חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

משהו בשביל הנפש - בגליון השבוע

בצומת הדרכים שבין ההומאני לריאלי, ד"ר טלי וישנה (37) בוחרת בשתי האפשריות בנוסף לעבודתה במשרה וחצי כפסיכיאטרית ולעשר שעות שבועיות של הרצאות במוסדות להשכלה גבוהה, וישנה גם כותבת ספרי פרוזה משלה
08/01/09, 10:38
עפרה לקס

כשמדברים עם הפסיכיאטרית דוקטור טלי וישנה, נדמה כי היממה מורכבת מ-48 שעות וכי הגיל שלה ממוקם 10 שנים מעל 37 שנותיה. עוד בשנות התיכון ב'אולפנית' של תל אביב היא למדה לתואר ראשון בפיזיקה, אבל גילתה אהבה דווקא למתמטיקה. כשפגשה את בעלה החליטה לשנות כיוון לרפואה, כי עוזי וישנה, היום פרופסור למתמטיקה, בחר במקצוע רב-המספרים. תוך כדי לימודי הרפואה השלימה טלי וישנה דוקטורט נוסף בביוטכנולוגיה. בתום הלימודים התמחתה שנתיים בכירורגיה, עבדה בהיי-טק, התמחתה בפסיכיאטריה, עבדה במחקר נוירולוגי באוניברסיטת פרינסטון ו... מי שעוד נותרה בו נשימה, יכול ללמוד עליה שהיום היא עובדת במשרה וחצי כפסיכיאטרית, מרצה עשר שעות בשבוע במוסדות להשכלה גבוהה, וגם עובדת בפול ווליום בתחום הספרות: כתיבה, עריכה, סקירת ספרים ועוד.  

השיחה עם וישנה היא נינוחה מאוד. בעין של עיתונאית, דווקא לא נרשמה היפראקטיביות. הסוד, כך נדמה, טמון במשפט אחד פשוט שהיא אומרת תוך כדי וכמעט בלי משים: "תמיד יש לי את התחושה הזאת שיש לי המון זמן, ואני יכולה להתנסות קצת, להשתעשע, אני לא יודעת למה". אולי דווקא גישת השאנטי היא זו המאפשרת לה להיות בכל כך הרבה מקומות ותפקידים.   

 מבוגרים עם הפרעות קשב

הפגישה עם ד"ר וישנה מתקיימת בקליניקה הביתית שלה בגבעת שמואל. שיחה נינוחה, הנוגעת בשדות רבים ומכילה תשובות עומק בתחומי התמחותה. אחרי תיאור קצר של ההספק שלה עד כה, אנחנו יורדות ישר לרזולוציה של הפסיכיאטריה, בה היא עוסקת רוב שעות היממה. 

כרגע ממלאת וישנה את מקומה של מנהלת יחידת פוסט-טראומה במרפאה בגוש דן, אבל אוטוטו היא עוברת לעבוד במרפאה לאוטיזם, הפרעות קשב וריכוז ו-PDD למבוגרים, שעומדת להיפתח במקום. "פעם" מסבירה וישנה "הייתה הנחה שגויה שמתבגרים מההפרעות האלה. עכשיו אנחנו יודעים ש-50 אחוז מהלוקים בהן אינם מתבגרים מזה. יש צעירים שקיבלו אותם במרפאות ילדים עד גיל 20-24, אבל הם כבר בני 30 ואין להם לאן לפנות. ויש מבוגרים שכל החיים סבלו ופתאום הם מגלים שהם בסרט הזה". הצרכים והתופעות בקרב מבוגרים כאלה הם רבים, היא מפרטת. יש אצלם יותר סכסוכים ויותר גירושין, יותר תאונות דרכים ועבודה, והרבה יותר קשיים ביומיום.

