בשבע 326:כישלון מזהיר

כשלנגד עיניהם נופלים קסאמים בכל רחבי הדרום והשפלה, וחיילי צה"ל מחרפים את נפשם בעזה, נזכרים מומחי ביטחון ואישים נוספים באזהרות החמורות שהניחו בפני מקבלי ההחלטות ערב אישורה של תכנית העקירה

עפרה לקס , י"ט בטבת תשס"ט

 

אלפי רקטות, אזרחים מפוחדים, חלקם פצועים, אחרים הרוגים, ותחושה שחמאס הולך ומתעצם, הביאו לפתיחתה של המערכה הנוכחית. 'עופרת יצוקה' עולה לישראל בדם של אזרחים וחיילים, במשק משותק, במיליארדי שקלים של שעות טיסה ואמל"ח, פיצויים לבתים, עסקים ואזרחים ומה לא. אבל המערכה, כך אומרים כולם, היתה בלתי נמנעת.

בלתי נמנעת? לא בטוח. אם היינו נוסעים למסע קצרצר במנהרת הזמן ארבע-חמש שנים אחורה, היינו מתוודעים לאזהרות החוזרות ונשנות, כמעט תחנונים, שהעלו אישים שונים, מומחים בתחומם, בפני מקבלי ההחלטות ואושיות דמוקרטיה אחרות. הם לא דיברו על ערכים, מוסר או אידיאולוגיה, הם זמזמו רק מנטרה אחת: ביטחון. השאלות שהעלו, הקושיות שניסו לסדוק את התכנית ההולכת ומתרקמת וההערכות שהעבירו, לא הביאו להערכה נגדית מבוססת או להתייחסות רצינית מכל סוג. רק משיכת כתף במקרה הטוב, או מבט מזלזל בפחות ממנו.

היום כבר קשה לערער על הקביעה שהצעד החמור ההוא של שרון וממשלתו תרם תרומה נכבדה לעופרת הזאת, ולמצב הבלתי אפשרי שקדם לה. העניין הוא שכולם היו שותפים להתנהלות הזאת. "אמרנו לכם", אומרים היום רבים וטובים, ובוכים.  

 

אפילו לא התייעצו עם המטכ"ל

רב אלוף במילואים משה בוגי יעלון כתב בספרו 'דרך ארוכה קצרה' על עוגמת הנפש ושאט הנפש שחש מתהליך קבלת ההחלטות בסביבתו של שרון, התנהלות ששם את ליבו אליה עוד כשהיה קצין. בספרו מתאר יעלון איך שרון שאל אותו לפני כנס הרצליה המפורסם של תחילת תשס"ד, והוא כבר רמטכ"ל, מה דעתו על פינוי נצרים, מורג וכפר דרום. יעלון חיווה את דעתו שתהליך כזה יהווה פרס לטרור ויזרוק לפח את כל ההישגים ההרתעתיים של חומת מגן. התובנה שישראל יודעת להכות את קיני הטרור ובמדויק עלו לעם ולמדינה בהמון דם ויזע של אזרחים וחיילים שנהרגו לפני המבצע, במהלכו וגם אחריו. שרון אולי שמע את דעתו של יעלון אך לא ממש הקשיב. כנס הרצליה בישר את בואה של ההתנתקות. באחת הפגישות שנערכו מאוחר יותר הסביר עו"ד דב וייסגלס, ראש לשכתו של שרון אז, ליעלון כי מעמדו של שרון בירידה וכי עליו לעשות מעשה. יעלון נחרד, אך הבין באיזה שדה הוא פועל.

"למעשה, ההחלטה על ההתנתקות נפלה בלעדיי", הוא שב ומחדד השבוע.

האם נאמרו דעות בעד הצעד הזה או נגדו בתוך המטכ"ל עצמו?

"הנושא לא עלה בכלל במטכ"ל. עוד לפני התכנית, היה דיון באגף התכנון על אופציות שונות העומדות בפני מדינת ישראל". דיון בעד או נגד ההתנתקות וההשלכות הביטחוניות שלה - שיימסרו כהמלצה לכאן או לכאן לדרג המדיני, הוא מסביר, לא היו. "הדיון במטכ"ל היה על הכנת תכניות אופרטיביות בלבד".    

