בשבע 325: חוק הערבים השלובים

הפגנות ההזדהות של ערביי ישראל לא הצטמצמו רק למשולש ובמזרח ירושלים, אלא גם גלשו ליפו, כמעט מרחק הליכה מהמטכ"ל היערכות משטרתית יעילה ומעצרים המוניים מנעו נפגעים בנפש, אך הפוטנציאל להתלקחות עדיין גבוה

אבישי רובינשטיין , י"ב בטבת תשס"ט

כשהתותחים רועמים לא שומעים את יללת ניידות המשטרה. בעוד עיני האומה נשואות מזה כשבועיים לחזית הדרום, צופות בפעולות צה"ל ומזדהות עם הייסורים העוברים על תושבי הדרום, מתחוללות ברחבי המדינה מהומות על רקע לאומני, המכוונות כנגד כוחות הביטחון וכנגד יהודים ורכושם. הידיעות על מאות האנשים שנעצרו, רובם ממוצא ערבי, מוצנעות בעמודים האחוריים של העיתונים היומיים. התקוממות שהיתה אמורה לעמוד בראש הסדר הציבורי, נדחקה בצוק העתים לשולי התודעה.

ערבים המחזיקים בתעודות זהות כחולות, אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים, יצאו לרחובות כבר למן הרגעים הראשונים בהם נודע על פעולת חיל האוויר הראשונית ברצועה. חלקם מחה, מיעוט מהם התפרע. למן רחובות סכנין, דרך סמטאות ירושלים וממשעולי הכפרים בגליל ועד לשדרותיה של יפו, יצאו ערביי ישראל להוכיח את הזדהותם המלאה עם תושבי רצועת עזה. כמו במלחמת לבנון השנייה, הם בחרו להוכיח כי הניסיון ליצור זהויות על בסיס תודעה מערבית-אזרחית לא עובד במזרח התיכון. מבחינתם יהודים יורים על ערבים, הסיבה איננה מעניינם, אהדתם וחמלתם נתונה במלואה לצד הערבי.

מאות מעצרים

בעת כתיבת שורות אלו, לא פחות מ-500(!) איש נעצרו ועשרות כתבי אישום צפויים להיות מוגשים. בעוד בגזרות יהודה ושומרון נתונה האוכלוסייה המקומית תחת עוצר, מוקדי העניין נמצאים, ולא במקרה, במחוז הצפוני של המשטרה ובירושלים המזרחית וסביבותיה. באום אל-פחם, מעוז הזרם הצפוני של התנועה האיסלמית בישראל, התלקחה הפגנה המונית עם היוודע דבר המבצע. שני ישראלים שביקשו לעקוף את הפקק שהתפתח בכביש 65 (וואדי ערה) עקב אותה ההפגנה, באמצעות נסיעה דרך אום אל-פחם עצמה, יצאו למזלם בפציעות סקילה קלות. כל שאר המחוז הצפוני בער והמשיך לבעור בימים שלאחר מכן: סכנין, דיר חנא, כפר נחף ליד כרמיאל. הפגנות התקיימו גם בחיפה, וכן היו זריקות אבנים על מכוניות בכביש החוף ליד ג'סר א-זרקא.

בירושלים מוקדי העימותים היו בעיר העתיקה ושמונת כוכביה:  ראס אל-עמוד,שועפט, וואדי-ג'וז, סילוואן, צור באהר, עיסוויה, שייח ג'ראח ואבו טור. אפילו בית החולים הדסה הר הצופים זכה למטר קל של בקבוקי תבערה שפגעו בחנייה. במזל אף יולדת ערביה לא נפגעה. עשרות שוטרי משמר הגבול נפצעו קל בהתנגשויות השונות וגם שם מספר העצורים הערביים הוא תלת ספרתי.