"הגיע אליי לאחרונה אדם בן 50 בדיכאון מאוד מאוד קשה. אחרי שטיפלתי בדיכאון, ראיתי שמתחת לזה יש הפרעת קשב וריכוז קשה. הוא כל הזמן מפוטר ממקומות עבודה, והדיכאון יושב על זה בעצם. התוצאות שלו בבדיקת הקשב וריכוז שהוא עשה, היו הגרועות ביותר שראיתי". וישנה רשמה לו תרופה שהיא נגזרת של רטלין, "והוא פשוט פרח. לפני כמה זמן הזמנתי תיקון מזגנים, והוא הופיע אצלי בבית. מסתבר שהוא ראש צוות לתיקון מזגנים. הוא אמר שזו פעם ראשונה שהוא מצליח בלי לעשות תאונות, בלי לפשל, והוא מתקדם ומאושר". במקרה אחר הגיע אל וישנה סטודנט לאחד ממקצועות ההיי-טק שנכשל בכל המבחנים. לאחר אבחנה של היפראקטיביות, טיפול ומאבק באוניברסיטה על מתן הזדמנות שנייה, "הוא הצליח בבחינות, בלי לבקש אפילו הקלות".

היום מערכת החינוך ערה יותר לבעיות של היפראקטיביות והפרעות קשב אצל ילדים. אבל איך מבוגר יכול לזהות אם הוא עצמו סובל מההפרעה?

"קודם כל אדם צריך לבדוק את ההיסטוריה שלו כילד. אם הוא פעל בילדותו על מנוע, לא נח לשנייה, או בהה במורה בלי להיות שם ממש, ייתכן שהוא סובל מהפרעת קשב וריכוז".

המרכיב הגנטי בתופעה, אומרת ד"ר וישנה, איננו ברמה של מאה אחוז, אם כי ידוע שיש לו השפעה. "כשאני נפגשת עם ההורים אני תמיד אומרת להם שיש איזו אשליה שאם נטפל בילד הכול יהיה בסדר. אבל האמת היא שילד הוא חלק ממשפחה, וכשלהפרעות יש מרכיב גנטי, אתה רואה עד כמה הדפוסים של ההורה דומים לדפוסים של הילד, ולמעשה כל הבית הוא באיזה שהוא מקום בית היפר-אקטיבי, וזה משפיע על הרבה דברים. מצד שני, אתה יכול לגייס את ההורה להבנה כמה הילד הזה סובל".

הרטלין שהזכרת היא תרופה שאצל חלק מהציבור תעורר התנגדות עזה ואצל אחרים היא מילה נרדפת לשלווה.

"הרטלין היא תרופה טובה עם יחסי ציבור רעים, ויש כמה מקרים כאלה בהיסטוריה של הפסיכיאטריה. המפורסם שבהם הוא הטיפול בחשמל, שנשמע מזעזע, ולכולם יש בראש את התמונות של 'קן הקוקיה'" (סרט מפורסם מלפני 30 שנה, המעביר ביקורת קשה על בתי חולים לחולי נפש. ע"ל). וישנה אומרת שבעבר טפול בחשמל היה אכן אלים, אבל היום הוא מבוצע בהרדמה מלאה ועם מרפה שרירים השומר על שלימות הגוף. היא מגדירה אותו 'סופר יעיל' ו'מציל חיים'. "אבל עדיין" היא אומרת "אנשים פוחדים ממנו. מי שמקבל אותו היום הם אנשים עם דיכאון עמיד וסכיזופרניה עמידה, כלומר שאינה מגיבה לתרופות, בזמן שאם נגיד את האמת - היה ניתן לתת את הטיפול הזה לכל דיכאון, כי הוא יעיל כמו תרופות נוגדות דיכאון, ולא פעם יש לו פחות תופעות לוואי ותגובה מהירה יותר. בגלל השם הרע שיש לטיפול, אתה צריך לחכות שאדם יהיה בסבל ממושך כדי להציע לו את זה, וחבל. 'רטלין' סובל ממצב דומה של תדמית גרועה, למרות שהוא אחת התרופות שבתוך עולם הרפואה יש עליו הסכמה שהוא מאוד יעיל".

ממה נובעת התדמית השלילית של ה'רטלין'?

"בעיקר מזה שהוא טיפול לילדים, ומה פתאום להתעסק עם המוח של הילד? וגם מזה שתנועת הסיינטולוגיה בחרה בו כתרופת הדגל להלחם בה. אין שום סיבה אמיתית. זו תרופה מאוד בטוחה ומאוד נחקרת".

וישנה מסבירה שארגון הבריאות העולמי ערך מחקר גדול, בלתי תלוי, על טיפול בלקויות למידה, והגיע למסקנה שהטיפול מאוד יעיל נגד ההפרעה עצמה, ומצריך טיפול משלים - התנהגותי, חברתי ולימודי בקהילה.  