ההחלטה על ההתנתקות לא התקבלה על דעת איש מהצבא, הוא אומר. "היא לא התקבלה עם הרמטכ"ל, לא עם ראש השב"כ ולא עם ראש המועצה לביטחון לאומי. כנראה שהיא התקבלה בפורום החווה. אני עמדתי בפני עובדה מוגמרת".

ובכל זאת, לאחר שהתכנית קמה והיתה, יעלון נשאל על סיכונים וסיכויים. או אז הוא סיפר למקבלי ההחלטות כי הוא מתנגד נחרצות לתכנית, ועד מהרה מצא עצמו מחוץ לצבא. כהונתו לא הוארכה בתואנה שדיבר נגד התכנית בפומבי. הוא נדרש להתנצל אך סירב, מכיוון שלדבריו לא עשה את המיוחס לו.

גם היום יודע יעלון לנמק היטב את התנגדותו לתכנית. הוא חשב כבר אז שכל נסיגה היא פרס גם לטרור המקומי וגם לכל הג'יהאדיסטים האיסלאמיים, ושהדבר העומד בבסיס הוויכוח עם הערבים הוא עצם קיומה של המדינה ולא גבולות ששת הימים. "לכן אמרתי שאחרי ההתנתקות מדרום ומצפון תיפתח הרעה, ובאמת החיזבאללה התחמש והחזיר אותנו ממצב של מתקפה למגננה".

אם כהונתך היתה ממשיכה, האם היית מסכים לציית לדרג המדיני ולקחת את ישראל למהלך שיוביל לאסון?

"ראיתי סכנה יותר גדולה בשבר פנימי, בערעור על הדמוקרטיה", הוא מסביר מדוע לא התפטר בעצמו, "חששתי שהצעד שלי יתפרש כאקט של סרבנות". בנוסף, הוא לא חשב שצעד כזה יעשה מהפך אצל מאן דהוא. "לי היה ברור שבמציאות הפוליטית תקשורתית דאז, כל המהלך שלי לא רק שלא היה מועיל אלא מזיק. איש לא רצה לשמוע, היו עושים ממני חוכא ואיטלולא".

יעלון לא חוגג על ה"אמרתי לכם". לא נוח לו שם. אבל הוא כן חושב שצריך לחולל מהפך תודעתי בעם ישראל: "המדיניות הממשלתית לא השתנתה, הם עדיין עובדים בראש שהבעיה מתחילה מששת הימים ומההתיישבות ביו"ש. צריך להסביר לעם ישראל שהבעיה היא אי נכונותו של הצד השני לקבל אותנו כאן. מלחמת לבנון השניה וגם המערכה היום בעזה, זה הכל חלק ממלחמת העצמאות שלנו".

 

מופז לא התעניין

נכון, המילה האחרונה היא של הדרג המדיני, אבל, כמו שאמר יעלון, גם אבי דיכטר, אז ראש השב"כ, לא נשאל לדעתו, וכך גם גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי.

דיכטר מצוטט כאומר ש"נקבל את דרום לבנון בעזה", ודיבר על איום של טילים על אשקלון והתשתיות שיש בה ועוד. איילנד היה זה שהפך עבור שרון את ההתנתקות מתכנית אמורפית ללו"ז מסודר ומעשי. עשרה חודשים אחרי העקירה הוא גילה לארי שביט מ'הארץ' מה היה שם מאחורי הקלעים. במאמר שקיבל את הכותרת 'ההתנתקות - החמצה היסטורית', אמר איילנד הלא ימני במיוחד, "ההתנתקות היתה החמצה אדירה. החמצה היסטורית... לא עושים דבר מבלי להסתכל שני צעדים קדימה. ופה לא היתה הסתכלות קדימה". שביט שאל "האם במערכת הממלכתית, שאתה היית חלק ממנה, נערך דיון מסודר בשאלה האם ההתנתקות היא מהלך נכון?" ואיילנד השיב "לא. כשאני נכנסתי לתפקידי ב-18 בינואר 2004, כל שהיה הוא המונח האמורפי 'התנתקות', שנקבע בנאום הרצליה. עדיין לא היה רעיון מגובש אלא רצון לרעיון. שאלתי את שרון כמה זמן יש לי לגבש תוכנית, והוא אמר לי: ארבעה חודשים... מהר מאוד התברר לי שדב וייסגלס כבר היה אצל האמריקנים והתחייב למהלך חד צדדי גדול גם בעזה וגם בגדה". איילנד ממשיך ומסביר איך ראיון של שרון ב'הארץ' קבע את מספר היישובים שיפונו, והרס את התכנון שיזם. שביט לא הרפה ושאל "כלומר, רעיון לא מגובש כלל הפך לתוכנית מחייבת ללא דיון מסודר ולפני שתהליך התכנון הושלם?". על זאת השיב איילנד במילה אחת "נכון".

