בשבע 327: לא נעניש את עצמנו

הנוער המסור והלוחם שלנו ראוי לנציגות במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות שמכוחן הוא נשלח לקרב. אם נימחק מהמפה הפוליטית, לא את הפוליטיקאים נעניש אלא גם את עצמנו



עמנואל שילה , כ"ו בטבת תשס"ט

 

1. כולנו מתברכים במקום המרכזי שתפשו החיילים הדתיים במבצע 'עופרת יצוקה'. חיילי צה"ל עשו את שלהם על הצד היותר טוב, התמסרו בחירוף נפש להסרת האיום מעל יישובי הדרום, והסבו אבדות כבדות למחבלי החמאס. הם פעלו מתוך מוראל גבוה ומתוך הזדהות עמוקה עם המשימה. גם בין אלה שאינם דתיים, רבים חוו חוויות של התרוממות רוח והתחברות אל הניצוץ היהודי שבליבם. בני הציונות הדתית בלטו באחוזים הגבוהים שלהם בקרב הלוחמים והקצונה, מעבר לכל פרופורציה לעומת חלקם היחסי באוכלוסיית המדינה או לכוחם הפוליטי בכנסת. למרבה הצער, רב היה חלקם גם בין הנופלים והפצועים.

2. רבים מהלוחמים בימים אלו בעזה היו לפני שלוש וחצי שנים בני הנוער הכתום שנאבקו נגד הנסיגה. חלקם הם בעצמם בני היישובים אשר גורשו וביתם נחרב בידי צה"ל ומדינת ישראל. הם נאלצו לשלם בכפלים את מחיר איוולתם ודורסנותם של הפוליטיקאים: גם ראו בעיניים כלות ודומעות איך הורסים ומחריבים את כל הקדוש והיקר להם, גם נחלו בוז ולעג בתקשורת בגלל תחזיותיהם השחורות והצודקות, וגם היו קרבנות לגישה מפלה ומעלילה של מערכת אכיפת החוק.

3. עברו רק שלוש וחצי שנים עד שנקראו, והם כבר לוחמים במדים, כדי לנקות את הלכלוך שהותירו אחריהם אדריכלי ה'התנתקות'. הם נשלחו לעמוד מול כל מה שמפניו הזהירו, לקול צחוקם ולעגם של שרון ומרעיו ועדת מלחכי פנכתם בתקשורת. והם נענו. נרתמו בחירוף נפש לעזרת אחיהם בנתיבות, אשקלון, אשדוד ובאר-שבע.

ברוך השם, מספר הנפגעים היה מועט, ודאי בהשוואה לתחזיותיהם של אלה שתמיד מהלכים אימים לפני כל יציאה למלחמה בטרור, בעוד אשר לקראת נסיגה ועקירה האופק שהם מציירים הוא תמיד ורוד. אנו אבלים על הנופלים, כואבים עם הפצועים, ויחד עם זאת גאים במשפחות אשר גם בשעתן הקשה, לאחר שיקיריהן נפגעו, ידעו לשדר עוצמה ואמונה כלפי הלוחמים ומפקדיהם, כלפי מקבלי ההחלטות בדרג המדיני-ביטחוני וכלפי החברה הישראלית כולה.

4. אבל במקביל לתחושת הסיפוק והגאווה, אי אפשר להדחיק את תחושת ההחמצה. לאחר שכבר נכנסנו ושילמנו את המחיר בנפגעים שכל אחד הוא עולם ומלואו, בהשבתת החיים בדרום, במתקפת גינויים בינלאומית ובעלויות של מיליארדים - צריך היה להשלים את המלאכה. ממשלה עם שכל בריא וקצת יותר אומץ היתה צריכה להורות לצה"ל להדביר את החמאס, ליצור מסדרון יבשתי בשליטתנו למניעת הברחות באיזור פילדלפי, ובוודאי שלא לסיים את המבצע לפני שהובטח שחרורו בכבוד וללא תנאי של גלעד שליט. זה המינימום, גם מנקודת מבטם הדפנסיבית של אולמרט, ברק, לבני ונתניהו. ומה שבאמת נכון היה לעשות זה לכבוש את חבל עזה כולו ולבנות שוב את יישובי גוש קטיף, כפי שקיוו לוחמים רבים שחזרו אל היישובים החרבים כשדגל כתום בתרמילם או בליבם. אלא שאת קו הסיום של המלחמה קובעים הפוליטיקאים, לא הלוחמים, ואלה מסמסו כרגיל את ההישגים שנקנו בדם ובחירוף נפש.