התדמית של הפסיכיאטרים

נודה ולא נבוש, וגם וישנה מודעת לכך. השם של הרטלין הוא רק סימפטום. תדמיתם של החותמים על המרשמים לרטלין, והכוונה היא לפסיכיאטרים, היא לא משהו. או בלשונה של וישנה, "למקצוע יש שם איום". והיא מסבירה: "אנחנו מפחדים שאנחנו לא נורמאליים. הרבה אנשים מסתובבים בתחושה שאם יבדוק אותם פסיכיאטר הוא יגלה משהו. המשפט הכי קיצוני ששמעתי בזמן האחרון היה 'אין אדם שאינו חולה, יש רק אדם לא מאובחן'. התחושה היא 'את תדעי עליי דברים'".

אבל מעבר לכך, וישנה מזכירה את הפן המשפטי של המקצוע, זה שגורם לאנשים לחשוב שפיסיכאטר יכול לתפוס אותם ברחוב ולאשפז אותם, תדמית שהיא רחוקה מאוד מן המציאות במיוחד ב-18 השנים האחרונות, לאחר התיקונים לחוק אישפוז בכפייה. "החוק היום כל כך מגביל, לפעמים מגביל יותר מדי, כי הוא לא מאפשר לפסיכיאטרים לתת מספיק מענה". ובכל זאת, בתחושה הזאת יש גרעינון של אמת, משום שהפסיכיאטרים משמשים כ'סוכנים' של הפיסכיאטר המחוזי, שבסמכותו לאשפז את החולה בכפייה עד שבועיים ימים. "זה מקום שמאוד לא נוח להיות בו. אתה אמור להיות רופא, שהחולה יכול לבטוח בו. עדיף שהסמכות לאשפז בכפייה תהיה סמכות בלעדית של שופט, כמו שקורה לפעמים בפועל.

"המצב היום הוא עוד יותר מורכב", מסבירה וישנה "כי בתום שבועיים של אשפוז כפוי מגיע החולה לוועדה ומקבל סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. לסנגוריה הציבורית יש אג'נדה אחת בלבד, וזה שזכותו של החולה להיות משוחרר מאישפוז".

זה הוא תפקידו של סנגור, לא?

"תפקידו של סנגור הוא להיות לטובת האדם עליו הוא מסנגר. והתפישה לפיה כבודו של אדם להיות מחוץ לאשפוז כפוי היא הסתכלות מאוד צרה לדעתי. החולים יוצאים מוקדם יותר וגם חוזרים מהר יותר, אז במקום להתאשפז פעם אחת, לטפל בעצמם ולצאת במצב טוב, הם יוצאים לשבועיים שלושה, מתדרדרים, ומתאשפזים שוב בכפייה אחרי שבוע, ושוב שבועיים ושוב שבוע וכן הלאה. לפעמים כדאי להישאר שבוע נוסף ואז להשתחרר. טובתו של אדם שנמצא במאניה ועלול לעשות דברים שאחר כך יתבייש בהם כל החיים, היא דווקא להישאר עוד קצת באשפוז, להביא אותו למצב אחר ולכך שייטול תרופות בחוץ".

ליקוי נוסף שקיים בחוק ואותו מציינת וישנה, הוא חוסר התייחסות מספקת לאיומים מילוליים חוזרים. והיא מספקת דוגמה: "הגיע אלינו אדם עם התקף פסיכוטי. הוא איים, אבל לא היה אישור לאשפז אותו, כי הוא לא עשה אקט ממשי. מהמחלקה הוא הלך לסופר, קנה את המזלג שהופך בשרים על האש ודקר שוטר. וזה לא מקרה אחד. אנחנו עומדים חסרי אונים מול המקרים האלה".

באופן כללי אנחנו חוששים יותר ממחלות נפש מאשר ממחלות גוף, מדוע?

"אני חושבת שזה בגלל שמחלות נפש גורמות לאובדן העצמיות שלך, ל'מי אתה'. אם אתה חולה במחלת לב או בסרטן אתה עדיין נשאר אתה. מחלות נפש משנות את הדבר הכי יסודי שיש לנו, שזה בעצם אנחנו".

סופרת בשעות הפנאי

ד"ר טלי וישנה עובדת משרה וחצי כפסיכיאטרית, אבל היא גם עוסקת הרבה בכתיבה ספרותית ובמה שסביבה.