ראש הממשלה וסביבתו הקרובה, כאמור, עצמו עיניים. 

ראש הממשלה לא יכול היה להעביר את התכנית לבדו. הוא נזקק, כבכל דמוקרטיה, לתמיכת שרים וחברי כנסת. משפרצה תכניתו של שרון לתודעה, החלו אישים רבים להיאבק בה, בין השאר קצינים לשעבר. הם התרוצצו בוועדות הכנסת השונות, תיזזו בין שרי הממשלה, הניחו מסמכים, הקשו קושיות ונענו ב'נו שוין' מנומס.  

אלוף משנה במיל. מוטי יוגב היה אחד מהם. הוא הקים פורומים שונים של קציני מילואים וחיבר מסמכים רבים התוקפים את התכנית מכל זווית אפשרית בתחום הביטחון. הוא התחיל בשאלה האם הוצגו ונבחנו חלופות ראויות? האם המטכ"ל, ראש השב"כ וראש אמ"ן תומכים בתכנית? הוא כתב שנסיגה מצפון הרצועה תביא לטילים על אשקלון. "אם תיסוג ישראל גם מציר פילדלפי", כתב "ברור הדבר שהגבול ייהפך לפרצה אחת גדולה של מעבר מחבלים, קציני מודיעין מצריים, נשק ואמצעי לחימה, שיהפכו את עזה לבסיס טרור מהקשים שידענו". הוא התריע על כך שתכנית ההתנתקות תאפשר צבירת אמצעי לחימה חופשית ברצועת עזה וגם בשומרון. הוא שאל "איך תבטיח ישראל ומערכת הביטחון, את ביטחונם של תושבי שדרות, אשקלון והנגב וכן את תושבי בית שאן, עפולה, העמקים והשרון – מפני נפילת טילי קסאם ופגיעות בנפש?"

הוא המשיך ושאל האם יסתיים תהליך המיגון לפני יישום התכנית, וביקש להקיש מהתוצאות הכושלות של הסכמי אוסלו על נסיגה חד צדדית משטחי רצועת עזה וצפון השומרון. יוגב אף שרטט מחוגת איום של הקסאמים. מאוחר יותר סייע לפורום המשפטי בעתירותיו לבג"ץ.

"כתבתי אז בלי סוף דו"חות", הוא אומר "הופעתי בוועדות שונות. יום אחד היה כינוס של נציגי ועדת חוקה חוק ומשפט, נציגי ועדת חוץ וביטחון, ועדת הכלכלה, כל נציגי מערכת הביטחון, שאול מופז (שר הביטחון דאז, ע"ל) ושרון. הקציבו לי שבע דקות שהפכו לשתיים. אני הרציתי בתמציתיות את טענותיי ושרון אמר למופז 'תשיב לו'. מופז אמר 'מוטי יוגב חושב שהטרור יתגבר ואני סובר שהמצב ישתפר'. וזהו, זה היה המענה. ביציאה מהישיבה אמרתי לו 'מופז, נפלת קשה'".

יוגב הולך הרבה שנים אחורה עם מופז, כמי שהיה פקוד שלו בצמתים שונים. יוגב ניסה למצות גם את השדה הזה, ובאופן בלתי אמצעי. כשנערך יום הוקרה במלאת 50 שנה לגדוד 202 של הצנחנים, המתין יוגב למופז על המסלול במשך שלוש שעות כדי לצנוח קרוב אליו ולתפוס איתו שיחה בארבע עיניים. בצניחה האחרונה השתתף מופז. יוגב צנח איתו ואסף לו את הצ'ימידן. תוך כדי הוא הסביר לו את הפשע והסיכונים שבתכניתו של שרון. כשהגיעו למקום הנחת הציוד השיב לו מופז "מה שלום המשפחה?". "הוא פשוט סירב להתייחס לנושא בצורה מהותית". יוגב גם זוכר את ראש עיריית אשקלון הקודם, רוני מהצרי, והלעג שלו על הטענה כי תחנות התשתית החשובות בעיר ייפגעו, ואת קב"ט תחנת החשמל בעיר שאמר ליוגב "אנחנו מוגנים". יוגב מספר שהוא וקצינים אחרים, כמו אל"מ במיל' הרב משה הגר, שרקו את נתוני הסיכונים, המיגון והעלויות. מקבלי ההחלטות שתמכו בתכנית, לא השיבו במלחמת עובדות או אפילו קרב השערות.

