בשבע 327: חיילים טובים, מדינאים גרועים

כצפוי, המדינאים הכושלים בזבזו את גבורת החיילים והצלחתם. עם שיש לו חיילים כאלה זכאי לקוות למנהיגות ראויה. הפעם צה"ל נמנע מלסכן את חייליו כדי לשמור על אזרחי האויב מפגיעה.

הרב אליעזר מלמד , כ"ו בטבת תשס"ט

כשלון המנהיגות וגבורת החיילים

כצפוי, תוצאות המלחמה מאכזבות. החמאס נותר בשלטון. הם ימצאו בהמשך דרכים להמשיך להילחם בישראל. הוא ופטרוניו באיראן מצהירים תדיר על מטרתם - להשמיד את מדינת ישראל. שלא כדברי אישים מהממשלה, ההרתעה הישראלית לא שוקמה כדבעי. אם ארגון טרור פרימיטיבי נותר בשלטון מול עוצמתה של ישראל, רשאים אויביה של ישראל לחשוב כי ניתן להתגבר עליה. שהיא חוששת ממלחמה יבשתית. וההשפלה בהימשכות שביו של גלעד שליט נמשכת.

לעומת המדינאים הכושלים, חיילי צה"ל ניצחו, גילו גבורה, משכו קדימה, רצו לכבוש את עזה. הם תקוותה של מדינת ישראל. עם שיש לו חיילים כאלה זכאי לקוות למנהיגות ראויה ועתיד טוב.

חשיבות הביקורת

בשנים האחרונות נתתי מספר פעמים במה לשאלה קשה שעלתה מקרב חיילים: כיצד להתייחס לעמדת צה"ל באותם הימים, לפיה עדיף לסכן את חיי חיילינו מאשר לפגוע בערבים "חפים מפשע". עמדה זו בוטאה למשל על ידי מח"ט שאמר בפומבי, כי הוא מעדיף שחיילים שלו ייהרגו ובלבד שלא לפגוע בנשות האויב במחנה הפליטים בג'נין. שלושה עשר לוחמים נהרגו לנו בג'נין, והמח"ט לא הודח. להיפך, התגאו בו. כך השחיתו את הצבא.

בעת מלחמת לבנון השנייה על השאלה ביתר חריפות, מצד הורים לחיילים ומצד חיילי מילואים. היו שטענו שבמצב כזה אין מצווה להתגייס לצבא, ואולי אפילו אסור להתגייס. תשובתי היתה שמצווה להתגייס, שכן מצוות הצבא מתקיימת על ידי אנשים, וכל מסגרת אנושית מלווה בחולשות וטעויות. וכיוון שעוסקים בעסקי מלחמה, החסרונות עלולים לגרום לסיכון נפשות. ואע"פ כן המצווה להילחם למען העם וארץ שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הגדולה הזו, באו עלינו צרות נוראות. וגם כאשר צה"ל נמצא במצב קשה מבחינה מבצעית ומוסרית, הרי בלעדיו היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו.

עם זאת כתבתי שחובה לבקר בכל הזדמנות ובפני כל מפקד וכל פורום את המדיניות המושחתת הזו. גם כשעומדים לצאת לפעולה, אם זו העמדה שמביע המפקד, חייב החייל להביע על כך ביקורת בפומבי, ורק לאחר מכן ייצא לפעולה. כתבתי שלאחר הבעת עמדה כזו מצד החייל, יש לקוות שהמפקד יקפיד יותר לשמור על שלום חייליו.

עמדה זו הותקפה משני כיוונים: מצד אחד טענו שאני תמים ושהביקורת לא תועיל, ועל כן אסור לאדם לסכן את עצמו במסגרת פקודות כאלה. ומנגד, היו שהתרעמו על סגנון הביקורת, שהוא חריף מדי ומחליש את רוח הלוחמים.

פירות הביקורת

כמדומה שהביקורת הפומבית כלפי צה"ל, מכיוונים שונים, נשאה פירות. הפעם כמעט ולא סיכנו את חיילינו למען הצלת אזרחים "חפים מפשע".