היא כתבה עד כה שני ספרים, פירסמה סיפורים ושירים רבים, ערכה מגזין מקוון לשירה וספרות בשם 'אוקפי', משמשת אחד העורכים של אתר 'אייל הקורא', היא עורכת ספרים בהוצאות 'כתר' ו'ידיעות' ('נחמה', 'מן המדבר והלבנון', 'רם וברור') ומשמשת כלקטורית - הסבר מפורט למושג בהמשך - במספר הוצאות.

השילוב של מדעים מדויקים ומקצועות הומניים אמנם בא לידי ביטוי אצלה כבר בסוג ההתמחות שלה כרופאה. אבל העיסוק בכתיבה ובספרות מחדד את הפסיחה המבורכת על שתי הסעיפים. כאדם העוסק בתורת הנפש, היא מייחסת את הנטייה הכפולה הזאת שלה לבית ההורים: "אני כל הזמן על קו התפר, אולי כי גדלתי לאמא שעסקה בספרות ולאבא פיזיקאי". בעבודתה, אגב, היא מרבה להשתמש ביצירה ככלי טיפולי. המפגש הראשון שלה עם העט התרחש כשהמשפחה נסעה לראשונה לארצות הברית, לפוסט-דוקטורט של בן-הזוג. היא כתבה סיפורים קצרים ושלחה אותם למערכת של 'ידיעות ספרים'. ואז קרה משהו נדיר. עורכת ספרות מקור הזמינה אותה אליה וביקשה ממנה לכתוב ספר. כך, ממש כמו פעם. החוזה נחתם ו'אחי הקטן והמצויר' הוא התוצאה. הספר מגולל מסכת חיים של נערה אשר גדלה בבית לא מאוזן נפשית, ובבגרותה הופכת בעצמה לפסיכיאטרית שעובדת במחלקה סגורה. 'אחי הקטן', כך לפי הביקורות עליו, מציג את הנושא הכבד הזה בלי להעיק ואפילו בהומור דק. לפי וישנה, הספר נכתב "מתוך רצון להכיר את העולם המאיים והלא מוכר הזה של הפסיכיאטריה לעוד אנשים".

הספר הבא שלה, שכעת הסתיימה כתיבתו, מספר את סיפורה של משפחה בה הבן והאב נפצעו בפיגוע. "הספר עוסק בקושי המאוד גדול שבהתמודדות עם בן פגוע ראש, כי הוא נראה אותו דבר, ויש ציפייה שהוא יחזור להיות אותו הילד החמוד והמבריק. המשפחה צריכה להסתגל לכך שהוא לא, שיש שינוי מהותי". הספר הזה בא מהנוירופסיכולוגיה, תחום בו עסקה וישנה במהלך התמחותה בפסיכיאטריה, והיא חוקרת אותו גם היום. וישנה איננה ממהרת. את הספר כתבה במשך שנה, ועתה עומדת לפניה שנה נוספת של עבודה מול העורך בהוצאה.

"העריכה הספרותית היא תהליך ארוך", היא מגלה טפח מהנעשה מאחורי הקלעים של הוצאת הספרים, "זה לא מילה פה מילה שם. העורכת עשויה לומר 'הדמות הזאת היא לא מספיק עמוקה, תעמיקי אותה', 'אין מספיק התפתחות בעלילה', 'העלילה מעט משעממת', 'אולי צריך להעביר את הסצנה הזאת למקום אחר'.

טוב שאת אומרת. עכשיו אני אוכל לקחת ספר ולדפדף למקום בו מצוין שם העורך, וכך אדע מי אשם ברמה של כל מיני ספרים שאני מקבלת.

"את עוד רואה רק את הספרים שיוצאים לאור", היא משתתפת בסאגת הקיטורים, "אני, כלקטורית, מקבלת לפעמים ספר ואומרת 'לא יכול להיות שהאדם הזה באמת חשב שהוא יכול להוציא ספר'. אני לומדת את ההוצאות. אם ספר מצא חן בעיני, אני אחפש ספר נוסף מאותה הוצאה באותה שנה. וכן, יש הוצאות שמאכזבות אותי. שמוציאות יותר מידי ספרים שהם זיבלונים בעיניי. מנגד, יש הוצאות שהולכות ועולות ברמה".

