בשבע 325: בשירות אבו-מאזן

אין סיבה שצה"ל יקיז את דמו כדי שהפת"ח יוכל להשתלט על עזה ולהקים שם מדינה פלשתינית. להכות בחמאס –כן, לא להמליך במקומו את אבו-מאזן. מדוע הפך השמאל לחסיד נלהב של הפצצות מהאוויר שפוגעות גם בחפים מפשע.

אליקים העצני , י"ב בטבת תשס"ט

מהי הלחימה הזאת: מבצע או מלחמה? ואיך נקרא לה: "מלחמת החמאס" או "המלחמה הפלשתינית"? כל זה ייקבע רק לאחר מעשה ולפי התוצאות. בינתיים מותר לחלוק על מכונת התעמולה הרשמית המשדרת דימוי של מבצע מוגבל נגד ארגון טרור קנאי, ולא חלק מן המלחמה הכוללת על ארץ ישראל. אותה המכונה מזמינה אותנו להאמין שהפתח, ארגון טרור ותיק ורצחני הרבה יותר, עבר שינוי מין ונעשה שוחר שלום ובעל סדר יום חילוני-לאומי. האחרון הוא כביכול "פרטנר לשלום", והראשון - אויב במלחמה.

שני הדימויים מסולפים מיסודם: גם לחמאס מניעים לאומניים – ערביים ופלשתיניים – ליד הפונדמנטליזם האיסלמיסטי שלו ושני מניעיו, הדתי והלאומני, שופעים שנאת ישראל עזה ורצחנית. ומאידך, גם לפתח מניעים דתיים עמוקים, עם רצון בסיסי להשמיד את "היישות הציונית". אלה ואלה חולמים "אידבח אל יהוד" ומבדילה ביניהם טקטיקה בלבד: הפתח מאמין בחיסולנו בדרך השלום ולכן נחשב "מתון", בעוד החמאס מעדיף את זה נא ונוטף דם, ולכן מכונה "קיצוני" וטרוריסט. מכל מקום, אלה הם שני מוקדי כוח המתחרים  על השלטון, ובהיותם ארגוני טרור, המאבק ביניהם כוחני ורצחני.

במפת הדרכים ובאנאפוליס נאנסה ישראל להקצות "למתונים" מדינה ריבונית מתוך מולדתה ההיסטורית, אך כל עוד רצועת עזה, ובה כמחצית מן "הפלשתינים", נשלטת ע"י "הקיצונים", לא ניתן להקים את המדינה הזאת והאסון הקיומי הזה נחסך מאיתנו.

זו המסגרת, זו הזירה, שבה מתנהלת המלחמה הפלשתינית הראשונה.

 

חיסול החמאס? כיבוש הרצועה?

אולמרט ולבני מכחישים שזו מטרתם, אך אין להאמין להם. בהיותם חוששים להסתבך בווינוגרד ב', הם מציגים את כל המאמץ הצבאי האדיר המושקע במלחמה הזאת כמכוון אך ורק "ליצור מציאות ביטחונית אחרת", ובשפה עממית: להכות אותם כ"כ חזק, 'שיזכרו לא להתחיל איתנו'. רק פתי יאמין שכך יוצאים למלחמה. לא משום כך בוש כל כך תומך במהלך הזה ואירופה ומצרים מתנגדות רק בחצי פה, ופלא על כל פלא – אפילו פרס, "מר שלום", לוחם כארי למנוע הפסקת אש מיידית שתשאיר את החמאס בשלטון. כל הגורמים האלה, וחבורת אולמרט-לבני בראש, חותרים לחסל את החמאס כדי שיוכלו להעביר את השטח לפת"ח. או אז יכריז הקוורטט על "חיסול הטרור" ומדינת פלשתין תוכרז בהתאם למפת הדרכים. וכך ייצא שישראל הקיזה את דמה למען הקמת  מדינת אויב בארצה, וכרתה בעצמה את קברה.

מסקנה: כן להכות בחמאס, כן להוציא ממנו את החשק להתגרות בנו, אבל – לא "לחסל ולמגר", ודווקא כן להשאיר בשטח שתי כנופיות פלשתיניות, שתמנענה זו את זו מלהיות מדינה!