לחיילים בני ההתיישבות ולשאר חבריהם הלוחמים אשר כתום בליבם לא היתה שום נציגות בפורומים שבהם החליטו מתי לשלוח אותם ומתי לקפל אותם. והם ראויים, הו כמה שהם ראויים, לנציגות כזו. הם גם ראויים לתקשורת הוגנת, שתדע להראות את פניהם היפות לא רק בעת שדמם ניגר בשליחות מהרסיהם ומחרפיהם מאתמול. והם ראויים למערכת משפט הוגנת שתחדל מלרדוף אותם עם כתבי אישום דרקוניים ושקריים רק בגלל אהבתם לתורה, לעם ולארץ.

5.  מעשה שטן, דווקא כאשר כל תחזיותיה הוכחו כנכונות ובה בעת שצעיריה המושמצים זוכים להערכה מקיר לקיר, מגיעה הציונות הדתית אל מערכת הבחירות כשההיערכות הפוליטית שלה היא במצב בעייתי ביותר. האיחוד הפוליטי המתוכנן היה אמנם לקוי מלכתחילה, גם משום שלא הצליח להכיל בתוכו כמה וכמה מבין הכוחות החשובים במחננו, ובעיקר משום שבדרך אל התגבשותו הורד לחצי התורן דגל המאבק למען ההתיישבות ביהודה ושומרון. אבל הדיבורים הרבים בשבח האיחוד יצרו ציפיות גדולות, והאכזבה עם כשלון האיחוד היא גדולה כמותן. הציבור לא רק מאוכזב, הוא כועס. חלק מהציבור מבקש להעניש את נבחריו ולא להצביע לא לאלה ולא לאלה, לא לבית היהודי ולא לאיחוד הלאומי.

גם אני שותף לתחושה הזאת, לרצון להעניש. לכעס גם כלפי אלה שבעיניי הם האשמים העיקריים בכך שלא נוצר איחוד, וגם כלפיי אלה שעיקר אשמתם היא בכך שנפלו בפח הפוליטי שטמנו להם מתחריהם המתוחכמים. למעשה, רוב האשמים כבר שילמו מחיר. איש מהם לא הגיע למקום שאליו שאף, והנהגת שתי המפלגות נמסרה בידי מועמדים חדשים. כך או כך, גם אם נרצה להעניש את שתי המפלגות, לא נוכל לעשות זאת בלי להעניש את עצמנו.

6.  הסכנה כעת היא כפולה. לא רק שהציבור הכתום לא יזכה לקצור את הפרי האלקטוראלי של צדקת דרכו ועמדתו. לא רק שבמקום להגדיל באחוזים ניכרים את נציגותו הפוליטית, הוא יראה כיצד הנהנים העיקריים מכשלון ההתנתקות הם מי שהיו שותפים לפשע בשלבים שונים של תהליכי הנסיגה, מאוסלו ועד ההתנתקות. מה שעלול לקרות הוא גרוע הרבה יותר: לראשונה בתולדות המדינה, עלול המחנה הדתי-לאומי למצוא את עצמו בלי נציגות משלו בכנסת.

על נתניהו, שהצביע כמה פעמים בעד ההתנתקות, ודאי שאי אפשר לסמוך. ישראל ביתנו וש"ס מבטאות לאחרונה גישה חיובית, אך שתיהן ישבו בנוחות בממשלה שהוציאה ספר לבן נגד הבנייה ביו"ש, ולא עליהן אפשר לסמוך שיילחמו בכל מאודן נגד עקירה של כל יישוב, שלא לדבר על מינוי רבנים ודיינים סרוגי-כיפה או הבטחת תקציב לשירות הלאומי.

לציבור המסור הזה מגיעה נציגות משלו בפורומים מקבלי ההחלטות. נציגות שלא רק תצייץ בנימוס אלא תדע בעת הצורך גם לדפוק על שולחנות. להילחם בכנסת ובממשלה למען האידיאולוגיה והצרכים של היוצאים ראשונים בשדה הקרב.

7.  על כן, גם אם הפוליטיקאים שלנו ראויים למלקות, צריך להיזהר שלא כולנו נספוג את ההצלפות. נדרוש מהם להתעלות על עצמם, לכבוש את כעסם זה על זה כמו שאנו כובשים את כעסנו עליהם. נעשה מה שצריך כדי ששתי הרשימות יעברו את אחוז החסימה, ואולי, בעזרת ה', אפילו יגיעו ביחד לשמונה-תשעה מנדטים, אפילו עשרה.

כצעד ראשון של גילוי אחריות, על אנשי 'הבית היהודי' להפסיק לשבת על הגדר, ולחתום על הסכם עודפים עם 'האיחוד הלאומי'. שיוכיחו שאכפת להם שהקולות שלנו לא יילכו לאיבוד. זה יקל עלינו לרצות בהצלחתם.