו, חנה כהן מדגישה כי מבחינתה יש גם צד שני למטבע: "ברוך ה' שעם ישראל עושה את הצעד הזה, שהוא מראה את הגבורה שלו ומגן על עצמו. בסופו של דבר אני שמחה על המהלך, ובעזרת ה' אנחנו מקווים שייצא ממנו גם משהו גדול יותר לתודעה של עם ישראל - שצריך להילחם על המקום הזה ולחזור אליו. זהו צעד בדרך חזרה לגוש, ואנחנו מתפללים שה' יאזור את חיילינו בגבורה, ונזכה לחזור הביתה".

צעד לקראת חזרה

במגדל בו מתגוררים מגורשי כפר דרום באשקלון נושאים עמי ואורנה גיאת תפילה לשלום בנם, נריה, הנמצא בשדה הקרב. סביבם נופלים טילים המשוגרים אליהם מחורבות היישובים, והם נזכרים בפצמ"רים שאליהם הספיקו להתרגל בשנותיהם האחרונות בכפר דרום.

מה התחושה כאשר שלוש וחצי שנים אחרי הגירוש אתם שומעים שצה"ל נכנס שוב לרצועת עזה?

"קיווינו שנזכה לחזור לשם בלי שנצטרך חלילה להקיז דם, לקב"ה יש דרכים רבות", משיב גיאת. "גם העובדה שבאופן בלתי מוסבר הקבוצה שלנו במגדל לא מצליחה במשך תקופה כל כך ארוכה למצוא פתרון קבע, וכל ניסיון שלה מסתיים בכישלון, מצביעה מבחינתנו על כך שהקב"ה רוצה שנחזור ישר הביתה, בלי תחנות באמצע. אבל אם כבר הגענו לתהליך של מלחמה, אנחנו מקווים שזה יוביל להתפכחות מהטעות החמורה שנעשתה".

קהילת כפר דרום, המתורגלת בהתמודדות עם קשיים, התארגנה גם לנוכח מצב החירום שהשבית את מערכות החינוך בעיר. כעת פועלים מוסדות החינוך של הקהילה בתוך הבניין עצמו, ומופעלים בהתנדבות על ידי ההורים.   

גם עקורי נווה דקלים בעין צורים נכנסו לטווח הרקטות, המוכרות להם מהעבר. השבוע הגיעו לאתר הזמני צינורות הביוב בהם אמורים התושבים להסתתר מפני נפילות הטילים. "הם אולי רוצים לראות אותנו בתוך צינורות ביוב, אבל לי אין שום כוונה להיכנס לביוב", אומרת בשמץ אירוניה מיכל שומרון, תושבת אתר הקרווילות, "יש לי מטרות אחרות בחיים". בדרך אגב היא מספרת שאת החיבור של הקרווילות לתשתיות הביוב זכו לקבל רק לאחרונה, אחרי שלוש שנים במקום.

אז מה תעשי בזמן אזעקה?

"אני קוראת את שיר המעלות".

גם למיכל שומרון יש בן מגויס המשרת כקצין, בינתיים מיקומו לא ידוע לה. שומרון מביעה שמחה על המהלך הצבאי בעזה, על הקונצנזוס הלאומי העוטף אותו ועל עמידתם של תושבי הדרום.

איך ההרגשה לנוכח התגשמות התחזיות שלכם על טילים בדרום?

"הנה, ההתנתקות התפוצצה לנו בפנים. כואב לי הלב שהיה אפשר למנוע את המהלך הזה. אבל עכשיו אנחנו רוצים שצה"ל יישאר בעזה, והלוואי שנזכה לחזור לשם".  

גם איציק וזאנה מקהילת עקורי נצרים באריאל, מרגיש שעמידתו האיתנה של העורף בדרום והגדלות שהוא משדר, יחד עם הלחימה הנחושה של צה"ל בעזה, מהווים פתח לתחילתו של תהליך תודעתי בעם.

אתה לא מרגיש כעס או תסכול לנוכח העובדה שכעת כולם רואים שצדקתם?