במקביל התרחשו גם ביפו וברמלה מחאות. מקום מפתיע בשקט היחסי ששרר בו, הוא דווקא הפזורה הבדואית בנגב. מן המפורסמות היא שבקרב ערביי ישראל אין אוכלוסייה קרובה יותר לערביי עזה מאשר הבדווים בנגב. הללו קשורים עמוקות בקשרי משפחה, דם ובעבר גם בחברויות ובמסחר. המחשה בולטת היא העובדה ששתי אחיותיו הגדולות של איסמעיל הנייה נשואות לבדווים והינן אזרחיות ישראל. בקרב המבוגרים בתל-שבע יש שמי שעוד זוכרים את איסמעיל הילד שבא לביקורים. למה דווקא הבדווים, שהפעולה נוגעת אליהם אישית שקטים? התשובה איננה ברורה, אולי בגלל קשיי המיגון.

בהקשר לזה ראויה לציון מיוחד משטרת ישראל. הארגון שמשמש שק חבטות קבוע לציבור, ולא בכדי: מערכת שגורמת לפציעת 54 מעובדיה תוך כדי אימון על פיזור הפגנות לא צריכה להתאמץ על מנת ליצור תדמית שלומיאלית. אך נראה כי ביחס להפגנות שפרצו, המשטרה הפנימה היטב את לקחי העבר והתכוננה לתרחישים שקרו באופן מדויק ותכליתי. כידוע, הפרות סדר הן אירועים מתגלגלים, כאלו שיוצאים משליטה באופן מהיר מאוד. פרישת הכוחות הנרחבת ומתן המענה המיידי באמצעות מעצרים המוניים, כל אימת שניכר סימן להתפרעות, הוציאה את העוקץ בזמן ומנעה שפיכות דמים. זאת בנוסף לדיאלוג מתמשך עם המנהיגות המקומית בזמן אמת. בעת כתיבת שורות אלו, אף ערבי בעל תעודת זהות כחולה לא נהרג ואף לא נפצע קשה, ונראה כי מפקדי המשטרה לא צריכים לחשוש מוועדת אור נוספת.

לקסיקון נטול קאסם

הזעם המתפרץ לפרקים של ערביי ישראל ראוי לבחינה. היכן היו כל אותם אנשים טובים שמוכנים למסור את נפשם למען הפסקת שפיכות הדמים הנוכחית. מדוע שוועת ילדי שדרות מעולם לא הגיעה לחלונות קלנסווה, איך קרה שחרדתם של יושבי עוטף עזה לא הניעה את תושבי כפר ראמה שבגליל לפעולה נמרצת. מדוע אזרחים נאמנים ושומרי חוק של מדינת ישראל לא נרתמו לאריזת חבילות שי לחיילי צה"ל, מדוע בבתי הספר במגזר לא שולחים ציורים ומכתבי תמיכה לחיילים שבחזית, חיילי מדינתם הריבונית.

תשובות לכך אפשר לחפש בהסברה הננקטת ע"י ארגונים ערביים ישראליים. מעיון בהם  עולה, כי המאפיין התעמולתי העיקרי בו נוקטים ערביי ישראל לעת הזאת, הוא השימוש במשקפיים של שחור-לבן. באמצעותם נבנית תמונת מצב דיכוטומית בה ישראל היא הנבל המושלם בעוד תושבי עזה הם צאן תמים המובל לטבח. דוגמה מובהקת מספק ”מרכז מוסאווא" (שוויון בערבית), ארגון זכויות אדם ערבי-ישראלי שמרכזו בחיפה. בקול הקורא המפורט שהוציא הארגון לרגל המבצע נכתב כי "אפילו במלחמות יש קווים אדומים, והטבח בעזה הנו פשע מלחמה", והועלו הצעות למניעת "הרג החפים מפשע משני הצדדים". בקצרה, ממשלת ישראל אשמה בכל הסבל שנגרם לתושבי רצועת עזה אותם היא מחסלת, הורסת ומרעיבה. הישראלים פתחו ב"מתקפה מאסיבית ומיותרת", גרמו ל "הפרה של החוק הבינלאומי", והם אולי אשמים ב"פשעי מלחמה". 