אך אסור לחשוב שכל הבעיות נפתרו. לא קל לצאת מן השפל המוסרי שהצבא היה נתון בו בשנים שלאחר אוסלו. גם במלחמה זו עדיין שמענו על טייסים שהיו אמורים להפציץ מפקדי חמאס, וכשראו כי עומדים לידם אנשים נוספים, נמנעו מלהפציצם. את המחיר על כך נשלם בעתיד. לפיכך עלינו להמשיך לברר את עמדתנו המוסרית.

המוסר הבוסרי

כאשר השאיפה למוסר מתחילה להתפתח אך עדיין לא הגיעה לבשלות, יש סכנה שתגרום ליותר עוולות ומכאובים. כי אז בשם הרחמים והחמלה קמים לעזור לכל המסכנים, ומאשימים את שאר בני האדם בסבלותיהם של אלה, בלי לבחון האם המסכן אשם במצבו או שבאמת אחרים פגעו בו. הבעיה בתפישה הזו, שלא בלבד שאינה מועילה למסכנים אלא אף מזיקה להם. המרחם על בטלן שאינו עובד, וטוען שהחברה חייבת לדאוג לו, רק יעמיק את חרפתו. המרחם על מי שפתח במלחמה והובס, יגרום לו לפתוח בעוד מלחמות. כלומר, מדיניות שהרחמנות היא בסיסה היא כמו "שלום עכשיו" - לטווח קצר נראית כמועילה למסכנים, אבל לטווח ארוך מוסיפה סבל. היא כמו נבואה שמגשימה את עצמה: בעקבות הרחמנות המופרזת העולם אכן נעשה יותר רע, ואז צריך לרחם עליו יותר.

המוסר התורני

לכן מצווה התורה להעניש את הרשע גם אם הוא מסכן, כי כך הצדק מחייב. ואף מידת הרחמנות מסכימה לזה, מפני שעל ידי ענישת הרשע יפחתו מעשי רשע. כשיחסר לבטלן כסף, הוא ילמד לעבוד וישיב לעצמו את כבודו. הרחמנות נדרשת כלפי מי שאינו יכול לעבוד, כלפי מי שהחיים קשים עליו שלא באשמתו. כלפיהם הרחמנות אינה סותרת את הצדק, ואינה הורסת את העולם אלא מיטיבה אותו.

ובעת מלחמה, גם האזרחים שמשמשים מחסה למחבלים צריכים להיפגע. מלחמה לא נוצרת על ידי אנשים יחידים. הכוח לצבור נשק, לרכז צבא, לתפוש שלטון, מחייב התגייסות ציבורית רחבה. לכן כל הציבור שתמך בחמאס צריך לשאת באחריות למעשיו.

החמלה הנוצרית

מתוך שהתרחקה מתורת ישראל, התנערה התפישה הנוצרית מהחתירה לצדק ומשפט, וראתה ברחמנות ובחסד את תכלית הכל. לדעתם, העולם הזה כל כך שקוע בחטא עד שלא ניתן לתקנו. כל שנותר הוא לרחם ולהקל במקצת על הסבל העולמי. בפועל, הייאוש מתיקון העולם הוביל ליותר פורענויות. העמים הנוצריים רצחו וטבחו יותר אנשים מעמים אחרים. כי ללא משפט וצדק לא ניתן לתקן את נפש האדם, ואז כאשר פורצות מלחמות, או כאשר האינטרסים האישיים גוברים, הנוצרי חש פחות אחריות, כי ממילא העולם מקולקל, אז מה כבר יכול לקרות, כביכול, אם ייהרגו עוד כמה אנשים.

לפי תפישתם הבסיסית של בעלי תפישת החמלה הנוצרית - הערבים תמיד צודקים, שכן הם מסכנים, עניים ונבערים. למרות שאת רוב הצרות הם גרמו לעצמם, עדיין החמלה הנוצרית מופנית כלפיהם. הם יורים טילים כי הם מתוסכלים, הם מתאבדים כי אין להם מה להפסיד, הם בוחרים בחמאס כי הם עניים.

הערבים הם מקצוענים בהצגת המסכנות האומללה שלהם. בפועל הם לא כל כך מסכנים, ומספר ההרוגים שלהם נמוך ביחס לכל מלחמה אחרת. אבל הנוצרים הקתולים אוהבים את מסכנותם, ובמיוחד כאשר האשמים בכך הם היהודים שמעיקים על מצפונם.

