חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

רבנות בקו הראשון - בגליון השבוע

הרבנים הצבאיים ליוו את הלוחמים לאורך כל המבצע בתמיכה ובעידוד, חיו בתנאי שטח ולא ראו את הבית. במקביל לתפקידיהם בתחום הטיפול בחללים ופתרון בעיות הלכתיות, הרבנים עסקו בעיקר בטיפוח האמונה ורוח הלחימה.
22/01/09, 13:42
עפרה לקס

 

 

 

יום שישי לפני שלושה שבועות, שעת דמדומים. השבת יורדת על חיילי 'גולני' הפרושים בשטח. כשתצא השבת הם ייכנסו לפעילות בתוככי עזה. המשקיו"ת מדליקות נרות, הגברים מתחילים להתקבץ, תפילת ליל שבת.

"מי שהיה בקבלת השבת הזאת יזכור אותה לעוד שנים ארוכות", אומרים מי שהיו שם. התפילה כללה מאות משתתפים. השירים, שהגיעו מעומק הלב ובדיבוק חברים, בקעו שערי שמים. ברקע נשמע כל העת ירי של איפוס כוונות. הרב הצבאי הראשי, תא"ל הרב אביחי רונצקי, נשא דברים. הרב דיבר על "שמע ישראל", על כוחן של תפילה ואמונה. "אמירה עם שאר רוח", אמר מי שהיה שם. למחרת התקיימוו שני מנייני שחרית. הרבנים לימדו הלכות מעשיות ונשאו דברי חיזוק. מתוך העוצמה הרוחנית הזאת נכנסו כוחות 'גולני' והמסייעים להם אל הפעולה.    

המקום המיוחד אותו תפסה הרבנות הצבאית ב'עופרת יצוקה' כבר עשה לו שם. נדמה שכולם, מהקודקוד ועד החייל הפשוט, התגייסו למשימת חיזוק הלוחמים ואימוץ רוחם. אם תרצו, תפקידו הראוי של הרב במדינה שהיא "ראשית צמיחת". התופעה המיוחדת הזאת מביאה לשאלה מדוע ואיך הבשילו הדברים דווקא כעת, 60 שנה אחרי שקם החיל הזה שנקרא 'רבנות צבאית', ומה הביא את כל הרבנים הפעם להישאר בשטח, לא לראות את הבית, ואפילו להיכנס עם הכוחות הלוחמים פנימה.

על אלה ועוד אנו מנסים להשיב בלי לשוחח עם הרב רונצקי או אנשיו. דובר צה"ל לא איפשר לנו לראיין איש מהם. לכן בשורות הבאות יהיה עיקר כלשהוא החסר מן הספר. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר.

 

בדרכי הרב גורן

קודם כל קצת כרונולוגיה: הרבנות הצבאית של צה"ל הוקמה בשלהי שנת תש"ח, ובראשה הועמד הרב גורן. הרב, שהקים בעצם את החיל ונפח בו נשמת חיים, אחז בתפקידו במשך 20 שנה.עם פרישתו התמנה לתפקיד הרבצ"ר הרב מרדכי פירון שכיהן בתפקיד 9 שנים, ואחריו הרב גד נבון, שהיה הרב הצבאי הראשי במשך 23 שנה. בשנת תש"ס התמנה הרב ישראל וייס לרב ראשי לצה"ל, וכעבור 6 שנים פינה את מקומו לרב אביחי רונצקי.

הרבנות הצבאית עברה גלגולים שונים, לפי רוח מפקדה. כולם תמיד הסכימו ששבת, כשרות, פסח, טיפול בחללים וגם קצת ערכים יהודיים, הם מתפקידיה של הרבנות הצבאית. אבל הדגש שניתן לכל אחד מהמרכיבים האלה השתנה במשך השנים.

התדמית של רבנים צבאיים כספקים של צרכי דת, מקסימום מפני חללים, המנותקים מן השטח, שלטה תקופה ארוכה בשטח ובמובנים מסוימים עודנה קיימת. לא פעם ניסו רבני ישיבות הסדר לעודד את תלמידיהם להתגייס לחיל ולשנות אותו 'מבפנים', אבל ההוראה הזאת לא הייתה מספיק אטרקטיבית.