ממשלת ישראל אשמה גם בכך שלא קידמה הסכם לרגיעה לא רק מול "עזה", אלא גם לא מול "הרשות הפלשתינית".  מה הכוונה במילה עזה? מסתבר שבכל המסמך המלומד לא מופיעה המילה חמאס, אפילו לא פעם אחת. לכל אורכו אין שום התייחסות לממשלה ששולטת ברצועה ולזהותה, משטר שנבחר אגב בבחירות דמוקרטיות. מילים שכן מופיעות הן "מתנחלים" ו"התנחלויות", תושבי ניצן המופגזים ישמחו לדעת שגם ארבע שנים לאחר גירושם מבתיהם הם עדיין מפריעים לשלום. או שמא מדובר בהתנחלויות ביהודה ושומרון שהפריעו למשא ומתן מול הרשות הפלשתינית בנוגע לרגיעה בעזה, כאשר הרשות כלל איננה שולטת בעזה. לוגיקה מדהימה.

 אין כמו יפו בהפגנות

האירועים לא פסחו על ליבה של מדינת ישראל. במרחק אווירי של קילומטרים ספורים מהבור בו יושב פיקוד צה"ל ומנהל את המערכה, התרחשו מספר אירועים על רקע לאומני. כבר במוצאי השבת בה החל המבצע ידו על פי החשד שני קטינים אבנים על אוטובוס דן שנסע ברחוב ד"ר ארליך. כעבור יומיים הגיעו כמה עשרות פעילים, חמושים בדגלי אש"ף, למחות מול השגרירות של הידידה הגדולה של הישות הציונית - הרפובליקה הערבית של מצרים, ברחוב בזל בת"א. ניסיון המחאה שהוכרז כלא חוקי ע"י המשטרה, נגמר ב-6 עצורים. עוד באותו ערב (ב') נערכה הפגנה ביפו ברחובות ירושלים ויפת.

באירוע השתתפו כ-300 אנשים, ביניהם גם נערים רעולי פנים, הונפו דגלי אש"ף, הושמעו קריאות כנגד צה"ל, ממשלת ישראל והמשת"פ הגדול נשיא מצרים חוסני מובארק. את התהלוכה ליוו חברי מועצת העיר ת"א-יפו שפעלו למען שמירת הסדר הטוב. בתום העצרת החליטו מאתיים צעירים לרדת לכביש ברחוב יפת. הם החלו לבעוט ולפגוע ברכבים של יהודים שאיתרע מזלם להיקרות בדרכם, בשלטי רחוב ואף ידו מספר אבנים באוטובוס חולף, שוב היה זה רכב של חברת דן. כנראה, שהכחול הציוני של דן מפריע לעין יותר מאשר הירוק הנעים של אגד, לתשומת לב ראשי הקואופרטיב. משראו המתפרעים כי טוב, החלו ליידות אבנים כלפי אנשי תקשורת ועוברי אורח שזוהו כיהודים, החגיגה נעצרה באיבה ע"י שוטרי יס"מ חמושים באלות. בהמשך עצרו השוטרים חמישה נערים חשודים בזריקת האבנים על האוטובוס הכחול, אחד מהם אף נשא סכין.

כתב מקומוני 'ידיעות תקשורת' יואב זיתון היה שם עם מצלמתו.

יואב, איך זה קרה?

"זה היה תוך כדי ריצה של המתפרעים ברחוב יפת לאחר שהעצרת נגמרה. תוך כדי נרגמו באבנים קבוצת הצלמים שהיו בקו הראשון. אני רצתי במקביל אליהם תוך כדי שאני מחזיק במצלמה, ואז הרגשתי בעיטה חזקה בברך".

ככתב שטח ביפו, מהיכן הזעם הזה מגיע?

"בסופו של דבר, כמעט כל ערבי שפגשתי ברחוב, פוליטיקאי או בעל באסטה, אמר כי הם עם אחד. 'איך אפשר שלא נתנגד לפעולה של צה"ל, שמכוונת נגד העם שלנו. בסופו של דבר אנו פלשתינים בעלי אזרחות ישראלית'. זה מסר שנבע מכל שדרות העם. למרות זאת, ההנהגה ופרנסי העיר לא רוצים שהמחאה תהיה אלימה, כדי שלא תפגע בהם עצמם, במרקם היחסים העדין וכן בעסקים שמתפרנסים בעיקר מיהודים".