"האוזניים היו אטומות מלשמוע", אומר יוגב "בזמנו הרגשתי עם זה מאוד רע ולא אגיד שאנחנו לא בוכים במסתרים. חשתי זלזול באנשים, וזה לא דבר בריא משום שזה מרתיע אותך מבחינת היכולת והרצון להשפיע". במערכה הנוכחית בעזה מתראיין יוגב בבמות תקשורתיות שונות ומקפיד שלא להגיד 'אמרתי לכם' כי זה בגדר דבר שאינו נשמע. הוא משתדל להעביר את האמיתות שלו לפי שפת המדיה ובאופן שהעורכים והמראיינים יוכלו לבלוע. עם הפנים קדימה הוא אומר ש"המקום אליו המערכה תגיע תלוי ברוחה של האומה, ולכן צריך לחזק אותה. וכל מי שיכול לעשות זאת, שיעשה. זו השליחות היותר גדולה של הציונות הדתית היום".

 

"יורים עליי טילים מהבית שלי"

מאז נעקר מביתו מתגורר אבי פרחן בשדרות. את הנר השמיני של חנוכה הדליק ברחובה של עיר בחנוכיית הקסאמים, שנורו מביתו החרב באלי סיני אל ביתו הזמני.

פרחן היה מזכיר היישוב אלי סיני, ופרט למאבק של כלל יישובי הגוש וצפון השומרון הוא הוביל מאבק פרטני על שלושת יישובי התוחמת הצפונית: ניסנית, אלי סיני ודוגית. שלושת אלה נבנו בשטח מפורז שהיה בשליטתו של האו"ם, ובדרומם נבנתה גדר ההפרדה בעלות של 70 מיליון שקל. פרחן, סגן אלוף במילואים ומושל עזה לשעבר, ניסה לגייס את הידע והניסיון הביטחוניים שלו, כמו את הנוף הנשקף ממרפסת ביתו, כלומר ארובות תחנת 'רוטנברג' באשקלון, כדי למנוע את פינוי צפון הרצועה, אך ללא הועיל. מי לא היה אצלו בבית: אהוד ברק ושאול מופז, מתן וילנאי וגדעון עזרא, אהוד ודני יתום, יובל שטייניץ, ועוד רבים אחרים. לכולם הוא אמר: אם תפנו את ביתי, יישב כאן קצין הטיווח הקדמי של המחבלים ויטווח את המרגמות 100 מטר ימינה או שמאלה. "והיום מהבית שלי או של חבריי בניסנית או דוגית יורים עלינו. יש לי בבית מרתף שנותן הגנה מפני מה שאת רוצה, ועוד עליו קיימות הריסות של שתי קומות. המחבל עולה, יורה עלינו ובורח למרתף שלי".

בזמנו יצא פרחן עם מפה בשם 'לעצור את הטעות' ובה רדיוס רקטות שנשמע היום אופטימי, 20 קילומטר,  אבל אז נענה בזלזול. כשמהצרי הנזכר למעלה, היה בביקור באלי סיני, הוא הציע לתושבים לעבור אליו במרוכז. פרחן אמר לו אז שהוא אולי ירוויח כמה עשרות משפחות, אבל יפסיד כמה מאות שיימלטו בפחד ואת הערך היקר של ביטחון ישראל.

"מבחינה לאומית אני מרגיש מתוסכל. כמו ילד שצעק שהמלך עירום ואיש לא הקשיב לו. כשהייתי מביא איתי את 'מפת איום הקסאמים' לראיונות בתקשורת היו אומרים לי להוריד אותה והסתכלו עליי כעל הזוי.  גם היום אני מרגיש מתוסכל כי גם היום לא מקשיבים לי וסותמים לי את הפה". היום יוצא פרחן נגד ראש המטה המדיני ביטחוני במשרד הביטחון, אלוף במיל' עמוס גלעד, שמנסה לבסס תחושה של ביטחון במצרים. כקצין אג"ם של סיני לשעבר וכמושל רפיח בדימוס, הוא אומר שהמצרים הם המאפשרים את כל ההברחות. הוא טוען שהם שטופים עד צוואר בהליך ההתחמשות של חמאס ובמכוון, ושהם מאורגנים היטב לקליטת שתי ארמיות הישר לתוך סיני למלחמה עם ישראל. לא, פרחן אינו בעד צביעת הכל בשחור, "אבל אני בעד שאילת שאלות קשות לפני שנופתע".

השיחה עם פרחן דוממת רק לרגע, בשל חשש ל'צבע אדום'. אחרי שני רגעים הוא מחווה דעתו על קול נפץ: "וואו, זה היה בום חזק".

ההימצאות של פרחן בשדרות כבר מספר שנים תחת הפגזה בלתי פוסקת של קסאמים נשמעת כמעט כמו הצגה שמתחו את האבסורד שבה מעט יותר מדי. פרחן דווקא מדגיש את הניסים שהוא רואה שם בכל יום, את תחושת השליחות שהוא מרגיש בשנות ההמתנה שלו למנוחה ולנחלה בנוה ים, לשם אמור הגרעין שבראשותו להגיע, והוא מביע דאגה לילדיו ונכדיו שמתגוררים ברחבי עוטף עזה ולחיילי צה"ל הנלחמים. והוא? הוא כבר מבוגר.

 

 דעת יחיד שהתבררה כצודקת

קורה ששרים וגם חברי כנסת מעדיפים לעצום את העיניים חזק, ומה שנותר לאזרח הפשוט הוא לפנות לצלע השלישית של המשולש הדמוקרטי, קרי הרשות השופטת. זרועם הארוכה של מתנגדי ההתנתקות הגיעה כידוע גם לשם, באמצעות עורכי דין שהתאגדו באותו לזמן לגוף שנקרא 'הפורום המשפטי למען ארץ ישראל'. הפורום תקף את התכנית מהיבטים שונים, החל מהמוסרי, המשך בביטחוני וכלה בכלכלי.

העתירה המפורסמת ביותר היתה של עו"ד יוסי פוקס ויורם שפטל, אליה צורפו עוד 11 עתירות נגד תכנית ההתנתקות. העתירה ניסתה לערער את קביעתו של אריאל שרון, לפיה תכניתו תביא עתיד טוב יותר. היה ברור לכל, כי בעקירת בני אדם מבתיהם יש משום עבירה על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בית המשפט התבקש לקבוע האם מדובר בהפרה שלו ל'תכלית ראויה', מה שיכשיר את החוק.

שרון כתב בדברי ההסבר שלו לחוק כי מטרתו היא "להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר". העותרים טענו כי הצעד יביא למציאות ביטחונית גרועה יותר. הם הביאו חוות דעת של הביטחוניסטים הנזכרים, אליהן צירפו חוות דעת של האלוף במיל' יעקב עמידרור, שכיהן בעבר כראש חטיבת המחקר באמ"ן ופיקד על המכללה לביטחון לאומי. עמידרור כתב בין היתר כי

"היציאה של צה"ל מעזה גם היא בעלת פוטנציאל של ממש להחמרת המצב הביטחוני, ולו רק משום שהעיר אשקלון תיכנס באופן מיידי לתחום הרקטות... הנסיגה החד צדדית גרועה שבעתיים, כי היא נותנת הכל בלא לקבל דבר, אפילו לא הבטחה להילחם בטרור... באופן אבסורדי תהיה הרשות הפלשתינית, תחת חוטמו של צה"ל, אחד המקומות היחידים בעולם בהם יהיו החמאס והג'יהאד האיסלמי מוגנים... ולזה קוראים 'מציאות ביטחונית טובה יותר'. לדעתי גם נציגי החיזבאללה ואל-קעידה יפעלו בעזה באופן חופשי ומוגן". בסיכום כתב "ברור  שמבחינה  ביטחונית,  מדינית  ואסטרטגית,  תוצאת  תכנית ההתנתקות  תהיה  גרועה  יותר  לישראל".

העותרים ציטטו את דעותיהם של ראשי זרועות הביטחון שהתנגדו לתכנית והביאו מובאות וסברות נוספות. מנגד הסתפקה המדינה בציטוט דברים מבולבלים של סגן ראש המועצה לביטחון לאומי, איתמר יער, כשהגיע לוועדת חוקה חוק ומשפט ועמד תחת חקירה צולבת של יו"ר הוועדה דאז, חבר הכנסת מיכאל איתן. איתן הקשה על הטענה של שרון בדבר השיפור בשדה הביטחוני ומה שיצא בסוף מיער הוא שהכוח הצה"לי שיידרש להתייצב מול עזה יהיה קטן יותר. זהו, זה כל השיפור והסיפור מבחינת המדינה.

בית המשפט, שסירב לזמן את הרמטכ"ל לעדות, דחה את העתירה בהרכב של 10 שופטים מול 1. בדעת המיעוט שלו ציטט השופט אדמונד לוי את חוות הדעת שהביאו העותרים וציין כי התגוננות המדינה לא היתה רצינית.

לפני שנה וחצי הוציא הפורום המשפטי חוברת המסכמת את האזהרות והטענות שהועלו בבית המשפט. בסופו של המבוא נכתב "לנוכח המציאות של היום, נשאל: האם הצדק היה עם העותרים או עם המדינה? האם הרכבו של בית המשפט העליון מאוזן? ומה היה קורה אילו נשמעה דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי?"

עו"ד יוסי פוקס, שמשרת כבר שבועיים במילואים תחת צו 8, משחזר את השנתיים ההן, במהלכן לא עסק במשרדו בעניינים פרטיים אלא נאבק בהתנתקות. לדבריו, 50 אחוזים מהמאמצים לסיכול החוק עסקו בנושא הביטחוני. "התסכול הוא עצום והנקודה המרכזית היא שלא היינו חכמים יותר מכולם. אם היינו מגישים עתירה עם ציטוטים וחוות דעת מנומקות ומנגד המדינה היתה מגישה תצהירים סותרים, אז המציאות היתה טופחת על פניהם, והייתי אומר שהיה ויכוח, וצד אחד צדק. אבל כאן היה תהליך חמור. המדינה הסתפקה במשפט ההוא של שרון שהתכנית תביא למציאות טובה יותר, ובית המשפט נתן לה להימלט עם זה".

פוקס אומר שכל מה שכתב עמידרור בתצהיר שלו התקיים אחת לאחת. "הוא לא נביא. הוא הפעיל ידע והיגיון בריא".

טווח הטילים הרחוק ביותר שציינו אז כל העותרים, הלוביסטים והביטחוניסטים היה אשקלון, "אבל כעת אנחנו באיחור של שלוש שנים", אומר פוקס. "אם היינו מחכים עוד שנתיים, הטילים בטח היו מגיעים לראשון לציון". פוקס מזכיר את אחיו, יהודה, שגורש מגני טל ונמצא כעת במילואים בעזה, לאחר שנקרא לשירות בצו 8. "שלחו אותו לנקות את הבוץ שמדינת ישראל עשתה כשגירשה אותו מהבית. אחיו של דגן ורטמן הי"ד הוא פקוד שלי, והייתי צריך להודיע לו שאחיו נהרג. אז אני מצטט את נועם ארנון שאומר שפעם פראיירים לא מתו, אלא התחלפו, אבל היום אנחנו אלה שמתריעים שיהיה פה אסון ואחר כך מתים כי לא שמעו לנו". פוקס מדבר בסערת רגשות, סערה של עצב, לוחמה ותסכול. "כבר בזמנו עברו עליי לילות רבים ללא שינה. היה לי ברור שהם מובילים אותנו לקטסטרופה. צריך לומר לציבור עד כמה המערכת היתה מוכנה לקבור את האמת כדי לבצע עקירה של יהודים מהבית".

 

הכלב שנרדם

אם לא שלושת הרשויות, אז כלב השמירה של הדמוקרטיה, הנושך, השואל שאלות והמערער על מוסכמות היה אמור להוות כתובת למתריעים. אבל שדה התקשורת, וכאן קשה לחדש, הודה בעצמו כמעט מיד אחרי ההתנתקות, שהוא איתרג את שרון והפשתן המגן הסתיר את השאלות על מצב הביטחון אליו תגרור התכנית את מדינת ישראל.

 בתחילת השבוע אמרה אילנה דיין בראיון ברשת ב', כי היא מודה שהתקשורת לא שאלה שאלות קשות על ההתנתקות. לצורך הכתבה ביקשנו לפנות אליה ואל מי שטבע את הפועל 'איתרוג', הפרשן אמנון אברמוביץ', כדי לשאול האם לנוכח המצב הביטחוני בדרום-מרכז הארץ, יש בהם חרטה על מה שהיה, ואולי אולי גם קבלה לעתיד, כלומר העלאת קושיות המגיעות גם לאוזן ימין של השדרנים. עד רגע סגירת הגיליון לא התקבלה תשובה לדוא"לנו.

וכן, זו כנראה השאלה. מה יהיה מכאן ולהבא. כיצד התקבלו החלטות הרות גורל אחרות עבור אזרחי המדינה וכיצד יתקבלו מעתה? האם שרים וחברי כנסת ישקלו דעות אחרות מזו שמכתיב הבוס, מחלק הכסאות, או ינהרו אחר הקונספציה? האם בג"ץ וכמוהו התקשורת הפנימו את מה שקרה כאן? ובכלל, האם מישהו מכל האישים האלה ישן בלילה?

 

 לצחוק או לבכות – התחזיות האופטימיות של תומכי העקירה

"הערכת המצב של המטה הכללי אומרת שסביב עזה לאחר ההתנתקות יהיה לפלשתינים אינטרס לשמור על רגיעה, כך שעיקר המאמץ של הלחימה הפלשתינית יתמקם בגדה". אלכס פישמן, 'ידיעות אחרונות' (מתוך 'הבטחתם יונה', אורי אורבך וחגי סגל).

"מי שרוצה לחוס על שדרות ואשקלון, על שתיהן, צריך להבין שאם לא נצא מרצועת עזה בתוך שנתיים שלוש, אולי שנה, הטווח יגיע לאשקלון" (ח"כ רן כהן, נאום טרום הצבעה על החוק. נאסף ע"י עמית סגל).

"אומרים שיהיה איום על יישובים בנגב - לא שמעתי טענה מגוחכת מזו" (מאיר שטרית, כנ"ל).

"נתניהו רואה טילים ואני לא רואה איפה" (גבי גזית, שנייה לפני העקירה, אב תשס"ה. מצוטט ב'הבטחתם יונה'. נתניהו, אגב, הצביע בעד החוק).

ח"כ אופיר פינס: "אדוני היושב-ראש, לפני שהגעתי היום לכנסת הבאתי את בני לתל-השומר; הוא קיבל צו גיוס, וזה נפל בדיוק היום. בדרך אמרתי לעצמי, יכול מאוד להיות שדווקא ביום הסמלי הזה אני צריך להודות לאריאל שרון מעל הבמה הזאת על זה שהוא נותן לי ולרעייתי תקווה, שהבן שלי, לכשיתגייס, לא יצטרך לשרת את עם ישראל ברצועת-עזה".

ח"כ אורית נוקד: "אני רוצה להאמין, שכתוצאה מהפינוי והיציאה מעזה, הזרם הפלשתיני המתון  יתחזק, הטרור יפחת".

ח"כ משה גפני: "יש כאלה שטוענים שאם אנחנו נעזוב את רצועת-עזה הגבול יתקרב... יכולה להיות סכנה לאשקלון, אפילו לאשדוד, אומרים. אגב, גם לגבי לבנון אמרו את זה - שאם נצא מלבנון יש סכנה שיירו טילים על זיכרון-יעקב. אין קטיושות על קריית-שמונה, וחיילים לא נהרגים בלבנון".

שר הביטחון לשעבר, שאול מופז: "אני משוכנע כי המהלך הכרחי ונכון. יש בו כדי להעניק יותר ביטחון לאזרחי ישראל ולהפחית את העומס המוטל על כוחות הביטחון, בלי לגרוע מיכולתם של צה"ל וכוחות הביטחון לתת מענה יעיל לכל איום בכל נקודת זמן. יש בו כדי לחלץ את המצב מקיפאונו ולפתוח פתח למציאות אחרת, שתאפשר בבוא היום משא ומתן לדו-קיום".