סגן אלוף במילואים פיני איזק שירת במשך 30 שנה בחיל. לפני 11 שנה הוא הקים עם חברים את 'קרן לה"ב' - לחיזוק היהדות בצה"ל. הקרן מסייעת, בין השאר, לחיילים דתיים בפיתרון בעיות בהן הם נתקלים מול הצבא. איזק שירת ברבנות תחת הרב גורן, הרב פירון והרב נבון. "תקופתו של הרב גורן איננה דומה לתקופה שאחריו. אחרים הם ננסים לעומתו", פוסק איזק ומספר על הרבנות הקטנה, כמעט אינטימית, של 15-20 רבנים וקצינים. לשם השוואה, הוא אומר, היום יש קרוב ל-200. "בתקופה ההיא הרבנות היתה הרב גורן. מספיק שהיית אומרת למפקד 'הרב גורן' והוא היה עושה מה שביקשת. הרב גורן היה מגיע לכל יחידה, צועק על המפקד שסירב לתת צרכי דת לעיני פקודיו ומבזה אותו. כולם שמעו בקולו". הרב גורן טבע את פקודות מטכ"ל הנוגעות לענייני דת. לדברי איזק, את הרב גורן הטרידו שבת, כשרות ופסח. היה גם ענף שנקרא 'הווי דתי' שבמסגרתו ערכו חידוני תנ"ך. המדרשות התורניות,שמפעילה היום הרבנות קיבלו דחיפה מאוחר יותר.

תקופה ארוכה היתה טענה שחלק גדול מן הרבנים הצבאיים מגיע מן המגזר שבניו אינם משרתים בצבא, שהם עצמם לא מכירים את השטח ולכן לא מחוברים לחיילים.

כאחד מן האנשים שהיו אחראים על גיוס אנשי הרבנות משיב איזק: "כשגייסתי אותם אף אחד לא ידע שתתעורר בעיה. הם היו אנשים צעירים, ולא ידענו שבעוד 15 שנה הבנים שלהם יבחרו שלא ללכת לצבא", הוא אומר ומסביר שהבעיה היא אחרת: "בתקופתו של הרב נבון היתה מחלה שאנשים נשארו בשירות עד בלי סוף, והרב וייס החליט לרענן את השורות".

איזק מודע לכך שהרב רונצקי מגיע לכל מקום בו החיילים נמצאים, ושבעקבותיו הולכים שאר אנשי הרבנות. היום הוא מחבר בין דמותו של מייסד הרבנות, הרב גורן, ובין הרב הנוכחי, בהסתייגות של ידע וסמכות לפסוק - בה עולה הראשון על רעהו לאין שיעור, כדבריו. "הייתי עם הרב גורן במלחמת ההתשה ובששת הימים. הוא היה מסתובב בין החיילים ב'ציר טמפו' שבגיזרה הדרומית, מקום בו פחדו להסתובב גם קצינים בכירים ואמיצים. הוא הגיע לחיילים במעוזים, חיזק אותם ושוחח איתם, גם אחרי שסיים להיות רב צבאי. בזמנו של הרב גורן הרבנים האחרים היו רבניים כאלה, הם הגיעו מהישיבות ולא משדה הקרב, ולכן הם לא תיפקדו כמוהו". איזק מציין שמות של רבנים בודדים שכן נכנסו עם הכוחות והסתובבו בפנים, "אבל יש הבדל בין אנשים שעושים זאת עצמאית, ברוח המפקד, ובין רבנות שעושה זאת כמכלול, כמו מה שקרה במלחמה האחרונה". לדברי איזק, מאז ומעולם היתה הוראה לפיה רבנים צריכים להישאר עם חייליהם לפחות שבת אחת בחודש ולהתערות ביחידה, אבל הדברים לא נאכפו. היום, הוא אומר, הרבנים הצבאיים רואים את הרב רונצקי מגיע לתרגילים ולמבצעים - רואים ועושים כמותו.

 

רב זה איש של טקסים?!