הציבור אינו מודע לקיומה של ה'לקטורה' - המקצוע העומד בבסיס החלטת הוצאת הספרים לקבל ספר או לדחותו. הלקטורים קוראים את כתבי היד ומחווים דעה. ספר, מסבירה וישנה, יפגוש לקטור אחד בלבד אם הוא ממש גרוע, שניים במקרה הרגיל, ושלושה אם יש עליו תהיות. "כלקטורית, אני קוראת את כל הספר, ומגישה דו"ח על איכות הספר, לאיזה קהל הוא מיועד, מה העלילה שלו וכמה עבודת עריכה תידרש. לפעמים יש ספר שהוא טוב אבל דורש הרבה השקעה, וכמותו הוציאה ההוצאה לאחרונה. ספר כזה לא יתקבל".

לקטור יכול להיתקל בספר מז'אנר שהוא לא אוהב, והדו"ח שלו יהיה בהתאם.

"זה קורה לי הרבה בלקטורות שאני עושה באנגלית, שם הרמה של הספר נבחנה, כי הספר כבר יצא לאור. אז אם שולחים לי ספר פנטזיה, ואני לא מתה על פנטזיה, אני אומרת 'הספר נראה לי איכותי אבל לא הוגן שאני אבחן אותו כי זה לא כוס התה שלי'. אבל אם זו ספרות יפה, ואפילו אם זו ספרות טיסה שאני, כמו רוב הלקטורים, לא חובבת, יש לי כלים לדעת בדרך כלל אם הוא יתקבל בציבור או לא".

 יש היום מגמה של כתיבה ובכלל עיסוק באומנות בציבור הציוני-דתי. מה דעתך?

"לגבי דתיים שכותבים, אני חושבת שזה אחלה. חלק מביאים איתם משהו אחר אל הספרות וחלק לא. כשכתבתי את הספר הראשון שלי ופגשתי את העורכת, היא אמרה לי 'היי, לא ידעתי שאת דתייה', כי לא כתבתי לדתיים. אבל מצד שני היא שאלה איפה הרומנים בספר, ואמרתי לה 'לא יודעת, לא מתאים לי, אני לא יכולה לכתוב ככה'. אז בין השורות כן רואים שאני דתייה, אבל זה לא מונח שם על השולחן בבירור".

על תופעת האינפלציה בהוצאת ספרים לאור אומרת וישנה שהיא תשתנה בעקבות אילוצים כלכליים. מספר הספרים יצומצם והטובים יראו אור, שזה מצב מבורך יותר מזה הקיים, לטעמה. ובינתיים, עד שזה יקרה, היא אומרת שכל אחד יכול לכתוב למגירה, "אבל כל אחד צריך לדעת גם את המגבלות שלו. כדאי מאוד להיזהר ממלכודת הדבש של חברים שאומרים 'זה מצוין'. לפעמים לא נעים להם. כדאי לבחון את היצירה במקומות שונים".

פורומים של יצירה באינטרנט הם במה ראויה לכך?  

"יש פורומים שכן, יש שלא", היא חוזרת וחובשת את הכובע הטיפולי. "באינטרנט יש מראש בעייתיות מסוימת, כי הוא מאפשר לאנשים להוציא הרבה רוע. גם ההתעלמות באינטרנט היא מאוד קשה. לפעמים ההתעלמות גורמת לכותב להתפשט יותר רק כדי לזכות לתגובה, וזה תהליך נורא שאדם עובר".

המגזין האינטרנטי אותו היא ערכה קיים את הדיאלוגים שלו עם היוצרים שלא על גבי האינטרנט, וגם התגובות היו מסוננות. לעיתים כתבו מאמר ביקורת כדי להתייחס לכותבים, ונתנו תשומת לב דווקא לספרים שפחות התפרסמו. "זה מוציא מהיופי של האינטרנט, אבל מאפשר סביבה מכובדת. ב'אייל הקורא' אנחנו בודקים כל הזמן תגובות ומוציאים דברים שהם סתם טוקבקיסטיות מתלהמת. זה משאיר פחות קוראים, אבל הקהל נאמן ואיכותי".

ולמרות כל העשייה הזאת בתחום - אופס, שכחנו סקירת ספרים ברשת א' - וישנה עדיין לא מרגישה כ'אדם כותב', בוודאי לא סופרת. "במקרה הסתפחתי לעולם הזה" היא אומרת.

מזל שאני דתייה

לבני הזוג וישנה ארבעה ילדים. הגדולה, בת 16, לומדת באולפנת צפירה וגם באוניברסיטה (נכון, מתמטיקה), וגם כותבת. הבן, חובב היסטוריה גיאוגרפיה וידיעת הארץ, הוא הכותב הצעיר ביותר בויקיפדיה, שזה גם תחביב של האב, עוזי, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן. הבת השלישית מציירת ומנגנת על שלושה כלים (השאר רק על אחד). והקטנה? צעירה עדיין, אם כי אוהבת לקרוא הרבה, כותבת סיפורים וגם טובה במדעים.

עם שלל העיסוקים האלה, איך מגיעים אל המשפחה?

"הרבה דברים שאני עושה משותפים למשפחה. למשל, כשאני כותבת הילדים מאוד מחכים לזה. כל שבת אנחנו קוראים פרק בהיסטוריה ביחד, כי הבן שלי חובב היסטוריה. כשבנינו את הקליניקה בבית, הבת הקטנה שלי לקחה את בעלי ואמרה לו 'בוא תשב. איך קוראים לך? למה הגעת? עכשיו תשתגע'".

את ממליצה לנשים ללכת עם הכישורים שלהן קדימה?

"אני מציעה להן לא להשתגע מזה. אם בא לך להיות בבית עם הילדים, תהיי. אבל אני רואה הרבה נשים שמאוד לא בא להן, והן עושות את זה כי צריך. אני חושבת שלפעמים משתלם לצאת לעבוד, אפילו שכל המשכורת תלך על המטפלת, רק בשביל שהאישה תוכל לחזור הביתה עם כוחות מחודשים.

"ולא לקחת יותר ממה שאתה יכול. אני לפעמים משלמת על זה מחיר מאוד יקר: גם להיות אמא וגם לעבוד וגם וגם".

וישנה מסיימת את היום שלה "כמעט כשצריך לקום". כפסיכיאטרית, הסלולארי פתוח לפעמים בשבת, לקריאות מצוקה של חולים, ובכל זאת זו לא עבודה. "הזמן שאני הכי מודה לה' שאני דתייה זה סופי שבוע. אם לא הייתי דתייה, מתי הייתי נחה? זה גם הזמן לכל המשפחה".

ofralax@gmail.com

 

 

 

 

 

בוקסה: טיפים לאור המצב.

ד"ר טלי וישנה מציעה להורים שלא לחסום ולחסוך מהילדים את המודעות למערכה המתנהלת בעזה, ומשליכה על היישובים שסביבה והרדיוסים העוטפים אותה. "צריך לראות את התגובה של הילדים, אבל בעיקרון צריך להשאיר פתוח. אנחנו לא באמת יכולים להרחיק מהם את המציאות. זאת אשליה. הילדים הולכים לבית הספר ומדברים, נוסעים באוטובוס ושומעים. רק צריך לתת את התיווך המתאים, כלומר לענות לשאלות של הילדים". וישנה מוסיפה ואומרת שיש המון מקום לתת לילדים אמונה.

כולם לחוצים במצב של לחימה: הפחד מפגיעה, בני משפחה שמגויסים. אלו תמרורי אזהרה את יכולה לתת לבני משפחה כדי לדעת אם מי מהסובבים זקוק לעזרה?

"כשלא ישנים בלילות, כשרואים שינוי מהותי באופי, התבודדות. תפקוד הוא נקודת מפתח. וגם עדיף לפנות יותר מדי מאשר לפנות פחות ואחר כך להצטער. היום יש יותר הבנה בצורך של זה".

בציבור של יושבי המקלטים, מה מומלץ לעשות עם הילדים?

"צריך להכיר את הילד. יש ילדים שנכון להם להישאר עם המשפחה למרות הקושי, ויש כאלה שנכון להרחיק אותם. צריך מצד אחד כנות, לדבר עם הילדים על מה שקורה, כל גיל והרמה שלו, ומצד שני לשמור על קור רוח. לא להיכנס להיסטריה. אם ההורה שהוא הדבר הכי מגן שלך מאבד את העשתונות, אתה מרגיש מאוד לא מוגן".