זיתון מסקר את האוכלוסייה ביפו מהיבטים שונים של חייה בעיר, ונותן בין היתר ביטוי למצוקותיה ורצונותיה. לדוגמה, הוא דיווח על כך שלמורת רוח האוכלוסייה המקומית, רבים מהרחובות בשכונות מסוימות בעיר שבעבר היו מיושבות ביהודים וכיום הערבים מהווים גורם דומיננטי בהן, קרויים על שם רבנים יהודים, כגון רחובות  "פחד יצחק", אייזיק חריף, "מכלול יופי" ו"שם הגדולים" בשכונת עג'מי. שאלתי את יואב האם החוויה האישית תשפיע על יחסו כלפי האוכלוסייה הערבית בעתיד.

"ממש לא. אני מסקר אותם בתור כתב גם במחאותיהם וגם בחוסריהם. אני מנותק לגמרי ובא בצורה מאוד קרה לסקר. כמו כל צלם ועיתונאי שבא לסקר, אני שם את הכול בצד. זה לא צריך להשפיע".

כלים שלובים

ד"ר מרדכי קדר, חבר מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, שירת 25 שנה באמ"ן. ד"ר קדר הוא מומחה לתקשורת המונים ערבית, קבוצות איסלמיות, סוריה ולערביי ישראל.

האם ההפגנות האלו הם דבר רפלקסיבי, דהיינו כל פעם שישראל תפעל צבאית בלי קשר לעילה או סיבה יהיו התפרצויות?

"אם יהיו פרעות בניו יורק ויהרגו יהודים, ואחר כך יהיו הפגנות בפתח-תקוה בנוגע לזה, זה נקרא רפלקסיבי?! יש כאן כלים שלובים. הם לא אותו צורה, ולא אותו גודל, אבל מה שקורה בצד אחד משפיע על השני".

יש יותר ממיליון אזרחים ממוצא ערבי בישראל, הרוב הגדול מביניהם לא מתקרב להפגנות האלו, האם המפגינים משתייכים לקבוצות קיצוניות או שהם מייצגים הלך רוח שרווח במגזר?

"ישנה תחושה גדולה של חוסר אונים מלהושיע, לכן הרוב לא חושבים  ששווה להשתולל ברחובות. ויש גם כאלה שמאשימים את חמאס במה שקורה בעזה, אבל גם הם לא מסכימים שירו על אחיהם בסיטונות".

ההפגנות מביאות ליחס אנטגוניסטי מצד המגזר היהודי: טענות על בגידה, גיס חמישי, וגם טענות על יחס של כפיות טובה. האם לא אכפת להם מהנזק ליחסים עם הרוב היהודי?

"מה אכפת להם. הם ממילא דחוקים לשוליים. הם ממילא אזרחים סוג ב'- אתה יודע מה עובר על אזרח ערבי בביקורת הביטחונית בנתב"ג".

האם ישנם אנשים במגזר הערבי שחושבים שלישראל יש זכות הגנה עצמית צבאית גם ברמה האקטיבית ולא רק ברמה של שמירה פאסיבית על גבולותיה?

"הגנה עצמית – כן, אבל לא בצורה כזאת. לא כל דבר מותר. הם שואלים מה הטעם בתקיפות שבוצעו על  משרד הבריאות הפלשתיני, השירותים הווטרינריים ברצועה, משטרת התנועה. בהתקפות לא השאירו שום מוסד שלטוני ללא פגיעה".

האם ישנן השפעות גיאוגרפיות של מלחמות השחרור על מקומות המחאה. לדוגמה ביפו היו הרבה אירועים ואילו במשולש שקט יחסית?

"במידה מסוימת. למשל, משפחה בשם משהראוי שהיא חמולה גדולה, מחולקת בין יפו לעזה. אותו יחס של קרבה אפשר לראות בין תושבי אום אל-פחם וג'נין".

האם יש סיכוי להתפתחות של תודעת אזרחות, כפי שהיא מקובלת במערב, אצל ערביי ישראל?