הרב ד"ר צוריאל ראשי היה 'בייניש' מישיבת אור עציון שהתגייס ל'גולני' ושירת בגדוד 51. פציעה בתאונת אימונים גרמה להורדת הפרופיל הצבאי שלו. הוא שירת ביחידת מילואים 'נידחת' כלשונו, עד אשר תא"ל הרב ישראל וייס החליט לרענן את שורות הרבנות הצבאית ולהכניס חבר'ה ציוניים דתיים, לוחמים לשעבר, אל תוך היחידות. "אחד הדברים שהרב וייס עשה, זה לעבות את מערך הרבנות הצבאית בשעת חירום. אם חייל נהרג ביום שישי, והרב צריך לטפל בו, ובמקביל להעביר אוכל ללוחמים מעבר לקווים לפני שבת וגם להכין עירוב - ובכן, אדם אחד לא יכול לבצע את כל אלה".

דבר  נוסף שעשה הרב וייס היה להוציא מן היחידות הלוחמות רבנים חרדיים. "אם הילדים שלך אינם לוחמים, או אם אתה עצמך לא לחמת - זה משפיע על ההבנה שלך את החיילים וגם על העשייה שלך בשטח. הרב וייס הכניס למערכת אנשים צעירים, רעבים לעשייה, וזה נתן את אותותיו".

הרב וייס הכניס למערכת גם את הרב צדוק (דוקי) בן ארצי, טייס שחזר בתשובה, והפך אותו לראש מה שנקרא היום 'מדור תודעה יהודית'. מגויס בכיר נוסף שאותו הביא הרב רונצקי הוא הרב אייל קרים, יוצא סיירת מטכ"ל, מפקד סיירת הצנחנים לשעבר וראש מכינה קדם צבאית, שהתמנה כראש 'תחום הלכה'. ראשי ממחיש את השינוי שחל בדרך החשיבה: "שאלו את הרב אייל קרים האם מותר להתראיין לתקשורת בשבת. ראש תחום הלכה הקודם ענה על כך בשלילה. הרב קרים התלבט, משום שהתקשורת היא חלק מהלחימה". שאלה נוספת בה הדעות חלוקות היא האם חיזוק רוח הלחימה מתיר נסיעה בשבת. נראה כי ראשי הרבנות הצבאית היום סוברים שכן. אך יש בתוך הגוף הזה מי שחולק.

את הרב רונצקי, כאמור, לא יכולנו לראיין לכתבה. אך נדמה שהתפקוד שלו במערכה האחרונה והמקום שאליו לקח את תפקיד הרבנות הצבאית, היה יישום של הרעיונות אותם הוא חי ובהם הוא מאמין לא מהיום. בראיון שהעניק ל'בשבע' מספר חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, פרש הרב את משנתו ואמר: "רב צבאי הוא רב של כל 3,000 החיילים בחטיבה. הוא נמצא איתם בבעיות אישיות, משפחתיות ואפילו בריאות הנפש. הרי יש לא מעט מתאבדים בצבא... (אנשים) היו רגילים כל השנים שהרב נמצא בסירים, במטבח ובהלוויות. רב זה איש של טקסים?! הלוויות?! הייתי רב יישוב הרבה שנים. חלק מהתפקיד היה להאזין לאנשים במצוקה, להיות אוזן קשבת. כשיש מרד בגדוד, הרב צריך לדעת מה קורה שם, ללכת למח"ט ולהסביר לו מה עובר על החיילים. כך אני מבין את תפקידו של הרב".

באיגרת שכתב לפני שמונה חודשים לפקודיו, אנשי הרבנות הצבאית, בהקשר אחר, הרחיב הרב רונצקי עוד על הנושא, מכיוון אחר: "עוד בימי קדם אנו פוגשים את הרב הצבאי בדמותו של הכהן, משוח המלחמה. אותו רב, הכהן, ניצב בפני הלוחמים טרם יציאתם לקרב ונוסך בהם רוח לחימה, ובהמשך -  אף יוצא עימם לשדה הקרב.

"משימתו העיקרית של רב היחידה היא חיזוקם של הלוחמים. חיזוק זה הינו הכרחי ונחוץ ביותר לניצחון בקרב, מפני שכידוע, ההסתערות אל מול פני האויב וחירוף הנפש אינם טבעיים לאדם, ובוודאי לא לחיילינו הצעירים. ממילא, רב המעורה היטב ביחידותיו, המשתתף עימם באימונים ובתעסוקות המבצעיות, יכול לסייע מאוד להתגבר על מצוקות נפש ומשברים המאפיינים בעת שכזו".