אוהבי ישראל האוונגליסטים

לעומתם האוונגליסטים, שמחוברים לערכי התנ"ך, מודעים לאחריות המוטלת על האדם ללחום למען עולם צודק. הם מבינים שיש בעולם טוב ורע, ושצריך לתקן את העולם על ידי חיזוקם של הטובים והחלשתם של הרשעים. הם מבינים היטב את הפסוק "באבוד רשעים רינה". כי כך העולם ייעשה יותר טוב, ופחות אנשים יסבלו. לכן הם תומכים בנו. הם רואים כי עם ישראל נושא את דגל המוסר והצדק בעולם, הם רואים איך כל רשעי העולם לוחמים נגדנו, והם מתייצבים לתמוך בנו. ותמיכתם חשובה מאוד. מה שהם מבינים משרד החוץ שלנו אינו מבין, ולכן ההסברה הישראלית כושלת כל כך.

אשמת בג"ץ

לצערנו, תפישת המוסר הנוצרי-קתולי הפכה למרכזית אצל האליטות כאן. חובה להזכיר את אשמת בית המשפט העליון בעליית החמאס לשלטון ובהפגזות שעברו על יישובי הדרום. הוא זה שחסם את צה"ל מלפגוע בבתי המחבלים, וזאת כדי למנוע פגיעה מבני משפחותיהם "החפים מפשע". לאחר חיסולו של בכיר החמאס, רב המרצחים סלאח שחאדה, שעמו נהרגו עוד 14 אנשים מבני משפחתו ושכניו, עתרו ארגוני שמאל לפני בג"ץ, ועל פי הוראתו הוקמה ועדה שתחקור כל אירוע שבו נהרגים "חפים מפשע", ואף תמליץ אם יש להעמיד לדין פלילי את האחראים לכך. אמנם בפועל עדיין לא העמידו אף חייל לדין, אבל הצבא הבין היטב את עמדת השליטים בבג"ץ. רבי מחבלים ששלחו מחבלים והורו על ירי טילים לא חוסלו. חיילים שלנו נהרגו באירועים בהם חששו המפקדים לפגוע באזרחים "חפים מפשע". ורק לקראת הבחירות הבינה פתאום הממשלה שצריך להגן על תושבי הדרום המופגזים.

וכמו תמיד, כשלא הורגים את המחבל כי לא רוצים להרוג את בני משפחתו, הורגים בסוף הרבה יותר אנשים, וביניהן שלוש הבנות המסכנות של הרופא האומלל מעזה. ואין מה לעשות, חיילינו הצדיקים לא אשמים, ואסור היה לתקשורת לתת לכך במה. כי חובתם המוסרית של חיילינו להכות בכל מי שעלול לסכן אותם. בלי זה אין אפשרות לנצח, והרשעים יתעצמו להחריב את העולם.

עדיין לא התפקחו

קשה להאמין ששופטי בג"ץ יתחרטו על עמדתם. הם הרי תמיד צודקים. מן הסתם יאמרו, כפי ששמעתי ששופטי בג"ץ אומרים בשיחות אישיות, שאילו היינו נותנים לערבים את כל שטחי יש"ע, היה השלום מגיע. בנוסף לכך שהמוסר שלהם עקום, גם הבנת המציאות שלהם מעוותת.

האליטות עדיין לא התפכחו. התקשורת לא שואלת את השאלות הנדרשות. מסתבר שלעולם לא יתפכחו. הדרך הנכונה לתיקון היא להורידם מגדולתם, אז אולי יוכלו לחזור בתשובה.

בינתיים צריך לעמוד על המשמר, שלא יחזרו שליטי בג"ץ להטיל שוב על ידי חיילינו כבלים שיגרמו לסיכון חייהם. לכן מוטלת אחריות על כל חייל שיודע על אירוע שבו סיכנו את חייו מחשש לפגיעה ב"חפים מפשע", להתלונן על מפקדיו, לספר על כך לכלי התקשורת הלאומיים, ולתבוע תיקון.