 

נלחמים עבור הפת"ח

הדוברים מציגים את העילה לצאתנו למלחמה לכאורה בפשטות: יום אחד השתגע החמאס והחל ממטיר רקטות על ישראל. הם אינם מספרים שהחמאס מוכן כל העת להפסיק את האש, אם רק נסכים לפתוח את המעברים. ומדוע אנחנו מתעקשים לסגור אותם? מפני שהפת"ח ברמאללה ומדינות ערב והמערב ביקשו מאיתנו להטיל את המצור הזה!

עובדה היא שהחמאס ניצח בבחירות דמוקרטיות, זכה לרוב בפרלמנט והרכיב ממשלה. אלא שהמערב הצבוע, וישראל בתוכו, מכיר בכללי הדמוקרטיה רק בתנאי שהזוכים הם 'משלנו'. לכן, בהיות החמאס שייך ל'ציר הרשע' והפת"ח הוא 'משלנו', ניצלו את משרת הנשיאות שנותרה בידי אבו מאזן, ראש הפת"ח, כדי לרוקן את ממשלת החמאס מכל סמכויותיה. פרצה מהפכה, החמאס תפס את השלטון ברצועה, ובתגובה הוטל החרם הזה, כדי לשרת את האינטרסים של בעלי מפת הדרכים, ובראשם – הפת"ח. לישראל נועד תפקיד המוציא לפועל של הסגר במעברים, ובמסגרת זאת מתעקשת ישראל, ביחד עם הפת"ח והמצרים, שאת מעבר רפיח יאייש הפת"ח ולא השלטון החמאסי החדש. בתגובה, החלו ליפול הרקטות.

נשאלת השאלה: האם זה עניינה של ישראל להתערב בהתמודדות הכוחנית הזאת בין החמאס לפת"ח? האם זה הגיוני שישראל תהיה גם מטרה לגינויים חריפים מצד אבו מאזן ומדינות ערב 'המתונות', וגם תשמור להם על האינטרסים שלהם מול החמאס?

לו יצויר שישראל תצליח לחסום  את המנהרות, האם יהיה עדיין טעם שנמשיך בלחימה, אך ורק כדי להבטיח את מעמדו של הפת"ח במעבר רפיח? לבני, שומרת חותם הלגיטימיות של שלטון הפת"ח, חוששת שהכרה בשליטת החמאס על מעבר רפיח תעניק לו לגיטימציה – אבל מה זה איכפת לנו? השומרי מחמוד עבאס ומשטרו אנחנו? הוא יותר חובב ציון מן החמאס?

 

פעולה קרקעית - לשם מה?

כלפי חוץ טוענת ישראל שהמטרה היא להשתלט על אתרי שיגור, אך ההסבר הזה צולע. הלא לדברינו אין לנו כוונה לכבוש, אם כן - מה יהיה אח"כ, כששוב יעמידו צינור וישגרו "חפץ מעופף"? כלפי פנים מסבירים שהכוונה היא לגרום לאויב הרג כה גדול, עד 'שלא יעז' לתקוף אותנו שוב. ייתכן שגם זה תירוץ, והכוונה האמיתית היא שוב: סילוק 'המכשול לשלום' החמאסי.

כך או כך, התפיסה של כיבוש שטח לשם הרג בלבד היא מצמררת, ובמיוחד כשהיא יוצאת מבית מדרשו של השמאל שאהב ללעוג לגישה, אותה ייחס לימין, של 'מה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח'. מה גם, שהרג רב באויב יש לו מחיר בחיי חיילינו, וכמה מהם מותר לסכן כדי להרוג כמה מחבלים? התשובה היא חד-משמעית: אף לא אחד! שטח מותר לתפוס תוך סיכון חיי חיילים, אך ורק לשם מטרה אסטרטגית מוחשית.

היש לישראל מטרה אסטרטגית כזאת? ואם כן, מדוע ויתרה עליה הממשלה?

שלוש "אצבעות" נעצו האסטרטגים רבין ושרון, בשעתם היפה, בתוך הרצועה:

א.      "התוחמת הצפונית", שרק מתוכה ניתן להגן על אשקלון.

ב.       פרוזדור נצרים, שמתוכו ניתן לבתר את הרצועה ולנתק את העיר עזה.

ג.        ציר פילדלפי, החוסם את הגבול למצרים.