 

מלאך לבן ירד מהשמיים

לפני המבצע הנוכחי אסף הרב רונצקי את כל הרבנים הצבאיים ואמר להם דברים מפורשים, מספר ראשי: " הוא אמר שרוב החיילים שלנו חיים, ובהם צריך לטפל, ובתחום הזה נכונה לנו עבודה קשה. התפקיד שלנו הוא לא יין וחלות - את זה יספק אגף הלוגיסטיקה. את ההגדות יספק אגף הדפוס. אנחנו צריכים להביא את היידישקייט ואת רוח הלחימה".

לדברי ראשי, הרב רונצקי אינו מקל על עצמו בשום אופן. "הוא טוחן שטח. אין תרגיל חטיבתי שהוא לא נמצא בו. בשבת של האימון בצאלים, לפני היציאה לקרב, הוא ישן על מזרון באחד המשרדים. זו רוח חדשה", הוא אומר, ולשם המחשה מספר שכשאהוד ברק הגיע לביקור במפקדת חטיבת גולני, הוא ראה בחוץ אותו ורופא שהיה איתו. ברק שאל אם השניים סדירים, וראשי השיב שהוא רב במילואים. "רב עם נעליים גבוהות?!" תמה הרמטכ"ל לשעבר ברק, ואולי זו תמצית המהפכה.

לפני כניסת הלוחמים אל תוככי עזה עברו הרבצ"ר, הרב בן ארצי, הרב קרים ואנשים נוספים מטעם הרבנות בין הלוחמים, העבירו להם שיחות חיזוק ודבקות במשימה, התנהגות ראויה וערכים, והכול בשפתם של החיילים ובגובה העיניים.

בזמן הלחימה דילג הרבצ"ר בין היחידות בעומק השטח, נכנס לבתים ודיבר עם החיילים. ראשי: "כשאיש מבוגר עם כיפה גדולה וזקן לבן טופח על השכם ומעודד אותך באמצע הלחימה, זה כמו מלאך לבן שירד משמים". כשראשי עצמו נאלץ לטפל בהרוג של חיל השריון, עמד לידו חייל, איש צוות של ההרוג מאותו הטנק. ראשי עצמו לא יכול היה להתפנות ולשוחח איתו. "לפתע כמו משום מקום הגיע הרב רונצקי, עם האפוד הקרמי שלו, חיבק את החייל והקשיב לו. מישהו מהצד עמד ואמר: 'ואוו, כל הכבוד'. בסך הכל מדובר באדם מבוגר, מנוסה ומאמין שנמצא שם עם הלוחמים".

כשראשי מנסה לנתח מדוע דווקא הרב רונצקי מיישם את מה שנראה כחזון של תפקיד הרב בצבא יהודי אותנטי, הוא משיב שלאו דווקא האידיאולוגיה היא זו שעושה את ההבדל. הרי כל הרבנים הצבאיים ראו את מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה. לדעתו, התחנות שבהן עבר הרבצ"ר הנוכחי בחייו, והעובדה שהיה לוחם שצמח מהשטח והגיע עד לתפקיד ראש מטה חטיבה מרחבית שומרון במילואים, היא זו ששמה אותו במקום אחר לעומת קודמיו.

לדברי ראשי, עוד ארוכה הדרך אל האידיאל, אך ניתן לומר שאנחנו בדרך. "צריך לתת לרבנות הצבאית יותר עצמאות, ולהעניק חשיבות לרבנים לפחות כמו השלישים והרופא הגדודי".

 

 לשמור על הצניעות

 הרב  שמואל קאופמן היה בשירותו הצבאי ביחידה מסווגת ומובחרת של חיל האוויר, ובמקביל עשה דרך הפוכה מזו שעוברים רבים בזמן של שירות צבאי. הוא חזר בתשובה. היום הרב קאופמן הוא ר"מ בישיבת 'מערבא', החרדית-תיכונית. לרבנות הצבאית הועבר

הרב קאופמן בשנת תשס"ג, והוא משמש היום רב במילואים בגדוד 12 של 'גולני'. הרב קאופמן היה היוזם והדוחף של 'מבצע ציצית' במבצע עופרת יצוקה (ר' מסגרת).

