בשבע 326:מתנת פרידה מאמריקה

בביקורי אצל יהונתן פולארד פגשתי אדם עירני, מעודכן ומאמין. בשבוע הבא עשויה להיות ההזדמנות האחרונה לשחרורו: חנינה של הנשיא בוש עם תום כהונתו

הרב יונה מצגר , י"ט בטבת תשס"ט

לפני זמן-מה אמרתי קדיש. לא היה זה יום השנה לפטירתו של אבי ז"ל וגם לא יום הקדיש הכללי. היה זה קדיש לעילוי נשמתה של מלכה פולארד ע"ה, שהלכה לעולמה לפני תשע שנים.

בכך, קיימתי הבטחה שנתתי יום קודם, לבנה יהונתן פולארד, אותו פגשתי בכלאו. "כבר תשע שנים עברו מאז פטירתה", אמר לי יהונתן, "ועד כה לא זכתה שייאמר אחריה קדיש במניין. אוקיר לך תודה אם תוכל לשמש שליחי לאמירת הקדיש במניין".

יום שני, שעה 12:00 בצהריים, ניצב אני מול שערי בית הכלא אשר בצפון קרוליינה שבארה"ב. לא פשוט להגיע למקום מבודד ומנותק זה. מרבדי דשא קידמו את פני ושיוו למקום אווירה פסטורלית, כזו שלא  מסגירה כלל את הקורה בתוך שערי הכלא פנימה.

לאחר בדיקות קפדניות ומחמירות במהלכן נאלצתי, בין היתר, לחתום על הצהרות וטפסים שונים, לרוקן כליל את כיסיי ולהיפרד מכל פיסת נייר או חפץ שהיו באמתחתי, הורשיתי להיכנס לאולם המבואה בפאתי הכלא. שוטר קידם את פני כשבידו חותמת גדולה אשר הטבעתה על כף ידי  שימשה כאמצעי הזיהוי שלי בבית הסוהר.

לאחר מעבר במסדרונות הארוכים תוך היצמדות אל הקיר, על פי הנחיות השוטר, הגעתי למשרדי הכלא, שם המתנתי מספר דקות ליהונתן פולארד.

הוא הגיע לבוש בבגדי אסיר בצבע חאקי, שעליהם מתנוסס שמו ומספר האסיר שלו: 01609185.

למרות שזו פגישתנו השנייה, התרגשתי מאוד, ונדמה לי שגם הוא. כשיצאתי, עברה במוחי הקלישאה הידועה, "באתי לחזק ויצאתי מחוזק", אלא שזו  התגמדה משמעותית. לא רק מחוזק יצאתי, אלא מתפעל ונפעם מאדם חזק, במצב רוח מעולה וענייני, אינטליגנט ובעל זיכרון פנומנאלי, ויותר מכל – מאדם בעל עוצמות גדולות של אמונה ותקווה גדולה כי בקרוב יזכה לבנות את ביתו בארץ ישראל.

זהו ביקורי השני אצלו. תחושה קשה מלוה אותי מאז הביקור הראשון בו התוודעתי לתנאי הכליאה הקשים של פולארד. פרט קטן שנחקק אז בזיכרוני ולא מש המחיש לי זאת היטב – המשקפים שלו. מסגרת המשקפיים פצעה את אפו, מגן הפלסטיק (אפון) שנועד להגן על אפו  נשבר. "רבים הציעו לשלוח לי משקפיים חדשות, אך הם לא מאפשרים לי זאת", אמר.

הפעם, שמחתי לראות שהמשקפיים הוחלפו.

יהונתן חזר בתשובה לפני למעלה מ-15 שנה, והיום הוא אדם שומר מצוות וגאה ביהדותו. הוא סיפר לי, כי לפני זמן מה התנהל ויכוח בין האסירים בנוגע לקבלת תא עם שירותים צמודים, דבר שנחשב ל"יקר ערך" בקרב שוכני הכלא. "הודעתי שאני מוותר", אמר, והסביר לי, כי "השירותים בבית הסוהר הינם פתוחים ומאחר ואני נוהג להתפלל בחדרי, מעדיף אני להתפלל בחדר נקי כיאה למקום תפילה".

הנקודה המעניינת ביותר היא כי למרות ניתוקו המוחלט של פולארד מן העולם שבחוץ, זאת בעקבות האיסור החל עליו לקבל עיתונים, הופתעתי למצוא אדם הבקי ומעורה בפרטי פרטים בהוויית החיים בישראל. זאת, אמר לי, הודות למכתבים הרבים שהוא מקבל מכל קצווי תבל ומשלל גוני הציבור השונים, כולל יהודים מכל הזרמים, ואף מבני אומות העולם המתעניינים בגורלו. "דרך המכתבים אני סופג את הטוּב שקיים בעולם", אמר לי.

חדרו של יהונתן קטן. כשמותח הוא את ידיו, נוגעות הן בקירות. את החדר הקטן הזה הוא חולק עם שותף. בארון הברזל ('לוקר') שבחדרו יש מספר תמונות, ביניהן תמונתה של אשתו ותמונה נוספת של התינוקת שלהבת פס הי"ד, שנרצחה ע"י צלף פלשתיני לפני מספר שנים בחברון. מתחת לתמונתה הוסיף בכתב ידו את הפסוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק".

הרב קוק זצ"ל כתב: "ההבדל שבין העבד לבן החורין איננו רק הבדל מעמדי, אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות ולהיפך בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד..." [עולת ראיה, הגדה של פסח].

בביקורי אצל יהונתן מצאתי אסיר השוהה 24 שנים בכלא, מתוכן שבע שנים שבהן לא ראה את אור השמש ושעיסוקו במשך היום הוא ניקיונם של שירותי האסירים. על אף כל זאת לא נשברה רוחו, ונפשו מלאה חירות ואמונה. במשך 24 שנים אלו שומע יהונתן על אסירים רבים שיצאו לחופשי: מרגלים ממדינות העוינות את ארה"ב, פושעים מסוכנים, רוצחים, בריונים אלימים ושאר טרוריסטים. רק יהונתן נותר מאחור, מאחורי סורג ובריח.

השבוע האחרון לכהונתו של הנשיא בוש הוא חלון ההזדמנויות הקטנטן שלו והוא תולה בחלון הזה הרבה תקוות. "אם לא עכשיו, אולי לעולם לא", אמר לי. ולנו נותר רק לקוות, לייחל, להשתדל ולהתפלל.