כדי להגן על המרחב בין באר שבע לגדרה חייבים להחזיק כוח צבאי קבוע בשלושת הפרוזדורים הללו. והואיל וצבא חייב להישען על אוכלוסייה אזרחית כדי שלא להיות צבא-כיבוש בר-חלוף, הוחלט להקים בתוחמת הצפונית את היישובים ניסנית, אלי סיני ודוגית, במרכז את נצרים ובדרום את גוש קטיף.

התכנון הזה לא היה אידיאולוגי, כי אם פרי חשיבה ביטחונית נטו (בנצרים הושיבו בראשונה את... השומר הצעיר!).

 עד כמה ראו רבין ושרון למרחוק, המחיש לנו אותו שרון גופו, כאשר השמיד במכה אחת, הנראית היום כמטורפת, את כל העמדות האסטרטגיות האלה, שהציב במו ידיו. מן הפרספקטיבה של הימים האלה ברור  כשמש תפקידן של ההתנחלויות בהגנה על כל הדרום, הן היו החומה שמעליה הגנו החיילים על כל דרום הארץ!

ועתה, ישפוט נא הקורא ביני לבין הממסד השמאלני המנהל את המלחמה הזאת:

כאשר נתברר קבל עולם, שהחמאס עשה מיישובי התוחמת הצפונית אתרים לשיגור טילים נגד ישראל, ואת נצרים וגוש קטיף הפך לבסיסי צבא-מחבלים – האם לא היה זה מובן מאליו, שישראל תודה בטעותה ותחת גשם הטילים והפצמ"רים ותודיע שאין לה ברירה אלא לתקן את הטעות הזאת ולהשיב לעצמה את הנכסים האסטרטגיים שהפקירה, מבלי שאיש ביקש זאת מאיתה? ובהתאם לזה, האם לא היה זה יותר הגיוני, שצבא היבשה יפתח ראשון במערכה קרקעית, כדי להשיב לעצמנו את הנכסים הקרקעיים הללו, עם חיל האוויר כחיפוי וסיוע – תסריט הפוך מזה שבחרו צה"ל והממסד?

מדוע העדיפה הממשלה את הפתיחה של מסע הפחדה והרג מן האוויר, חסרת כל יעד אסטרטגי? אין לכך הסבר מלבד האידיאולוגיה השמאלנית ועימה שטיפת המוח, רבת השנים, נגד כל דבר שמריח 'כיבוש' ו'התנחלויות', שעד כדי כך הן 'טריפה', שאפילו על חורבותיהן, שהפכו לבסיסי אויב נרתעים מלדרוך. כל כך השניאו בעם ובעולם את ההתיישבות ואפילו את האדמה, שאינה אלא "בוץ" (בוץ לבנוני, בוץ עזתי) ולכל היותר סחורה להחלפה תמורת 'שלום', עד שנעשתה למעין טאבו, וחיל האוויר קיבל קדימות מפני שעל התנחלות באוויר ישראל עדיין אינה חשודה. כך בלבנון וכך בעזה.

זאת, למרות שידעו שתקיפות מן האוויר והרעשות בתותחים אינן תחליף לכניסה קרקעית וגם כרוכות, בהכרח, בהרבה קורבנות אזרחיים חפים מפשע, בטרגדיות קורעות לב, מצולמות, המשניאות אותנו בעולם ובסופו של דבר מאלצות אותנו לסגת בבושת פנים, כשעצם הנסיגה זורעת את זרעי הסיבוב המדמם הבא.

ובכל זאת, השמאל בממשלה ובמערכות הביטחון אינו מסוגל לסטות מן התקינות הפוליטית שלו, ולכן יש סכנה חמורה, שמנהלי המלחמה הזאת (הזוכים משום מה בתמיכה בלתי מסויגת של נתניהו והליכוד) ימנפו את המלחמה הזאת לקידום "פתרון מדיני" פלשתיני, ואף יבצעו עוד בכייה לדורות, הכנסת צבא זר – גם ערבי, גם אירופי.

מנהיגים כושלים, נכלולים ותועי דרך הופקדו לנהל מלחמה צודקת, הכרחית ובלתי נמנעת - לאן יוליכו אותה?  צבא מסור, מיומן ואמיץ נשלח אל מטרות לא נכונות – לאן יגיע?