במלחמת לבנון השנייה, עת היה הרב רונצקי בחפיפה עם קודמו, הרב וייס, הוזעק הרב קאופמן בצו 8 לשטח. הוא רואה הבדלים מהותיים בין אז להיום, גם מן ההיבט של התארגנות צה"ל, אבל לא רק. "בלבנון קראו לנו באיחור רב, לא היה לי קשר לגדוד שלי, והייתי בעצם 'חברה קדישא' של הצבא. כאן גייסו אותנו בזמן אמת, ברגע שגייסו את הגדוד. ישנתי באוהל עם החיילים, נטמעתי בתוכם. החיבור היה נפלא.

"הרב רונצקי חידש שהרב מלווה את החיילים עד היציאה לקרב ממש. ירדנו איתם קילומטר, עד הכניסה לגדר. החיילים, שהם בעצם נערים בני 18-19, היו חדורי מוטיבציה, אבל גם פחדו. חלקם ביקשו שאקרא איתם פרק תהילים, אחרים רצו שאני אגע בהם. חייל אחד ביקש שאמרח על פניו את צבעי ההסוואה, כי הוא חש שאם הרב יעשה זאת זה יגן עליו. למרות הקור העז הקפדתי שלא ללבוש כפפות, כדי שאלחץ לחיילים את היד בצורה בלתי אמצעית. החיילים אמרו לי, הרב, אתה לא יודע מה זה עושה לנו שאתה פה". ממש לפני הכניסה הקריא המג"ד את התפילה לפני יציאה לקרב. הרב קאופמן תקע בשופר. "היתה תחושה של כניסה למלחמה בקדושה".

מעבר להשפעה הפסיכולוגית, מספר הרב קאופמן שעצם נוכחותו גרמה ליתר צניעות. "ישבנו באוטובוס לפני הכניסה, והנהג התחיל לספר בדיחות גסות. ביקשתי ממנו שלא ילכלך את החיילים לפני שהם נכנסים לסכנת חיים, והוא אמר לי 'אותך הרב אני מכבד', והפסיק".

הרב קאופמן בהחלט מרגיש שהרבנות מצאה את מקומה הנכון בתוך הצבא "מאז קורס הרבנים הצבאיים כל הזמן מבלבלים לנו את המוח על טיפול בחללים – איך מניחים את החלל ומה בדיוק עושים איתו. אבל בעצם זה תפקיד שולי במלחמה. והרב רונצקי מצא את התוואי לפעילותו של הרב. המג"ד החילוני לא רצה לשחרר אותי הביתה כשבאותו יום נכנסו לקרב. הוא הרגיש שהוא והחיילים צריכים אותי. זה התפקיד של הרב ואני מוריד את הכובע בפני הרב רונצקי בהקשר הזה".

בגדוד של הרב קאופמן לא היו נפגעים, תודה לא-ל. הוא מספר על מחויבות שלו לחייליו מן העבר הישראלי של הגבול: "לפני היציאה עברתי באוהלים וביקשתי מהם את שמותיהם ושם אימם. פיקססתי את הרשימה לאשתי, שנתנה לאברכים בקרית ספר את שמותיהם - לכל אברך שם אחד, כדי שתורתו תגן על החייל. באופן אישי השתדלתי ללמוד תורה כשהם היו בפנים, כדי שזכות הלימוד שלי תגן עליהם". במהלך הלחימה, אחד מחיילי הגדוד נפל מגרם מדרגות של בית עזתי שלא היה בו מעקה. הצוות הרפואי חשש שהחייל, שנפל מגובה של 4 מטרים, יסבול משיתוק ברגליים. הבשורה גרמה לרב קאופמן לא רק צער רב אלא גם רגשות אשמה. "הרגשתי תביעה כזאת, כאילו לימוד התורה שלי לא הגן עליו מספיק". לשמחתו ולרווחת כולם, התברר בסופו של דבר שהחייל יצא ללא פגע.

אתה חושב שכל הדברים האלה השפיעו על דרך הלחימה של החיילים?

"אני בטוח. בקשר לביזה ולרוח הלחימה שעליהם דיברנו מפורשות אני משוכנע שהייתה השפעה. אבל גם כשרב אומר לחייל 'ה' ישמור אותך' זה משפיע אחרת על החיילים, בביטחון שלהם ובעוז רוחם".