"זה ייקח דורות, אך כל עוד הם נשארים בכפרים ולא נטמעים בציבור, החמולה ממשיכה לתפקד והדפוסים החברתיים נשארים כפי שהיו, למרות המודרניזם שנכנס. הם לא רוצים לראות שהיהודים מנצחים. יש עוד מרכיב שאסור להתעלם ממנו, וזה הקשר בין התנועה האיסלמית ועזה. התנועה האיסלמית היא הגורם המתסיס ביותר בקרב ערביי ישראל. הם חלק מהאחים המוסלמים, וגם החמאס היא תנועת בת של האחים המוסלמים, ולכן היא למעשה תנועת אחות לחמאס. את מה שישראל עושה לחמאס בעזה, הם רואים  גם מתוך האחווה התנועתית. בנוסף ישנה גם מעורבות גדולה של הגורמים הלאומיים כמו מפלגת בל"ד של בשארה. הם רואים הכול במשקפיים לאומיים ולא במשקפיים ארגוניים, דתיים או חמולתיים. אלה שני הגופים שמוליכים היום את הבלגן במגזר הערבי, כל אחד מכיוון הראייה שלו".

בל"ד החילונית לאומנית והתנועה האיסלמית האדוקה לא סותרות אידיאולוגית אחת את רעותה?

"לטענתם, הם משלימים זה את זה, כמו התנועה הציונית שיש בה הן מפלגות  לאומיות והן מפלגות דתיות".

אפילוג: מחאת הסטודנטים הערבים באריאל

הדוגמא הביזארית ביותר בה נתקלתי בעשיית התחקיר לכתבה, קשורה דווקא לאירוע שכלל לא יצא אל הפועל. הפגנה מחאה שהייתה אמורה להתקיים במרכז האוניברסיטאי באריאל – המכללה הציבורית הגדולה ביותר בישראל. בקמפוס השליו לומדים מאות סטודנטים ערבים בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, שכן זהו המוסד האקדמי הקרוב ביותר למשולש והוא גם אינו מרוחק מדי ממזרח ירושלים. במעונות במקום מתגוררים עשרות סטודנטים ערבים. כשאריאל שרון ביקש לקדם את מעמד המוסד לדרגת אוניברסיטה, היו ראשי הרשויות הערביות במשולש בין המברכים בחום על גבי דפי העיתונות. לדברי יו"ר אגודת הסטודנטים, יוחי דוידויץ, היחסים בין הסטודנטים בני הדתות השונים במקום מצוינים. בשבוע שעבר היו שמועות שעומדת להתארגן במקום הפגנת מחאה כנגד פעולת צה"ל ברצועה. יוחי והסטודנטים התארגנו במהירות להפגנה נגדית ביום רביעי.

מאיפה זה בא לדעתך?

דוידויץ: "לא ברור כלל שמדובר ביוזמה של הערבים. המארגנים ברחו מהמכללה ביום של ההפגנה הנגדית. הם לא עשו התארגנות רשמית, בעניין מעורבים גם פעילים של תנועות שלום עכשיו, תע"ל  וחד"ש , אשר אמרו כי יגיעו. זה קומץ שאורגן על ידי מישהו שרצה לחמם את האווירה בתמיכת פעילי שלום עכשיו. הדו-קיום לא מוצא חן בעיניהם".

ההפגנה שלא היתה באריאל, היא דוגמה מובהקת ליחסי היהודים-ערבים במדינת ישראל, לאופן בו הם מתנהלים ולתפישת המציאות השונה בין המגזרים: שונאים את צה"ל, אך חיים בקמפוס בצוותא ובידידות עם חברים יהודים המשרתים במילואים; מתנגדים ל"כיבוש", אך גרים ולומדים בהתנחלות. הנכבדים שמרגיעים את הרוחות בהפגנות כדי שהיהודים ימשיכו לנגב חומוס ולהכניס מכוניות למוסכים. וגם מעבר לגבול החמאס שלוחם בזעם כנגד ישראל, אך בו בעת דורש כי מעברי הסחורות והשירותים בין העמים יישארו פתוחים. אולי הגיע הזמן לשקול  להחליף את מקור ההשראה לקביעת המדיניות הישראלית מסקנדינביה השקולה אל הבזאר המזרח-תיכוני ההפכפך בו אנו חיים. אפשר לקוות כי מתווה מדיני שמתייחס במישרין להלך הרוח הערבי, יוכל אולי לעזור במעט להשיג שקט מבית ומחוץ.