"אני עושה מאמץ גדול לנטרל את הרגשות. יש פה שעה גדולה וצריך לנצל אותה לפתוח פתח למשהו גדול יותר. גלי ההדף של הגירוש נמשכים עד עכשיו, וזה יוצר התפכחות. כדי לחזור לשם באמת, צריך להמשיך בתהליך ארוך של בניית תודעה לאומית, שהמבצע הזה הוא הצעד הראשון לקראתו".   

בקהילת העקורים שבאתר ניצן מצפים הורים רבים לשובם בשלום הביתה של בניהם הלוחמים בעזה. גם שם מפעמת הציפייה לפגוש שוב את הנופים המוכרים. "אבא, אנחנו חוזרים לגוש ובגדול", סימס אחד החיילים לאביו ערב המבצע. ליאור כלפה, יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף ומועמד ברשימת 'האיחוד הלאומי' לכנסת, אומר כי ברור לו שהמהלך הצבאי לא יחזיר אותו מחר בבוקר לגוש, אבל הוא בהחלט מאמין שהרגע הזה יבוא. "זה עניין של זמן. אם לא עכשיו, אז עוד שנה, שנתיים. ההנהגה עדיין לא בנויה לומר 'טעינו, נבנה את היישובים מחדש', אבל זהו צעד ראשון. נחזור לשם קודם כל בגלל זכותנו על המקום הזה, שהוא חלק מא"י, וגם מהפן הביטחוני: המציאות שהתרענו מפניה טופחת על פנינו תוך זמן קצר מאוד. עד היום, מאז הגירוש, לא נעשה כלום בעזה כי הפוליטיקאים חששו שכניסת צה"ל תתורגם כהודאה בכך שההתנתקות היתה טעות. אין ספק שמה שקורה היום ברצועת עזה הוא תוצאה של הזנחה ביטחונית של שנים, עוד מלפני הגירוש".

חתן מחדרו וכלה מחופתה

נוכחותם הבולטת במבצע הנוכחי של חיילים ומפקדים מבני המגזר הדתי בכלל ומבני ההתיישבות בפרט, באה לידי ביטוי בסיפורו המיוחד של קצין הצנחנים אהרון קרוב, סיפור שזכה השבוע להדים נרחבים בתקשורת, ועורר התפעלות בקרב שומעיו. קרוב, תושב קרני שומרון ולשעבר תלמיד הישיבה הגבוהה 'נצר מטעיי' בנצרים, הכין בשלושת החודשים האחרונים את חיילי המחלקה שבפיקודו לקראת כניסה קרקעית לעזה. אלא שבלו"ז הצבאי הצפוף השתלב אירוע משמעותי נוסף: נישואיו עם צביה מרדכי, בת היישוב קדומים, שאחיה היה מ"פ שנפצע קשה בלבנון ועבר תהליך שיקום ארוך עד ששב לפיקוד קרבי כמג"ד וסמח"ט. שבת החתן נחגגה בקרני שומרון לפני שבועיים, בשבת פרשת 'מקץ'. במהלך השבת החל חיל האוויר להפציץ מטרות בעזה, ומפקדיו של קרוב החליטו להזעיקו מחשש שיהיה צורך להיכנס לעזה מוקדם מהצפוי. החתן הספיק עוד לעלות לתורה, אך זמן קצר לאחר נטילת הידיים לסעודה, הוקפץ לבסיסו. את המשך שבת החתן חגגה המשפחה ללא החתן.

במהלך השבוע שלפני החתונה נשאר החתן הצעיר בצבא. המבצע היה צפוי להתחיל בכל רגע. לבסוף הוחלט לשחררו הביתה ביום שלישי בערב, שכן יומיים לאחר מכן היה אמור לבוא בברית הנישואין עם בחירת ליבו. החתונה אכן התנהלה למישרין ביום חמישי בערב. ביום שישי בבוקר הספיקה צביה קרוב להכין ארוחת בוקר ראשונה לבעלה, אבל אהרון לא הספיק לטעום ממנה: הוא הוקפץ שוב לצבא, מחשש לכניסה קרקעית צפויה. סימן השאלה הכבד שריחף מעל שבת שבע הברכות שתוכננה לזוג הצעיר בקדומים התפוגג רק עשר דקות לאחר כניסת שבת, אז שב החתן במפתיע. אבל הזוג הצעיר לא זכה אפילו ל-24 שעות של חסד: בליל שבת, ב-23:00 בקירוב, קיבל קרוב הודעה שיתכונן להגיע בבוקר, שכן צה"ל עומד להיכנס לעזה במוצאי שבת וחיילי המחלקה זקוקים לו לצורך תדריך. קרוב נסע, ואת שבוע ה'שבע ברכות' עשתה הכלה בלעדיו.