 

לחזק את הרבנות

הרב יוסי פריימן נכנס עם לוחמי 'עופרת יצוקה' אל עומק השטח. הוא לא סחב על גבו טילים, אלא ספרי קודש ועלונים שהפיק מדור תודעה יהודית בצה"ל.

הרב פריימן משמש רב צבאי כבר 30 שנה. הוא אישית נכנס פנימה עם הכוחות גם במלחמת לבנון הראשונה, אבל הפעם זה לא היה צעד יוצא דופן."לא ראיתי כזה היקף, רוחב ועומק של מעורבות אף פעם", הוא אומר, "לפחות בגזרות שאותן ראיתי". כאמור, הרב פריימן נטל חלק בלחימה. "יש ערך עליון במעבר בית בית עם החיילים, להילחם איתם כתף אל כתף, וברגע של הפוגה לשבת ללמוד איתם ולהעביר שיחות". לדבריו, גם ה'דווקאים' שבין החיילים הגיעו כדי להקשיב. אותם עניינו בעיקר שיחות שנגעו לנושאים של מוסר יהודי. לדברי הרב פריימן, מדור תודעה יהודית הפיק והעביר לרבנים 7 סוגי עלונים משלושה סוגים. הראשון התאים למפקדים, השני לדתיים, וסוג נוסף עסק בעיקר בערכים והופנה לכלל החיילים. לדבריו, צה"ל התכונן למערכה הזאת זמן רב, וגם הרבנות הצבאית לא טמנה ידה בצלחת.

פריימן תולה את החיבור בין הרבנים לשטח במספר סיבות. גם הוא מסכים שהרבנים של היום יותר מתאימים ללוחמים, וגם לכך שהרבנות תופסת את עצמה באופן שונה. אבל לדעתו אלה הן לא הסיבות היחידות. "יש שינוי מהותי גם בנכונות וגם במודעות של הצבא לתפקיד הרב. בעבר, בני ישיבות היו ביחידות מאוד מוגדרות. היום יש דתיים בכל היחידות, ובעיקר ביחידות חי"ר. אלו לאו דווקא בני ישיבות הסדר, אלא גם בוגרי מכינות וישיבות גבוהות, וכתוצאה מכך יש ביקוש אמיתי לצרכי דת, לשיחות ושיעורים". לדברי הרב פריימן, הביקוש אינו מגיע רק מהחיילים הדתיים, אלא מחיילים נוספים המושפעים מהם. "החבר'ה האלה מאוד ערכיים, וכך נוצר כדור שלג חיובי של התעניינות, היענות ועוד התעניינות".

"אני חושב שהרבנות עשתה כברת דרך עצומה, גם בתפיסת הכוחות אותה. למפקד יש עניין להכניס את הרב עם הכוחות, כי הוא לא נטל, אלא עוד קצין לוחם, שמהווה פיתרון נהדר למצב של לחצים ודחקים. כשלחייל קשה, לא קל לו לגשת למפקד. תפקיד הרב הוא להיות חצי פסיכולוג בשטח, ואת זה הכוחות הפנימו".

עם כל אלה, הרב פריימן איננו מקל ראש בהספקת הציוד ה'דתי' של החיילים: התקנת עירוב בתוך עזה, הבאת ספרי תורה וצרכים אחרים כדי שיוכלו לקיים את מצוות התורה גם בעיצומה של הלחימה.

מה כל זה עושה לך כרב צבאי?

"זה עושה תודעה של שליחות. אתה רואה שהחבר'ה באמת צריכים ורוצים אותך, ובגלל זה אתה לא יוצא הביתה. היינו צריכים להיות שם גם בגלל תפקידים רבניים של שעת חירום, אבל גם מבחינת הנשמה היהודית. וזה לא רק החייל הבודד שאתה יושב ולומד איתו בהפוגות, אלא התפישה של היחידה שיש רב. הצניעות והשפה הם אחרים, יש רוח אחרת".

חיילים שאינם קרובים לרבנים בדרך כלל, מה לדעתך הם לוקחים איתם הביתה מהמעורבות הזאת של הרבנים במערכה?

