בשבע 326:אל מאורת הדרקון

אסתי רמתי , י"ט בטבת תשס"ט

לא ידענו מה השם האמיתי שלו, אבל  הכינוי שהדבקנו לו התאים לו בדיוק: 'הדרקון'. בפעם הראשונה שהכדור שלנו פגע בחלון שלו, הוא לא סתם צעק עלינו  כמו רוב הדיירים. הוא הוציא את ראשו מהחלון, ותאמינו לי שכמעט היה אפשר לראות את האש שהוא יורק. "חוצפנים!" הוא שאג בקולי קולות, "אתם רוצים שאני אקרא למשטרה?!" הוא המשיך לצרוח עוד כמה דקות, ובסוף טרק את החלון.

"יבלה, איזה עצבני!" אמר הראל בעיניים גדולות.

"אפשר לחשוב, כולה הכדור נגע לו בחלון... אפילו לא שבר אותו", הוסיף יוסף חיים. "יאללה, בואו נמשיך לשחק. אבל הפעם תיזהרו..."

יום אחד קרה הנורא מכל. בבעיטה אחת אדירה של יוחאי, הכדורגל החדש והיקר של נריה עף לגובה עצום, ונחת הישר בתוך המרפסת של הקומה השלישית. ונחשו מי גר שם?

"וי, וי, וי..." לחש יוחאי.

הבטנו כלפי מעלה וחיכינו לצעקות, אבל לשם שינוי היה שקט.

"מה נעשה?" שאל נריה בייאוש. המרפסת היתה גבוהה, ולא יכולנו לטפס אליה. ואז הראל הבחין במשהו. יותר נכון, במישהו. "פססס", הוא לחש, "תראו מי הגיע הביתה..."

'הדרקון' צעד בצעדים מהירים לעבר הכניסה לבניין, ונבלע בתוכו.

"אין לנו ברירה", אמרתי, "אנחנו לא יכולים להשאיר את הכדור של נריה שם! פשוט נדפוק על הדלת, נתנצל, ונבקש את הכדור חזרה".

חלק מהילדים גיחכו. "ואתה בטח חושב שהדרקון סתם ככה יחזיר לנו אותו", אמר נריה במרירות. "אני אפילו לא רוצה לחשוב על מה שהוא יעשה לנו".

"אם נלך כולנו יחד, הוא לא יעז לעשות לנו כלום", אמרתי, "מה הוא כבר יכול לעשות לחבורה שלמה של ילדים?"

הסתכלתי סביב על חבריי.  הראל, יוחאי, יוסף חיים, אבי, נריה, צדוק, צביקה

וחמי – כולם עמדו ושתקו. היה נראה שהרעיון שלי לא מוצא חן בעיניהם בכלל, אבל לא היה נעים להם לסרב.

בסוף יוחאי הנהן בראשו – והיה בזה מידה מסוימת של צדק. הוא הרי זה שבעט בכדור. "אתה צודק", הוא אמר, "נלך ביחד".

התחלנו לצעוד באיטיות לעבר הבית. ולמרות שהשתדלתי להיראות אמיץ, האמת היא שגם אני שקשקתי. "אוי, אני חייב ללכת הביתה!" שמעתי פתאום את יוסף חיים לוחש להראל. "יש לי היום חוג! איך שכחתי", ותוך רגע הוא נעלם בריצה. בפתח הבניין, גם אבי נעצר. "מצטער, אבל שכחתי שאנחנו נוסעים תיכף לבקר את סבא שלי בבית אבות", הוא מלמל, וחמק מהמקום.

בחדר המדרגות, הראל השתעל, גמגם משהו על המון שיעורי בית, ונעלם. צדוק אמר, "גם לי", והצטרף אליו תוך שניות. אבי וצביקה אפילו לא טרחו לחפש תירוץ – הם פשוט התאדו מתישהו בין הקומה הראשונה לשנייה. וכשהגענו לדלת, הבטתי סביבי וראיתי שמכל החבורה נשארו רק יוחאי, נריה ואנוכי. "חבורת פחדנים", לחשתי לעברם, ודפקתי בדלת לפני שאני אספיק להתחרט.

הדלת נפתחה, ובפתח עמד 'הדרקון'.  "כן?" הוא שאל, בקול ענייני לגמרי. "א...א...הכדור שלנו נחת במרפסת שלך..." גמגם יוחאי, "אנחנו ממש מצטערים, לא התכוונו להטריד אותך. אפשר לקבל אותו, בבקשה?"

להפתעתי הרבה, הדרקון לא צעק. הוא רק נאנח, אח"כ נעלם מעין, וחזר כעבור רגע עם הכדור ביד. "לא בין שתיים לארבע", הוא אמר בחומרה לפני שמסר לנו אותו. "הייתי חולה בחודשים האחרונים, ואין לכם מושג כמה המשחק שלכם הפריע לי".

"סליחה", מלמלתי, והלכנו לדרכנו.

למחרת התקבצנו במגרש כרגיל. חוץ מיוחאי ונריה, השאר נראו די מבוישים. רציתי לגעור בהם, אבל בסוף אמרתי להם רק מילה אחת: "זקנים". אבל נראה לי שרק יוסף חיים, שמכיר היטב את רש"י, הבין למה אני מתכוון.