אביו של החתן, הרב זאב קרוב, ראש הישיבה התיכונית בקרני שומרון, לא מבין את אלו ששאלו אותו כיצד חתן יוצא למלחמה בצורה כזו. "במישור ההלכתי - מדובר פה במלחמת מצווה שאליה נאמר שיוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", הוא מסביר. "מעבר לזה, מדובר במפקד שמכיר את החיילים, הכין אותם, יודע מה צריך לעשות. הוא לא יכול להשאיר אותם סתם כך. גם הכלה אמרה שברגע הראשון היא היתה ב'שוק', אבל אחר כך הבינה שהבניין הפרטי נהיה לרגע למשהו אחר לצורך הציבור". בברכתו תחת החופה, אמר הרב קרוב: "בברכת האירוסין אומרים 'מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין'. למה לא 'מקדש חתן וכלה'? כי אנחנו רואים בבניין הפרטי חלק מהבניין הלאומי. זו הנקודה המרכזית, אנחנו מחונכים על זה, וכעת זוהי שעת המבחן. צריך להראות שזה לא רק דיבורים, כצפצוף הזרזיר, אלא אנחנו באמת פועלים כך".

הביתה/ רחלי מלמד

יום שישי, נר חמישי של חנוכה. מתקשרת חברה מכפר דרום. "מה נשמע?" אני שמחה לקראתה, "איך אתם מסתדרים במקום החדש?" החברה עברה לא מזמן למקום חדש. היא נאנחת מהצד השני, ואני, אני נאנחת איתה. מבינה אותה כל כך. "זה עדיין לא זה", אנחנו מסכמות, כל אחת מהפזורה שלה.

כבר שלוש שנים וחצי אנחנו מנסות למצוא - כמו שאר החברות מהיישוב שמפוזרות בכל הארץ - מקום בו נוכל להתחיל מחדש את מה שנהרס. "בפעם הבאה שתתקשרי", אני אומרת לה בסיום השיחה "תספרי לי שפשוט חוזרים לכפר דרום!" היא צוחקת. אני מתכוונת ברצינות.

פחות מ-24 שעות אחרי שיחת הטלפון בינינו, צה"ל יוצא למבצע 'עופרת יצוקה'. אני שומעת על כך בשיעור נשים בשבת. "אז אולי נחזור לכפר דרום!" אני מתרגשת בקול רם. "אני לא רוצה להוציא לך את הרוח מהמפרשים", אומרת לי שכנה מבוגרת "אבל לא נראה לי שזה הולך לקרות כל-כך מהר..." שאר השכנות רק מביטות בי במבט מלא רחמים.

אני דווקא ממשיכה להתרגש, מתארת לעצמי איך אני סופרת מאתיים וחמישים צעד משער הכניסה ליישוב, ועומדת במקום בו עמד הבית שלנו. אני ממשיכה ומדמיינת, ממש כמו הילדה איילת בשירה של קדיה מולודבסקי, את הנרקיסים שעל-פי לוח השנה ודאי פורחים בגינה, ותוהה אם הבטטות ששתלנו עודן שם, מאחורי הבית (אפילו שכבר שלוש שנים וחצי אף אחד לא השקה)...

"נו, באמת!" מבטל בעלי את חלומותיי "נראה לך שנחזור?! הרי צה"ל יורד לעזה כדי להעביר את השלטון מהחמאס לפת"ח! זה הכל! תהיי ריאלית! תפסיקי לחלום!"

אבל אני מתעקשת להמשיך לחלום שבקרוב מאוד נחזור.

ואני לא רוצה להפסיק לחלום. אני פשוט רוצה הביתה.