"הרבנים מייצגים ערכים. אם חייל היה ביחידה בה תיפקד הרב בצורה טובה, הוא יחזור הביתה קודם כל עם הרבה מטען. הוא שמע הרבה הרצאות ושיחות, הוא ראה איך בונים עירוב בתוך עזה, הוא רואה איך מתאמצים להביא ספרי תורה כדי לקיים תפילה כהלכתה. החייל הזה שומע את הדילמות של מוסר וכשרות: האם  יש לעשר את התותים שבשדה של הפלשתינים, כיצד לנהוג ברכוש של המשפחות, האם מותר לחמם מים בפינג'אן שנמצא בבית ועוד. אני חושב שכל זה, יחד עם המסירות שהוא ראה בטיפול בחללים, יוצרים רושם עמוק של מעורבות, מוסריות ולכידות של עם ישראל. הרבנים הכניסו את זה עמוק במלחמה הזאת".

הרב פריימן מקווה שהרבנות תזכה לעצמאות וליתר תקציבים, "כי היום הרב צריך תמיד להתלוות למישהו, הוא לא עצמאי בשטח". פריימן מאמין שהעצמאות הזאת תשדרג עוד יותר את תפקודו של הרב. את דבריו הוא חותם במילים חמות על כלל הרבנים: "ברוך ה' התברכנו ברבנים צבאיים מאוד טובים שעשו עבודה נפלאה".

אגב, הרב רונצקי התקשר לנשותיהם של כל הרבנים הצבאיים והודה להן בשם עם ישראל.

 

מבצע ציצית

במלחמה הנוכחית חילקה הרבנות שכפ"צים מיוחדים ללוחמים. שכפצ"י ציצית. הטרנד שהתחיל מגדודים 12 ו-13 של חטיבת 'גולני' פשט אט אט לגדודים ולחטיבות אחרות, והביקוש לגופיית הציצית הירוקה הלך וגאה. הרב ד"ר צוריאל ראשי, הרב הצבאי של גדוד 13 ומ"מ הרב החטיבתי, מספר שהציציות מחולקות לכלל החיילים, בלי קשר לזיקה דתית או לרקע בייני"שי. "נכנסתי לאוהל של צלפים, שאלתי מי רוצה ציצית, כולם אמרו 'אני'. אחר כך הם יצאו לריצת אימון קלה, ציציות על גופם, חלקם עם כיפה ואחרים בלי". הרב של גדוד 12, שמואל קאופמן, שראה שהביקוש גואה, פנה לציבור הרחב באמצעות ידידיה מאיר מרדיו 'קול חי', ואשתו של הרב ערכה התרמה מיוחדת כדי שהציבור יסייע לרכישת גופיית-ציצית. הצבא מספק ציצית פשוטה, ולבישתה יחד עם גופיה מעמיסה על הלוחמים.  

כ-10,000 ציציות חולקו במהלך המבצע. חלק מהלוחמים ביקשו אותן גם ביציאה מעזה.  

ראשי מספר כי בעת שביקר פצוע באורח קשה מהגדוד שלו, אמר לו החייל: "הרב, אתה הצלת את חיי, נתת לי את השכפ"ץ האמיתי, הציצית, וזה מה שהציל אותי".

הרב קאופמן סיפר שחיילים שאלו אותו האם אין בלבישת הציצית משום צביעות, "כי הרי אחר כך נוריד אותה". הרב קאופמן השיב להם שגם אנשים שאינם מקפידים על קלה כבחמורה בימים של חול, נצמדים לספר התהילים בימי סגריר, והקדוש ברוך הוא לא עושה איתם חשבונות. "הוא מביא על האדם צרה כדי שיתקרב אליו".

לדעתו של הרב קאופמן, משהו מהיסטריית הציצית יישאר גם באזרחות. הוא אמנם סובר ש-80-90 אחוזים לא ימשיכו ללבוש אותה בתום הלחימה, אבל גם אז נותר רווח של 10 אחוזים שנשארו איתה. "אבל גם אם כל מי שלבש אותה בזמן המלחמה לא ימשיך במנהגו משדה הקרב, הרי שעכשיו הם יודעים שיש להם כתובת. בעתיד כשהם ייתקלו בבעיה, הם יזכרו שיש אבא בשמים שאפשר לפנות אליו. אני בטוח שהחיבור לקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותם".